בשבועות האחרונים אני מוקף באנשים אחוזי אובססיה אפוקליפטית. אלפים מספידים ברשתות החברתיות את הדמוקרטיה. את המדינה. את חיינו בכלל. אין ספק, המצב הכללי חרבנה, והאופק לא ברור. אבל אין שום פרופורציה בין חומרת הנבואות לבין המציאות, קשה ככל שתהיה.
אם על הרס הדמוקרטיה עוד אפשר להתווכח, כשמשווים את המצב לגרמניה של 1933 אני כבר אוחז בשאריות שערי בתימהון אמיתי. האם ישראל 2020 מזכירה באמת את ראשיתה של גרמניה הנאצית? האם אפשר להשוות ברצינות בין נתניהו - תאב כוח, מניפולטיבי ואשף תעמולה ככל שיהיה - לבין היטלר/גבלס וחבר מרעיהם? כמובן שלא. ועצם הניסיון מקומם. אז איך ייתכן שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטיים עושים את ההשוואה הזו, או לפחות עושים לה לייק?
התשובה האינטואיטיבית שלי היא שהרע הוא מידבק, ושהרבה יותר קל להיסחף אל תוך תחזיות שחורות מאשר להיות אופטימי. בייחוד כשהנחת היסוד של מרביתנו היא שיצר האדם רע מנעוריו, ולכן בכל עת של משבר החיה שבאדם תפרוץ החוצה, תפורר בקלות את הציפוי הדק של הציוויליזציה, ו... הנה אנחנו בפולין 1943 וגו'.
התחושה הזו זכתה לחיזוק בשבוע שעבר, אחרי שקראתי את הספר החדש והמצוין, “המין האנושי - היסטוריה של תקווה" (הוצאת פן) מאת רוטחר ברחמן ההולנדי. הספר, שהפך לרב־מכר עולמי, מציג טענה מהפכנית: בן האדם הוא יצור טוב מיסודו. ודווקא בתקופות משבר, טוב הלב הזה מגיע לשיאו.
לא מדובר בספר ניו אייג' בנוסח “תחשוב טוב יהיה טוב". ברחמן הוא היסטוריון נחשב ומוערך, ובספר הוא מביא אין ספור מחקרים כדי להוכיח את טענתו, ובמקביל מפריך תיאוריות מקובלות ומקובעות, והכל באמצעים לוגיים ותוך הסתמכות על עובדות. אחת מטענות המפתח שלו היא שדווקא תכונות כמו נחמדות, שיתוף פעולה ואמפתיה הן אלה שאפשרו למין שלנו לשרוד, בניגוד למינים אנושיים אחרים שהצטיינו במוח גדול יותר ובכוח גופני מוגבר.
היכולת לשתף פעולה, וגם לאמץ ולחקות התנהגויות של חבריך לקבוצה, הייתה סוד ההישרדות למול קשיים כמו שינויי אקלים קיצוניים שהביאו להיכחדות המינים האחרים. באותו הקשר, למשל, הסמקה או גבות שניתנות להזזה הן בעצם תוצרים אבולוציוניים, כי הן מייצרות ביטוי חיצוני של רגשות. דבר חיוני ופרודוקטיבי בתוך קבוצה.
הספר מביא דוגמאות רבות מתוך ההיסטוריה לכך שבעת משבר בני אדם דווקא נוטים לעזור זה לזה, תצטרכו לקרוא כדי להבין, אבל אחרי שהוא מבסס את התיאוריה, ברחמן עובר לשאלה המתבקשת: אם ככה, מדוע רובנו סוברים הפוך, בטוחים שאדם לאדם זאב ובעיקר פסימיים ביחס לעתיד המין האנושי? מה שמשיב אותנו לתחזיות האפוקליפטיות שלנו.
התשובה של ברחמן מתחלקת לכמה סעיפים, שבסופו של דבר מתאגדים למושג אחד - מדיה. הוא מתחיל בתקשורת, שבאופן ברור מבליטה רק סיפורים רעים, המעידים על תכונות אנושיות שליליות. אין צורך אפילו להסביר את הנקודה. עובר לרשתות החברתיות, שמעצימות את כל הרגשות השליליים והסוערים.
מספיק לדמיין את הפיד שלי, במוצאי שבת, שמוצף בתמונות מתוך הפגנות נגד נתניהו, וברגע שבו נשמעת טענה נקודתית על אלימות משטרתית מזנק מיד בכמה דציבלים טובים בעוצמת הכעס ומדבר גם על יצירות דמיוניות לכאורה, המתכתבות עם המציאות באופן פסימי במיוחד. להלן, הז'אנר הפופולרי של התקופה - דיסטופיה.
סדרות כמו “סיפורה של שפחה", המציגות מציאות אנושית שבה שולטים יסודות שליליים, כמו עריצות ואכזריות. מציאות שתמיד מתפתחת מתוך המציאות הטובה, לכאורה, שאנו חיים בה כרגע, ולכן מהווה תמרור אזהרה למה שעומד לקרות. האמינות שבה הסדרות האלה עשויות הופכת אותן לנבואה המגשימה את עצמה, לפחות בעיני חלק מהצופים. לא פלא שבהפגנות בלפור היו נשים שהתלבשו כמו נשות “סיפורה של שפחה".
העניין הוא שזו בסך הכל סדרה (במקור ספר). והיא הרבה יותר סקסית לצפייה מסדרה המתארת, נאמר, כיצד בני האדם התפרקו מנשקם ועברו לפאזה ארוכה של שלום עולמי. כי הרע הוא הרבה יותר מעניין. אבל הוא ממש לא בהכרח המציאות.
על הסכין
1. לאחרונה עלתה עוד סדרת דיסטופיה מצוינת, "the barrier" (נטפליקס), המתארת את מדריד תחת משטר רודני, אחרי מלחמת עולם שלישית והתפרצות של נגיף קטלני (תמיד עובד). הסדרה הספרדית עוקבת אחרי משפחה אחת המנסה לשרוד את הטירוף, והיא מרתקת ומרהיבה לצפייה (אבל היא לא המציאות!).
2. בחזרה למציאות, במדריד הוכרז בתחילת השבוע סגר שני. אחוזי ההדבקה עולים במדינות רבות באירופה, ובבריטניה מנהיג הלייבור כבר הזדרז להכריז שבוריס ג'ונסון “איבד שליטה על המאבק במגיפה". עושה רושם שכולנו איבדנו שליטה. רק שבמקום להודות בזה אנחנו עסוקים בספורט העממי והבינלאומי - חיפוש אשמים.
3. זאת אמירה שקשה לי אפילו לבטא, והיא ללא ספק מקוממת, אבל נדמה לי שהיות שאנו חיים בעולם של סלבס, רק מוות של אנשים ידועים במיוחד מקורונה יוכל לייצר מודעות אמיתית לסכנות שמייצרת המחלה. בייחוד בקרב צעירים. מה שקמפיינים שלמים לא ישיגו, יקרה בגלל כמה בודדים. ואני מאחל לכולם בריאות ואריכות ימים כמובן.