יוסי אבני־לוי, “הסתיו של מיכאלה", כנרת זמורה דביר, 367 עמ'
ספרו החדש של יוסי אבני־לוי מתפוצץ מליבידו ומתשוקה מודחקת וגם ממומשת, ופותח צוהר מפתה אל אחורי הקלעים של עולם הדיפלומטיה הנעלמים בדרך כלל מעינינו. הפעם, השגריר שבספר הוא בעצם שגרירה, ואפילו לא שגרירה ממש, אלא רק ממלאת מקום ו"ממונה זמנית", אם כי במדינה הפיקטיבית שבה היא משרתת, אי־שם בחבל הבלקן, פונים אליה ב"הוד מעלתה".
מיכאלה קדוש היא רווקה בת חמישים פלוס, לא יפה לכל הדעות, בעיקר לדעתה שלה, אבל (אזהרת קלקלן!) יפהפייה מהממת ברגעים הנכונים, ובהחלט לא קדושה. קדוש מוצפת במחשבות חטא סוררות בקרבת הגברים המקיפים אותה באשר תלך, חנוטים בחליפות וקצתם גם חמושים בנשק חם (ואז “שד יפהפה אוחז קלשון של אש" בנבכי תודעתה), למראה הגננים בגינת השכנים והעוברים ושבים הנאים ושוקקי הטסטוסטרון ובכלל, לנוכח החיים המתחוללים מחוץ לסורגים של כלוב הזהב שבו היא לכודה, להרגשתה.
קדוש מודעת היטב לסכנה שבהבעת מיניותה בסביבה כה קשוחה ומחייבת, ממרומי מעמדה. כל משפט שלא במקומו, כל ג'סטה פיזית מיותרת, עלולים להתפרש כהטרדה, במיוחד בעידן הנוכחי שמגלה אפס סובלנות לתופעות כאלה, והיא מודה לאל הטוב שאיש אינו שומע את מחשבותיה האסורות; אבני־לוי, שהוא גם שגריר ישראל בווילנה, פורט היטב על המיתרים של “קתרוס הבדידות" שלה ומצייד את מיכאלה בכל מיני מיכאלות שמדברות ורוגשות בתוכה ובקולי קולות רבים שמתרוצצים בין חדרי נפשה, שם האורות נדלקים וכבים ללא הפסקה.
היא קוראת לעצמה בטון נוזף “מיכאלה שכל אין לה" או “מיכאלה בושה אין לה" (וגם “מיכאלה בליינד דייט יש לה"). קצין ביטחון מן העבר חודר אל “חצר ההזיות" שלה. “התענוג חזק במיוחד: אזורים שלמים במוח שלה נמסים בן־רגע והופכים לקרחת יער. הו זיו, היא מפרכסת. ואחרי שהרעידות דועכות והאושר מתאדה לבועיות מתוקות שעפות עפות באוויר, היא מתנערת במבוכה ואומרת לעצמה, נו, כבר מאוחר, צריך לצאת מהבית. המאבטחים כבר מחכים".
קשים חיי השגרירים. כמעט שאין להם פרטיות ורגעים ששייכים להם בלבד, וכמו כוכבי קולנוע, הזרקורים מלווים אותם לכל פינה, ואורם אכזר. אנשים תמיד רוצים מהם משהו, ושוכחים אותם ברגע שהם מקבלים את מבוקשם. קדוש באה מבית דל אמצעים ופגוע. אחותה היחידה סובלת ממוגבלות שכלית, והיא עצמה נטרפת מגעגועים אליה ומרגשי אשם על התנתקותה ממנה, בקריירה שהיא “חיים שלמים על ארגזים". עם הזמן למדה למתן את שאיפותיה. “היא ידעה שהתקרות שתיגע בהן יהיו אולי נמוכות מעט יותר מאלו של אחרים, אבל הן יהיו שלה, והיא תאהב אותן". אבני־לוי כותב יפה על המנוולות שבעוני (“העוני היה תלוי על הקירות כמו וילון כהה") והטרגדיה של חוסר הצדק החברתי/כלכלי.
בינתיים שרשרת המזון חוגגת, ודירת השרד הרשמית של מיכאלה נראית כמו ארמון מן האגדות למרקו קרסטיץ', פרא לא אציל, חתול אשפתות שגילו מחצית מגילה, מוסכניק בטלן שיופיו מסנוור ומיניותו קיצונית בואכה מסוכנת. הוא נקלע לחייה, בתחילה כמעסה חסר ניסיון שמטפל בגבה וחודר ללבה, ובהמשך כמעין צעצוע הפתעה שאבני־לוי מעניק לה, שאולי, מי יודע, אחרי כמה וכמה תפניות מרעישות בעלילה, יהפוך לאהבת חייה.
ייתכן שהשם שנבחר לו אינו מקרי, וכמו מרקו מ"הלב" הוא מחפש דמות אם בקשר הספק אדיפלי הזה. מה שבטוח, “הממונה הזמנית" מקבלת בזכותו סוף־סוף שליטה מלאה ומוחלטת על חייה ועל נשיותה ולומדת שכל עוד היא חיה, הכל מותר והכל אפשרי, גם במסגרת תקנות משרד החוץ, שאותן היא מנתצת בזו אחר זו. במקום להביא לאובדנה, הקווים האדומים שהיא חוצה באקסטזה עיוורת רק עוזרים לה להיוולד מחדש כאישה מועצמת שמעבירה את רצונותיה ממצב “השתק" למצב רמקול/מגפון.
אבני־לוי כהרגלו אינו חוסך בדימויים מרהיבים. “סיר גדוש בכופתאות של אושר" מתחמם על הכיריים הפנימיות של מיכאלה; “החורף החל לנשוך כמו שועל עם שיני חלודה"; “המלנכוליה מסתובבת בפארקים כמו אישה עזובה". גם כשהוא משתעשע בתיאורי משגלים פרועים במיוחד (תמיד עם קריצה - “חדק של פילפילון" הוא מכנה את איבר המין של מרקו), הסופר ה"רציני" והמהורהר שבו אינו מתאפק ומעיר על התנהגות מינית בוטה של צעירים חסרי מנוח מסוגו של מרקו: “אולי כך הם מביעים את חיבתם ואת בדידותם".
בדיוק כפי שהבטיח הקומוניקט, זהו הנועז, החצוף והמפתיע שבספריו, וגם הנגיש שבהם. אבני־לוי לקח חופשה מודעת מהספרות ה"כבדה", ה"חגיגית" ואולי ה“גבוהה“ יותר, שבה הוא פועל בהצלחה שנים רבות, אבל אינו יורד נמוך מדי. הוא לא צריך להוכיח לאף אחד שהוא סופר מצוין. הוא כבר הוכיח. אנחנו יודעים שהוא מסוגל ליותר - יותר עומק, יותר תחכום, יותר עידון - ולכן זה בסדר גמור לזרום עם הצהרת הכוונות החדשה שהוא מממש עד תום, ביושר ובנדיבות. הוא מבטיח רומן רומנטי־אירוטי קליל, קולח ומחרמן בכיכובם של גיבורה לא שגרתית/דיפלומטית במצוקה וכוכב פורנו פוטנציאלי עם נשמה של משורר, עם נגיעות של מהתלה פוליטית וסיפור מתח מותח במידה אבל לא מורט עצבים - ומקיים עד השורה האחרונה.
הבונוסים שאינם בהכרח צפויים בז'אנר הזה הם, בין היתר, לשונו העשירה, עלילות המשנה המורכבות (הטיפול בדמות האחות המוגבלת צרם לי לרגעים, אבל בסופו של דבר הצדיק את עצמו והוסיף עוד דוק של תוגה בריאה לסיפור) והיכרותו האישית־לוחצת עם העולם המסעיר שהוא מתאר. בספר הבא הוא אולי “יחזור לעצמו“. ואולי לא. בינתיים אפשר ליהנות מכמה שעות של גילטי פלז'ר במזגן עם מיכאלה וחבריה, ואולי קצת לשמוח על כך שאנחנו לא הם. כי בספרים אולי יש סוף שמח, אבל החיים בכלוב, מוזהב או לא מוזהב, נשמעים כמו הצעה שקל למדי לסרב לה.