ונסה ספרינגורה, “ההסכמה", מצרפתית: רמה אילון, תכלת, 189 עמ'
שנים רבות כל כך אני סובבת סחור־סחור בכלוב שלי, חלומותי גדושים רצח ונקמה. עד היום שהפתרון מתגלה סוף סוף לעיני, ברור כשמש: תפסי את הצייד במלכודת שלו עצמו - כלאי אותו בתוך ספר". המילים האלו, שחותמות את הפרולוג, מספרות למעשה את כל הסיפור. המחברת יוצאת לצוד את הצייד שגזל ממנה את ילדותה. לו הייתה כיפה אדומה, המעשה הזה היה משול לרצח הזאב הרע שרצח את תמימותה. ונסה ספרינגורה פגשה את גבריאל מצנף כשהייתה בת 13 והוא בן 49. בספרה היא קוראת לו רק ג' או ג"מ, כשם שהוא קרא לה ו' בלבד ביצירות אובססיביות שפרסם בעקבות הקשר הרומנטי והמיני המתמשך שלהם. קשר בין ילדה וגבר המבוגר ממנה ב־36 שנה.
הנקמה של ספרינגורה כפולה ומכופלת. לא זו בלבד שהיא מאווררת את פשעיו של מצנף במרחב הפתוח, ומפרטת אותם מנקודת המבט של הקורבן, אלא שהיא מחזירה לעצמה את השליטה בסיפור האמיתי, שגם אותה נטל ממנה הסופר כשקישט, עיבד ועיוות את כל מה שקרה או לא קרה ביניהם, ועשה בדמותה כרצונו. אחרי שתלה אותה בכיכר העיר לעיני כל, עכשיו תורה להעלות אותו על המוקד. המסמך שלה, שכתוב כמו עדות יבשה אך מקפיאת דם, כבר השיג את התוצאות המתבקשות ברוח הימים האלה: כתביו של מצנף הועלמו מהחנויות, ובגיל 83 הוא עומד במרכז חקירה פלילית בגין אינוס קטינים.
לצורך העניין הוא חשוב כמת, הקריירה הספרותית שלו חוסלה, וכמו טורפים מיניים ברמת הארווי ויינשטיין וביל קוסבי, הוא עשוי למצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח ולהירקב בכלא. הנקמה הושלמה, אם כי ספרינגורה תמשיך לשלם את המחיר האישי הבלתי נמנע עד יומה האחרון - הצלקות שהקשר האסור השאיר בה לא הולכות לשום מקום - גם אם בינתיים מצאה את הגבר ה"נכון", ששיקם את אמונה בבני מינו ובבני אדם בכלל, והקימה איתו משפחה יציבה.
ספרינגורה היא עורכת ספרותית ותיקה, שלא רואה בעצמה סופרת וטוענת שבידיים אחרות היה לתוצאה ערך אומנותי רב יותר. היא צודקת. הספר שלה אפקטיבי מאוד, וכמעט כל שורה מעבירה חידודים בבשר וצמרמורות של אימה, כמו גם זעם מצטבר ושאט נפש לנוכח המעשים המתוארים בו והצידוקים האידיאולוגיים שעומדים מאחוריהם (מצנף, שהתפאר גם במעלליו כתייר מין במנילה עם ילדים בני 10, ראה בעצמו חונך מיני ורוחני בסגנון “העולם העתיק", שחוסך מהקטינים את הסבל הכרוך בדרך כלל בהתנסויות הסקסואליות הראשונות, ומקדש את המשכבים האלה כפולחנים של טוהר), אבל בסופו של דבר זו יותר תוכנית ספיישל מצמיתה במיוחד של “עובדה", שבה המרואיינת המרכזית, ששבה בחיים משדה הקטל, מישירה מבט למצלמה ומשתפת את הצופים בחוויותיה, מאשר יצירה ספרותית משמעותית.
ספרינגורה כותבת היטב אבל נצמדת לטון דיווחי, שמדגיש את הריחוק שלה מעצמה בזמן אמיתי, כילדה/נערה שנסחפה להרפתקה שבה לוהקה לתפקיד החטופה שמתאהבת בחוטפה בעל כורחה, כמיטב המסורת של תסמונת שטוקהולם. היא מתארת את תהליך החיזור הקצר (סוג של סיכול ממוקד) של מצנף, ואת האופן שבו השתלט על חייה. היא חשבה שהיא קרפדה כעורה, וסופר (מילה נרדפת לאלוהים בעיניה, פחות או יותר) שהוקסם ממנה היה בגדר נס מבחינתה.
רוב הזמן לא עלה בדעתה שיש משהו “לא בסדר" בתלמידת כיתה ט' שמוצאת את עצמה במיטה בחדר מלון עם גבר בתחילת העשור השישי לחייו. גם תיאוריות קונספירציה משתלבות בעלילה, כשספרינגורה מעלה למשל את החשד שמכתבי ההלשנה האנונימיים שהגיעו למשטרה בדבר הרומן הלא חוקי נכתבו ונשלחו למעשה בידי מצנף עצמו, שהתענג על הדרמה והסכנה ורצה ליצור מצג של “שנינו נגד העולם כולו". תחושת הקריאה כאמור מעוררת רגשות שליליים עזים, שמסלימים לרגעים לכאב פיזי ממש, כאילו הכותבת מצליפה בעורך עם צרור זרדים עד שהוא מתחיל לדמם.
הזעזוע העיקרי נובע כמובן מהידיעה שרבים, רבים מדי, ידעו כל הזמן על המתרחש ולא עשו דבר. כשספרינגורה מתעמתת עם אמה בדיעבד ומאשימה אותה בשיתוף פעולה עם הפשע המתמשך, אמה (שאירחה את מצנף לארוחות ערב בביתה, אבל אסרה עליו לקחת את בתה לחופשה מפוקפקת במנילה) מטיחה בה משהו כמו “זאת את ששכבה איתו ולא אני", ומסרבת להתנצל או להכיר בחלקה בפרשה. גם אביה המנוכר של ספרינגורה, שעזיבתו את הבית סדקה מלכתחילה את יחסה לגברים ועוררה בה צורך נואש בדמות אב, איים לעשות משהו נגד מצנף אך מעולם לא מימש את איומיו. רופא מן השורה הסיר בהליך כירורגי את קרום הבתולים של ספרינגורה בת ה־14. מרגישים את צליפת הזרדים?
והיה הממסד הספרותי בצרפת, שהתייחס בקלות דעת בלתי נסבלת למעלליו המוצהרים של מצנף, שכתב בעבר כי בני אדם משני המינים בטווח הגילים של 10 עד 16 הם למעשה “המגדר השלישי" הנשגב, שמייתר את חוויית המין עם מבוגרים מהם. הפדופיליה הדורסנית שלו והיותו שותף לסחר מין בילדים בעולם השלישי מעולם לא המיטו עליו קלון בצרפת, עד שספרינגורה קמה ועשתה את המעשה הספרותי שלה.
להפך, הוא אפילו עוטר במיטב העיטורים וקודם למעמד של איש רוח בכיר, במדינה שנשיאה הנוכחי ניהל רומן עם המורה שלו, המבוגרת ממנו ב־24 שנים, בעודו בן 15. ענקי רוח כמו סארטר, דה בובואר ודרידה חתמו על עצומה הקוראת ל"חופש מיני" גם לקטינים וילדים - עצומה שבדיעבד התברר כי עבריין המין מצנף יזם בעצמו (לפחות מישל פוקו, שלכאורה התנגד לדיכוי מכל סוג, סירב לחתום עליה). זה היה העולם שבו גדלה ספרינגורה, זו הייתה הסביבה שהעלימה עין ממצוקתה. עולם של הסכמה שבשתיקה עם עוולות שמבצעים אנשים פריווילגים נגד חלשים מהם. עולם שבחר לפרש “הסכמה" של קטינים לניצולם המיני בידי מבוגרים כאילו הייתה שוות ערך להסכמה של בגירים, בשם איזה שוויון זכויות מעוות.
אם סיפורה של ספרינגורה, שמתורגם ללשונות רבות, ימנע ולו תרחיש אחד דומה, בכל ארץ שהיא - דיינו. ההסכמה שלנו לקרוא את דבריה, קשים ככל שיהיו, ואת דבריהם של אחיותיה ואחיה לגורל, היא הצעד הראשון בדרך להחלמה.