שרון מולדאבי היה קולגה שלי בעיתון “חדשות“ המנוח, חיבבתי אותו והערכתי מאוד את כתיבתו המעמיקה ומלאת התשוקה על מוזיקה. הוא נראה לי תמיד כמו מה שהוא נראה לכל רואיו, כנראה: רוק סטאר שעשוי מהחומרים הכי נכונים, עם “מוטת כתפיים ועצמות לחיים טובות משלכם“, כהגדרת רענן שקד בראיון שקיים איתו לא מזמן, ועם כריזמה וביטחון עצמי שיכולים להספיק לכמה אנשים. לכל החיים. אחד שנולד לחרוך במות, ושפקפוק עצמי הוא לא קונספט שמוכר לו, בשום תחום ובאף מצב.
כמה טעינו, כולנו. נדמה שהממואר שלו, “להלל את החול“, שזכה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים, בא להלל, לפני הכל, את חולשותיו האנושיות של מולדאבי, הרבות מספור, לתחושתו. הוא מספר למשל על שיר שלו שגילה מחדש ושיתף בפייסבוק. “כתבתי פוסט על חוויית ההאזנה המאוחרת הזאת.
אבל למה בחרתי לו את הכותרת ‘כשהשיר נהדר, אבל אני חרא זמר?' האם אני ממשיך את ההתעללות העצמית וההלקאה הפומבית שלי? האם אני נהנה ושואב סיפוק עצום מעצם מירוקם של חטאיי בפומבי? האם ההתערטלות מטרתה בירור או בידור? האם החשיפה היא חלק מתהליך של ריפוי או החמרה של המחלה עצמה?“.
שאלות מצוינות, שהזכירו לי את העימות של דיאן קיטון עם ליאונרדו דיקפריו בסרט “החדר של מרווין“. היא שיחקה בתפקיד דודתו שלא ראה שנים, והוא היה נער בעייתי שאושפז במוסד לחולי נפש. “למה אתה שם?“, היא שואלת אותו בסצינה הטעונה. “כי הם שמו אותי שם“, הוא עונה, בבכי. “למה הם שמו אותך שם?“, היא ממשיכה להקשות. “כי שרפתי את הבית“, הוא צועק. ואז היא מטיחה בו את שאלת השאלות: “למה שרפת את הבית?“.
אם התדמית הווינרית של מולדאבי היא הבית (“ולי אין בית, רק שני חדרים“, כתב בשירו “חצי בן אדם“), הרי שבממואר הזה, המורכב מ־100% כנות, ללא חומרים משמרים וצבעי מאכל, הוא שורף את ביתו עליו, ומציג גבר שהולך שוב ושוב לאיבוד, ברפרור לשלמה ארצי, שעליו כתב פעם ביקורת קטלנית דווקאית, להנאת הברנז'ה המצומצמת והאולי פיקטיבית שלו, שממלאת אותו צער עד היום. על התמכרותו לעישון הוא כותב, בין היתר: “עישנתי אלפי סיגריות מיותרות, אבל אולי גם אלפי סיגריות מצילות. כל כך הרבה פעמים ההצתה היתה הגאולה. כל כך הרבה פעמים הסיגריה היתה החברה היחידה שלי בחדר, בעולם (...) דלת המילוט היחידה מאינסוף פנים של מצוקה“.
הוא כתב על עצמו בשיר “לוזר דור שני“: “יש לי גוף של צייד ועיניים של קורבן“, ומסביר שכך הרגיש, על הבמה ומחוצה לה. וכבר ב־1995 שר, בתרגום חופשי לוויליאם בטלר ייטס: “הייתי צעיר וטיפש ומלא רחמים עצמיים“. לדבריו, הוא פורש בספרו “מפה של החמצות, גיאוגרפיה של כישלונות“, משתדל לאמץ את עצתו של חמי רודנר (“חמי החכם“) שלא להביט אחורה בזעם על יצירותיו ולא לשפוט אותן - עצה שממש לא פשוט ליישם כשאתה הולך על חשבון נפש טוטאלי חסר רחמים עם חייך ועבודותיך, וכשאתה מלא בזעם כללי עתיק יומין - ומתנחם במילותיו של דיוויד בואי הגדול, שאותו זכה לראיין פעם, ושטען כי חוסר ביטחון הוא ערך שכדאי לחבק; הוא מצטט את ט.ס. אליוט, שכתב “רק מי שיש לו רגשות מבין את הרצון לברוח מהם“, וכמו הגיבור הספרותי שלו, קרל אובה קנאוסגורד, מחטט בנפשו “עד שלא נותר בה שום אזור לא סרוק“.
תסריטאי מקומי קבל פעם בראיון עיתונאי על כישלון אחד מסרטיו ואמר משהו כמו “שמתי את הנשמה שלי על המסך“, כאילו שעצם הקאת נשמתך היא ערובה להצלחה, או לאהבת הקהל. אבל זהו, שלא. לא כל הנשמות בעולם מעניינות (או פוטוגניות) באותה מידה, עם כל הכבוד להן, ולא כל חיטוט בהן מוליד אומנות נשגבת, בדיוק כשם ש“לא כל גיטריסט מכור להרואין הוא קית' ריצ'רדס“.
אני לא מומחה גדול לכתבי קנאוסגורד, אבל מה שדגמתי מהם לא דיבר אליי במיוחד. הממואר של מולדאבי - וייתכן שזו המחמאה האולטימטיבית מבחינתו - טלטל אותי, הסעיר אותי, נגע ללבי וגם הרגיז אותי הרבה יותר מכל מה שקראתי אי־פעם מאת חשפן הנפש הנורווגי, שמולדאבי סוגד לו באדיקות דתית.
הנשמה של מולדאבי מעניינת. נקודה. היא פגועה וסדוקה ושברירית כל כך, ורבת־יופי, והוא מתבונן בה באומץ מעורר חלחלה והשראה כאחד, ומנתח בדיוק כירורגי מצמית את הטרגדיות הפרטיות שלו, ובראשן כנראה העובדה שהאומנות שלה הקדיש את חייו, המוזיקה, הפנתה לו עורף. אני שואל את עצמי אם יש בכוחה של הנשמה שלו לעניין גם את מי שאין לו מושג מיהו מולדאבי - קוראים מארצות אחרות, למשל - ומאמין שהתשובה היא כן, חד־משמעית. בן יחיד להורים גרושים שמתקשים בהבעת חיבה וקרבה, נסיך רמת אביבי שגדל בדירה מוכת ג'וקים של אב ניצול שואה שמת בטרם עת, אחרי אסון בכיכובו של הבן, שמולדאבי מתאר בעוצמה רבה, כולל תמונה בלתי נשכחת של האב הישן בלילה על ספסל באילת, בהמתנה לפגישה גורלית עם בנו שהסתבך.
שם, בילדותו ובנעוריו, נזרעו זרעי הפורענות שיביאו לשריפת הבית ולעינוי עצמי מתמשך של שנים, שגם פסיכואנליזה ממושכת ושינויים דרמטיים, כמו הורות מאוחרת שהגיעה יחד עם זוגיות בריאה ולימדה אותו לראשונה מהו אושר נטול רגשי אשם, לא הצליחו לבטל לחלוטין.
הדברים שהרגיזו אותי בספר קשורים לעורכיו יותר מאשר למחברו. על הספר חתומים עורך מכהן ועורך מקדים, ולצערי אני מרגיש ששניהם לא עשו את עבודתם נאמנה. הם היו צריכים וחייבים למשל למתן את נטייתו המוגזמת של מולדאבי להלקאה עצמית המידרדרת לרגעים למה שנשמע כמו התבכיינות. גם את התערטלותו הפיזית אפשר היה למנן.
“עצירות היא קצת מוות“, הוא כותב, אבל לפעמים עצירות היא רק עצירות, יש גם דיווחים על שלשולים ובכל מקרה מוטב היה להפחית באופן ניכר את פירוט הביקורים בבית השימוש. עוד נדרש מהעורכים למנוע חזרתיות יתר - יש פסקאות אובססיביות שלמות שמופיעות במהלך הספר כמה וכמה פעמים, כמעט באותו נוסח, בעיקר כשמולדאבי מתייחס לטעויות שעשה לדבריו בלהקת גן חיות. עוד היו העורכים מוכרחים לצמצם את כל העמודים המתייחסים לחברת ההייטק שבה עבד מולדאבי, ושנקראים כמו חומר פרסומי נטו, עם כל הכבוד (המוגבל מבחינתי) למציאות מדומה ומרובדת.
מולדאבי מרבה לדווש על אופניו, ולפעמים מצליח לראות, לזהות ולתאר בפסקה אחת יותר ממה שחנוך מרמרי למשל עשה בשני ספרי הרכיבה הטרחניים שלו. דרך עיניו גיליתי תל אביב שלא הכרתי לפני כן. אבל לצד כל תובנותיו המקוריות, המפתיעות והנבונות, עורכיו היו צריכים להציל את מולדאבי מכמה מוקשים של קלישאות פסיכואנליזה וניו אייג' מזדמנות, וגם מאמירות בנאליות (כתובות היטב ו“חמודות“ ככל שיהיו, בהקשר של בנו הפעוט, המעוצב כדמות ספרותית נהדרת בפני עצמה) כמו “הוא צריך מעט מאוד כדי להיקסם, אבל כשיגדל, חום וקור, אור וצל, כבר לא ימלאו אותו פליאה. החירות שלו לשחק, להגיב, להיות קשוב לפלאים הללו תיגזל ממנו“.
אוקיי, תודה, אבל ספר לנו משהו שלא ידענו. גם על הסכנות שבעישון שמענו מספיק, ולא היה נגרם שום נזק לו היו מובאות פחות בהרחבה. מולדאבי מוכן ומזומן ליום כיפור הקרוב. הוא את מירוק העוונות שלו כבר עשה (גם אם חטאיו בדיעבד קיימים בראשו בלבד, והוא אדם טוב בהרבה ממה שנדמה לו). הפרס שניתן לספר מגיע לו בהחלט, ולו כמחוות עידוד, בציפייה לספרים הבאים, בתקווה שנגלה בהם יותר שמש נצחית בראש צלול ופחות שלג רגשי בנפש מסוכסכת.