שלוש נשים כותבות: מציאות ובדיון, פוליטיקה ואירוטיקה, חלומות ואשליות

בשנים האחדות שבהן אני גר במה שמכונה "רמת אביב הירוקה", שאותה אני מגדיר כהכנה למוות, מצאתי את עצמי מוקף בניצולי שואה רבים (שמחת החיים שלהם עולה עשרות מונים על זו שלי, אבל על כך אולי בהזדמנות ובפורמט אחרים), פלמ"חניקים שעשו לביתם, ושחקנית עבר בודדה, שהייתה סוג של סמל מין אי־אז בימים.

צעירים ערבים, לעומת זאת, ראיתי בעיקר במרכול השכונתי, שהמחירים בו מופקעים ורוב עובדיו הם בני המגזר, עם דגש על בנים. צעירות ערביות מתקדמות, משכילות, דעתניות ושאפתניות לא ראיתי בסביבה, אבל לשם כך אולי יש צורך בעין של צלמת, ואת זו מספקת איריס חסיד במונוגרפיית־האומן שלה, "מקום משלנו".

חסיד איתרה כמה צעירות כאלה ברחוב וביקשה מהן לקחת חלק בפרויקט צילום חדש שהתגבש במוחה. רובן סירבו, אבל נחישותה הובילה אותה לבסוף לארבע בנות שאותן ליוותה במשך שנים, עד לספר המהודר שראה אור בימים אלה, בהוצאה הולנדית, בערבית, עברית ואנגלית, ובו כ־100 תצלומים שמספרים את סיפורו של דור חדש של נשים בחברה הערבית בישראל. בשנים שבהן חסיד תיעדה והתקרבה אל המצולמות שלה, הן עברו ביחד בין היתר מלחמה בעזה, מערכת בחירות שבה המנצח איים כי “הערבים נוהרים לקלפיות" וחוק לאום אחד מבזה. הקומוניקט מסכם כהלכה את מהות היצירה ומטרותיה, וגם את הישגיה: "ניתן לומר שהפרויקט של חסיד הוא מהלך סוציו־פואטי, שנועד לפרק תפישות וייצוגים קולקטיביים, לפורר את תגיות הזהות הכפויות ולערער על ההגדרות השגורות בישראל ביחס לזהות. הוא מתמקד בארבע נשים ערביות צעירות, כדי לשאול את השאלה הבסיסית ‘מי אנחנו'ביחס לחברה הישראלית על גווניה השונים".

כוכבות הפרויקט שובות לב מהרגע הראשון. סמר מנצרת, שסיימה את לימודיה בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב (שגם מיקומה הטעון על גבעות שייח' מוניס אינו נעלם כמובן מעינה של חסיד) והייתה בינתיים לשחקנית מצליחה בסרטים ובסדרות כמו "פאודה" ו"תאג"ד"; בת דודתה סג'א, סטודנטית לפסיכולוגיה, שרוצה להיות זן נדיר: פסיכולוגית בעיר הולדתה נצרת; מג'דולין, סטודנטית לארכיטקטורה מכפר כנא; ואיה, סטודנטית לעבודה סוציאלית ולימודי מגדר מכפר קרע.

בהמשך, כשהקשר בין הצלמת והמצולמות יתהדק, יצטרפו לתמונה הגדולה גם אמהות וסבתות, תוך שימוש במה שהקומוניקט מגדיר כשימוש בחומרי מציאות והכלאה בין התיעודי לבדוי ולמבוים. מילותיהן הישירות והמדויקות של המצולמות, שהעיר הגדולה תמיד דואגת להזכיר להן איכשהו שהן זרות - והצילומים עצמם, כמובן - מעניקים לספר עוצמה אנושית בלתי מבוטלת.

גם נמרוד, גיבור ספרה הרגיש ורווי התוגה הקיומית של כנרת רובינשטיין, מרגיש זרבביתו שלו. מאז התקרית שעבר בעת שירותו הצבאי הוא לא מוצא את מקומו בשום מקום, ובמיוחד לא בעורו שלו. הוא הופך לצל אדם, מתמכר לכדורים ומאבד את הרצון לחיות. "נמרוד לא שיער עד כמה שברירי ודקיק הקרום הזה שכיסה את מסיכת הבסדר שלו. חור קטן נפער והוא נשאב כולו פנימה מסוחרר לתוך מנהרת מערבולות, נשתה בתוך ואקום כאילו אין לו עצמות ושלד ועמוד שדרה, כאילו כל גופו עשוי מרקמות רכות, איברי מדוזה רפים וגמישים, ואין לו שום יכולת להתנגד או לרסן את השטף הזה. הוא הפך לראשן, לדגיג קטן, שכמוהו בדיוק נמצאים מאות מיליארדים במעמקי האוקיינוס ומיליארדים כאלו גם נטרפים מדי שעה בפיהם של דגים גדולים יותר שבולעים אותם".

במצב צבירה לא מעודד שכזה, כשחייו "נגוסים" ועם "כל הדברים שהיטגנו אצלו בבטן", נמרוד עושה מעשה ועוקר/נמלט אל מקום שלא מופיע בשום מפה, שם פועלת קהילה (או שמא כת?) סודית, שמקדשת מזון אורגני מוקפד, על כל המוזרויות הנלוות ("אנחנו נותנים לאדמה לנוח בעונות מסוימות... מעניקים לה את היכולת להביע את הפוטנציאל המלא שלה. מחזורי הזריעה והשתילה, למשל, נקבעים על פי לוח שנה מיוחד המבוסס על התבוננו תבגרמי השמיים"), כולל סגידה לפרי בעל סגולות אלוהיות לכאורה שנקרא “עין השועל", וניתוק מוחלט מהקיום המערבי והעולם המודרני המתקדם.

האוטופיה הופכת עד מהרה לדיסטופיה, והפנטזיה על לידה מחדש במציאות מטוהרת מתבררת כחלום בלהות כמעט בסגנון “בעל זבוב". רובינשטיין בונה למופת את עולמו הפנימי המסוכסך של נמרוד ומעצבת להפליא את הסיוט האולי־סאטירי שאליו הוא נקלע מבחירה, לאחר שנבגד על ידי כל האפשרויות האחרות. מזל שהסוף שהעניקה לו, שיש בו סוג של גירוש מקראי ספק משפיל ספק מציל נפשות, יכול להתפרש כפתח קטן שלתקווה. ולקינוח, ארוטיקה בדולר. אספן אנונימי אמיד שילם דולר אחד לכל עמוד של ספרות ארוטית שהסופרת אנאיס נין סיפקה לו. היא לקחה את הכסף (שבו השתמשה כדי לסייע לאהובה הנרי מילר ולחברים אחרים) וברחה, והתביישה במה שכתבה, שהיה לדעתה פרודיה שיש להשמידה על הפורנוגרפיה שגברים יוצרים, אבל שוכנעה לבסוף שלשני הסיפורים המרכיבים את הספרון הזה יש ערך ספרותי, אם כי הם פורסמו במלואם רק עשורים אחרי מותה.

בפתח הדבר לקובץ כותבת סיגל נאור פרלמן: “נדמה שקוראי 'אולטריס ארוטיקה' יוכלו להיווכח שאנאיס נין מספרת את סיפוריה כדרך שחרזאדה ב'אלף לילה ולילה', אורגת סיפור לתוך סיפור כדי להשאיר את הגבר-האספן עֵר, סוחטת ממנו דולר ועוד דולר כשהיא שולטת בו באמצעות תיאורים חושניים, שחלקם שמים אותו ללעג, תוך שהיא קורצת לקוראים מעל ראשו, ואף מעניקה את כוח התמרון וההובלה לנשים ולבנות הצעירות, שאותן היא טווה בסיפוריה". הקריצה של נין לקוראיה מורגשת היטב, כמו גם הלעג למזמין הסיפורים, שהיא כאילו מזמרת לו, "ליצן קטן שלי, אולי תשכב איתי?". נין מציגה קולקציה עשירה של טיפוסים ססגוניים ברמות כאלו ואחרות, שמענגים את עצמם ואת זולתם באינסוף דרכים חתרניות (נכון לשנות ה־40 שבהן נכתבו הסיפורים). התוצאה נקראת בימינו כמין מהתלת סקס תמימה למדי עם טעם של פעם, ועשויה לעזור להעביר נסיעה קצרה ברכבת או המתנה לרופא שיניים, דווקא מפני שלסיפורים עצמם אין באמת שיניים.