אנמארי שוורצנבך, “חוג החברים של ברנהרד", מגרמנית: חנה לבנת, רימונים, 210 עמ'
זה יכול להיות גם סרט קולנוע, כדברי המשורר ב"נערת רוק". אולי אפילו כבר עשו את הסרט הזה. “החולמים" של ברטולוצ'י, למשל, או “ז'יל וג'ים" של טריפו (שניהם מבוססים על ספרים, למען האמת); משולש של צעירים מבולבלים, שמתאהבים זה בזה, בן אוהב בת, ובת אוהבת בת, ושני בנים אוהבים את אותה הבת או כל צירוף אחר (אצל ברטולוצ'י יש גם אהבת אח ואחות שמאיימת לחרוג מגבולות ה"מותר"). בספרה הראשון של אנמארי שוורצנבך, המשולש מתרחב למחומש ואף למשושה, עם שאיפה למתומן. הכל הולך, הכל זורם, זו נמשכת לזו, וזה מתענה באהבתו לזה, ולהפך וחוזר חלילה, וגם אצלה יש אח ואחות, כריסטינה ולאון, שאי אפשר שלא להתהפנט מהם - היא כמעט מסרסרת בו ומסבירה למשודך פוטנציאלי ש"ייתכן שתהיה אומלל מאוד, אבל הוא יראה לך את יופיים של החיים" - ובקיצור, הדליקו את המצלמות והמסך פשוט יבער מעצמו.
שוורצנבך, שהייתה בת 23 כשהספר ראה אור, בתחילת שנות ה־30 בגרמניה, רגע לפני עליית הנאצים, אינה גולשת לרגע לתיאורי מין מפורשים ומשאירה הרבה מקום לדמיון. יש נשיקות חטופות ונגיעות מהוססות ומבטים וכיסופים וניחושים ורמזים, ואישה זרה בתחנת רכבת מעירה: “כמה מגעיל לראות גברים צעירים מתנשקים", אבל אין הוכחות ממשיות לחיים ה"הוללים" וה"מופקרים" שהצעירים האלה מנהלים, לטענת הוריו של ברנהרד. ברנהרד הוא נער בן 17 שאותו “פשוט חייבים לאהוב", כדברי אחד ממקורביו, ושהוריו אוסרים עליו להתראות עם גרט ואינס בני ה־20 פלוס. גרט הוא אומן שלא מצליח לפרוץ את גבולות הכישרון שלו, להרגשתו. בתחילה הוא מסוגל לצייר רק את ברנהרד, שנבוך מהמחמאות על מראהו, וגרט מסביר לו ש"זאת לא בושה להיות יפה". כל הדמויות המרכזיות ברומן יפות, כל אחת בדרכה, להוציא אולי את שארל בן ה־19, ששונא ואוהב את מיקה הרומנייה בת ה־16, ומתואר לא רק כתלמיד גרוע ומרושל, שנפשו מסוכסכת במיוחד, אלא גם כגבר מכוער.
ברנהרד מתוודע אל שארל בפריז, שאליה הוא נוסע כדי להרחיב את לימודי הנגינה שלו, ושבה, באופן טבעי, כמו בסרטים הנ"ל של ברטולוצ'י וטריפו, מתפרצות כל סערות הרגש האפשריות - שם וגם בברלין, שני מרכזים אומנותיים שהולמים את העובדה שרוב הגיבורים הם אומנים כאלה ואחרים. אחד מהם, ז'ראלד, הוא דווקא רופא, שלדירתו, “כמו לו עצמו, יש שתי נשמות. למעשה, הן אינן סותרות זו את זו, אינן מפריעות זו לזו ואינן נענות זו לזו, הן שונות עד כדי כך שלא יכול להיות שום קשר ביניהן, מלבד העובדה שהן שייכות לאותו אדם ולפיכך חייבות לבוא לידי ביטוי בו־בזמן בסביבתו". ההבחנות הפסיכולוגיות של שוורצנבך בוגרות להפליא, יחסית לגילה המוקדם. “אתה טועה לגמרי בהבנת הדרישות שאנחנו אמורים להציב בפני עצמנו", אומר הרופא לאומן. “הנימוסים הטובים שלך אשמים בזה, כי הם עוטפים את החולשות שלך במעין מעיל (...) קודם כל תהיה אדם פשוט (...) בהתחלה אנחנו צריכים להיות לבד". “סוד האומנות", כותבת שוורצנבך, “טמון אך ורק בהסתכלות".
והיא מתגלה כמסתכלת מצוינת ומתבוננת מומחית, שעינה רואה הכל - ולא פלא שהצטיינה גם כצלמת שתיעדה במצלמתה את מסעותיה בעולם. הרומן שלה עשוי להזכיר לרגעים את “מחלת נעורים", המחזה של פרדיננד ברוקנר משנת 1926, שם מתחבטת חבורה של סטודנטים לרפואה בשאלות של מוסר, מין, מעמדות חברתיים, אהבה ומוות, ומגיעה בין היתר למסקנה ש"האפשרות היחידה להתגבר על האבסורד של הקיום היא לחיות את החיים במלואם". הסטודנטים במחזה של ברוקנר הם בני “הדור האבוד", שחווה את זוועות מלחמת העולם הראשונה ואת התפוררות העולם המוכר שסביבו. שוורצנבך מתעלמת לחלוטין מהרקע החברתי־פוליטי של גיבוריה, אבל מציידת אותם בתובנות ובהוראות הפעלה דומות, במעבר המסובך והכואב שלהם אל עולם המבוגרים. ז'ראלד מפציר בגרט “להתמסר לחיים בכל שעה של היום בנפש חפצה, לבטוח בהם (...) שום דבר לא חשוב, מלבד האפשרות להינשא על כנפי האמונה שלך בעצמך". אין צורך במהפכות, הוא מוסיף, אלא רק בחירות נפשית.
“הרי זה פרדוקס לכתוב טרגדיה של בחור צעיר", מהרהרת שוורצנבך בשם אחד מגיבוריה. “נעורים ותקווה הולכים יד ביד כמו אמונה ואהבה. קשה לדעת למה, צריך לחשוב על זה פעם".
העידון והאיפוק המפתיעים שבתיאור אורח החיים הבוהמייניים/דקדנטיים לכאורה של הגיבורים (בין דמויות המשנה אפשר למצוא אמריקאית עשירה עם קוף מחמד) מלווים גם בנגיעות סנטימנטליות יפות, כמו ההתייחסות לנשיקותיה של מוני, אחותו הקטנה של ברנהרד, שלשפתי הילדה הרכות שלה יש “טעם של חלב ושל לחמנייה בארוחת בוקר", או כתיבה מנקודת מבטו של הכלב החכם פלוק.
גם את המציאות הכלכלית האמיתית, והרלוונטית תמיד, מנתחת שוורצנבך היטב. “כולם זקוקים לכסף, כל הנערות הזרות האלה והגברים הצעירים שאין להם מקצוע, יש להם כישרון והם מאוד בטוחים בעצמם בהתחלה, אבל עד מהרה אינם יודעים עוד ממה הם אמורים לחיות. אין להם מזל, ואם המצב נמשך כך זמן רב מדי, הופך הצורך להשיג כסף לדחף היחיד והמרכזי של קיומם. אין בכך משהו יוצא דופן, אבל לא משמח כלל למצוא את עצמך מונע על ידי יצר הקיום, כפי שמכנים אותו, באופן תמידי, בוטה ומובהק כל כך (...) חשיפתו במערומיו גורמת אט אט להתבהמות מסוימת של הנימוסים".
הנימוסים היו חשובים לשוורצנבך, לפעמים אולי על חשבון העלילה הצנומה, שנדמה כי דרשה פה ושם יותר חספוס, תעוזה והליכה עד הסוף, שאפיינו את חיי המחברת הקצרים והסוערים. איפה הסמים, למשל, שבהם התנסתה בהרחבה? “כמעט דרסנו שור", מדווחת כריסטינה לגרט בשובה מסיבוב במכוניתו. שוורצנבך לא העזה לדרוס את השור באמת, אלא רק כמעט. ובכל זאת ברור שמותה בטרם עת, בגיל 34, היה אבידה של ממש לעולם הספרות. אמה הביסקסואלית, בת גנרל ונצר למשפחת אצולה, שרפה רבים מכתביה, ויש להכיר תודה על כל מה שניצל מן האש.