"זה לא היה האובדן שלי, הכאב שלי, אלא הרגשתי כמו אנדרטה"

דנה לביא לא תשכח את היום שבו אמה הגיעה לאסוף אותה מבית הספר, ובפיה בשורה מרה. "הייתי אז בת 6", היא משחזרת. "חשבתי: איזה כיף, משחררים אותי מוקדם מבית הספר, ואז היא אמרה לי: 'אני רוצה לספר לך משהו. מהיום את לא תוכלי לדבר עם אבא, אלא לפגוש אותו רק בחלומות. אבא נפטר'".

אביה של לביא, ליאו־ויקטור קרוק ז"ל, מת ב־1981 בגיל 33, מהתקף לב במהלך שירות מילואים. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 3", היא מספרת. "אבא עזב את הבית ועבר לאילת. מאז ראיתי אותו פעמיים. אז גם בכלל לא היה לנו טלפון, גרנו בשכונה קשה של עולים חדשים בנתניה. אבל למרות ששלוש שנים כמעט לא ראיתי אותו ולמרות שהוא היה כמעט כמו זר עבורי, הרגשתי צורך לבכות כשאמא סיפרה לי שהוא מת".

העובדה שבקושי הכרת אותו לא הקלה את כאבך?
"זה הפך את המצב להרבה יותר גרוע. מאותו רגע קיבלתי את התווית הזאת של יתומת צה"ל, שהיא מאוד מחייבת ולא פשוטה. מאותו רגע זה לא היה האובדן שלי, הכאב שלי, אלא הרגשתי והייתי סוג של אנדרטה. הסיטואציה הייתה גם מאוד מוזרה, כי אני הייתי יתומת צה"ל, אבל אמא לא הייתה אלמנת צה"ל כי הם כבר היו גרושים. הרגשתי שאני סוג של סמל.

פעם בשנה כל הילדים היתומים עם החולצה הלבנה היו מגיעים לטקסים, והכל מאוד ממלכתי ומאוד גדול, עם המון פאתוס, רגש ועצב. זה גם כאילו יוקרתי בחברה הישראלית להיות יתומת צה"ל, כי זה גיבור שנפל בשם קדושת המדינה ועשה משהו מאוד הרואי. אבל מבחינתי היה מדובר במישהו שהוא לא באמת אבא ולא באמת גיבור. בילדותי הרגשתי מאוד רע עם התווית הזאת של יתומת צה"ל".

עם המטען הלא פשוט הזה מתמודדת לביא בספרה החדש "יתומת צה"ל" (הוצאת ספרי ניב), שמתאר את עולם היתמות והשכול הישראלי מנקודת מבטה של דנה, ילדה בת 6, בת יחידה להורים גרושים. "שנאתי להיות יתומה, להרגיש את העיניים מתבוננות בי בכל טקס יום הזיכרון בבית ספר, בטקס ביד לבנים, בטקס שליד הקבר בגבעת חיים", היא כותבת בספר. "מבט של רחמים? ממש־ממש לא. תודה, אני אסתדר נהדר בלעדיו. אף פעם לא סיפקתי את הסחורה. תמיד רצינית, אסופה, עניינית, אף פעם לא בוכה. עבדתי על זה כמה ימים לפני הטקס המעיק ובזמן המיועד היישרתי מבט ו'החזקתי'".

"לא הרגשתי חיבור בכלל בין מה שמצפים ממני ובין מה שעשיתי בפועל", מספרת לביא, 46, מגני תקווה, נשואה, אם לשלושה, מחנכת כיתה י"א ומורה לאנגלית. "בבית הספר ידעו שאבא שלי נפטר. היו מסתכלים עליי, המורים היו מצביעים. התביישתי בזה. לא רציתי להיות במוקד תשומת הלב וגם הרגשתי שזה לא אמיתי. הרגשתי שקיבלתי יוקרה שהיא לא לי.

בגיל 8־9 הייתי בקייטנה של יתומי צה"ל. שם פגשתי יתומות ויתומים כמוני. היו הופעות, בריכה, ארוחות וכיף. בלילה היינו שש בנות בחדר. אחת הבנות שאלה מישהי אחרת: 'איך אבא שלך מת?', וכל הבנות החלו לענות. אני נלחצתי. מה אגיד, שאבא מת מהתקף לב? זה לא מוות יוקרתי, זה לא מישהו שקפץ על רימון והציל חיים. הייתה בין הבנות אחת שאבא שלה היה טייס, אחרת שאבא שלה קפץ על רימון. ואז מישהי לפניי אמרה: 'אבא שלי היה חתיכת אידיוט, עשה תאונת דרכים ומת', ואז אבא שלי כבר לא היה כזה גרוע".

מה אִם

"שנאתי את כל פולחן המוות שהיה קשור ליום הזיכרון לחללי צה"ל", כותבת לביא בספרה, שאותו ניתן לרכוש בימים אלה בדף הפייסבוק שלה או בחנות המקוונת של ספרי ניב (nivbook.co.il). "את העצב שהיה מתגנב ערב לפני, את טקס הזיכרון בבית יד לבנים שבו הייתה מוקרנת תמונתו של אבי מחייך בחליפה מערב החתונה שלו.

שנאתי את ההליכה השקטה לספר ה'יזכור' הגדול ואת החיפוש אחר השם שלו בתוך כל הביוגרפיה הארוכה שלו לצד כל אותם חללים מחייכים אחרים. את העמידה בצפירה, את המחשבות, את מה יכול היה להיות אם. רציתי בעיקר 'לעבור את זה כבר'".

מתי השתחררת מהתחושות האלה?
"בגיל 38 הוזמנתי לסמינר יתומי צה"ל הבוגרים. שם פגשתי אנשים שהפכו לאחים ואחיות שלי. הבנתי שם המון דברים. הביאו לשם מטפלים בכתיבה ובאמנות שדיברו איתנו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לדבר על הנושא הזה בפני עצמי, וגם הפעם הראשונה שהרגשתי שאני לא לבד בעולם. שיש עוד ילדים שהרגישו כמוני, ילדים שהאבות שלהם התאבדו בצבא, מתו ממחלות או נהרגו בתאונות דרכים.

הבנתי שלכולם יש, למשל, את הפחד שההורה שנותר – ייעלם, ואת תחושת האחריות המטורפת כלפי אמא. כולנו ילדים הוריים, מרצים, לא מדאיגים, לא מכאיבים ולא מקשים".

כולם היו חיילינו

בעקבות תחושת השחרור שליוותה אותה לאחר הסמינר, החליטה לביא להעמיק בנושא. כשנה לאחר מכן, במסגרת לימודי תואר שני בניהול מערכות חינוך, היא בחרה לחקור את השפעת היתמות על יתומי צה"ל הבוגרים. "חיפשתי מה כתוב על יתומי צה"ל הבוגרים ובכלל וגיליתי שממש מעט", היא מספרת. "זה הפתיע אותי כי במדינה כמו שלנו הייתי בטוחה שיהיה המון מידע ומחקר על כך. במסגרת המחקר שלי ראיינתי 14 גברים ונשים, יתומי צה"ל, שחלקם איבדו את אביהם עוד בשלב שבו היו ברחם אמם".

לאילו ממצאים הגעת?
"גיליתי שרובם פנו למקצועות שירותיים, כגון מורים, עורכי דין, טבחים. לא היו שם מתכנתים, למשל. אני חושבת שיש ליתומי צה"ל רצון גדול לרצות, לתת, לאהוב. אני, למשל, אוהבת את העבודה שלי כמורה וכמחנכת, אני רוצה להיות עבור התלמידים המבוגר שלא היה לי. כמו כן, כל האנשים שראיינתי, מלבד אחת, היו נשואים. הערך של המשפחתיות הוא חזק ביותר. ראיתי גם קשר חזק באופן קיצוני לאמא. מעט מאוד עשו טיול אחרי צבא".

מערכת היחסים המורכבת של לביא עם יתמותה התגלגלה בסופו של דבר לכתיבת הספר. "היה לי רצון לדבר על זה בגלוי ולא פעם בשנה", היא מסבירה. "הספר מראה את מאחורי הקלעים של עולם היתמות והשכול הישראלי, משהו שלא מדובר. הוא מיועד לכל מי שחווה אובדן והצליח אחרי זה לשמוח ולחיות חיים מלאים. זה גם ספר שמתאים למורה של ילד שאיבד הורה או אח בצבא. המסר הוא לא להסתיר, אלא לדבר בגלוי ולשתף. יתמות ואובדן הם לא נושאים כייפים לדבר עליהם. החוויה הזאת היא מאוד בודדה.

המסר שלי הוא גם: אל תסתכלו עלינו כקבוצה, כי כל אחד מאיתנו הוא יחיד, ממשפחה שונה, עם צרכים שונים, אבל עם חוויה דומה. המטרה שלי היא לספר את הסיפור האמיתי שלנו, כמו בסדרה 'שעת נעילה'. לא להביא את הפאתוס או את סיפורי הגבורה, אלא את השכול הקטן, האישי, הבודד, השונה מאחד לשני. אני רוצה לדבר על כך בפני חיילים, בפני בני נוער, בפני משפחות שכולות. עשיתי כבר הרצאות בארגון אלמנות ויתומי צה"ל".

כתיבת הספר היוותה סגירת מעגל?
"לכתיבה יש יכולת ריפוי מטורפת, וגם יכולת להעביר את המסר בצורה בלתי אמצעית. רציתי להעניק הצצה לעולם של יתומי צה"ל, להראות שזה לא קולקטיב, אלא לכל אחד יש את התחושה שלו. זה לא רק עניין ממלכתי וציבורי, אלא גם אישי ופרטי. אחד, למשל, יכול להתגאות באביו שהיה גיבור, ואילו השני ירגיש לא נוח שאביו נהרג בתאונת דרכים. ובכל זאת, כולם היו חיילים שלנו".