נורית גרץ, “מה שאבד בזמן", כנרת זמורה־דביר, 224 עמ'
אני: “הבעיה היא שברגעים שהכי צריך מילים, ברגעים הכי קשים, הן אינן, לא?"
הוא: “בוודאי. ברגעים הכי דרסטיים בחיים, בן אדם לא מדבר, הוא צועק או בוכה או צוחק".
אני: “בגלל זה בקט כתב מחזה באורך של דקה בלבד שמתחיל בצעקה של הלידה, אחר כך אנחה של אהבה ובסוף זעקה של מוות".
הוא: “המילה האחרונה שעוד נשארת לפני הצעקה זה ‘אמא'. כשחייל חוטף צרור בחזה, ואת זה אני יודע, כי הייתי שם, ראיתי, הוא צועק ‘אמא'“.
עכשיו הייתי צריכה לשאול על החייל הזה, איך הוא מת, מתי בדיוק, איפה זה היה, אבל משום מה רק שאלתי: “אתה יודע מה היו שתי המילים האחרונות של גתה לפני המוות?" והוא ענה:
“כן, ‘יותר אור'“.
"אני" היא נורית גרץ ו"הוא" אינו אלא עמוס עוז, ומי שחלם להיות זבוב על הקיר בשיחותיהם במהלך השנים, יבוא על סיפוקו העילאי עם קריאת “מה שאבד בזמן", שגרץ מגדירה כ"ביוגרפיה של ידידות". בפגישתם הראשונה, בחצר של "קפה פטר" בירושלים, “מתחת לעץ האורן, הוא עם הגב לקיר האבן ואני עם הפנים לבוגנוויליה סגולה שנשפכה ממנו", היא לא זיהתה אותו מיד והצביעה על מישהו אחר, אבל חבר שהיה שם אמר לה: “השתגעת? עמוס עוז בחור יפה, אי אפשר להתבלבל", והיא אפילו לא ידעה שהוא כזה, מהתמונות. יופי הוא מילת המפתח של החיבור הזה.
יופיין של המילים (“שפה אחרת, כמה סנטימטרים מעל השפה הרגילה"), יופיים של הרעיונות שהם מחליפים ביניהם (“מסרטי טרזן למדנו שיש סדר, ואם לא ראינו אותו זה רק סימן שלא הצלחנו להבין") ויפי החברות שנרקמת בין השניים, חברות אמת ולא רק ידידות של שני קולות ששרים אותה מלודיה באוקטבות שונות, כדברי גרץ, שני מוחות מבריקים שמחפשים ביחד תשובות לאותן שאלות (“אלוהים נמצא רק בלבם של אלה שמחפשים אותו ואינם מוצאים").
דברים כאלה מעבירים בי צמרמורות עונג ידועות, כמו בשיר ההוא ששר שלמה ארצי, למילותיו של סרן נמרוד גאון שנפל במלחמת יום הכיפורים והתייחס ל"רביעייה קאמרית מנגנת מוזיקה צלולה"; אבל יש גם כאלה שמסתייגים מכל היופי הצלול הזה וחושדים בו שהוא קיטש. אמא של גרץ למשל הייתה אומרת על מאמרים של עוז שקראה בעיתון, שהוא “התאפר יותר מדי, כאילו הלך לקוסמטיקאית לפני שכתב אותם". אבל גרץ עצמה ראתה בכך רק את הטוב (כשם שהיא עצמה מוצאת פיוט אפילו בתל אביב הריקה והמואפלת של מלחמת יום הכיפורים, וכותבת ביומנה ש"אפשר לראות כוכבים"), ושמחה לגלות שעוז מדבר כמו שהוא כותב. הוא עצמו גילה שהוא מוחק יותר מאשר כותב. “ובאמת כל מילה כאילו נבחרה מבין מאות כדי לככב במשפט, וכל משפט היה כאילו המשפט הנכון ביותר שיכול להיאמר, כך בדיוק צריך היה לומר אותו ולא אחרת. וכל זה היה מכוון אל השומע, במקרה הזה - אני, לתת לו להרגיש שהשיחה הזאת היא חוויה מיוחדת, חד־פעמית".
וזו בדיוק החוויה שמצפה לנו, הזבובים על הקיר. עוצמות “מלוכלכות" של רגש וכאב מסתננות פה ושם גם אל הצחורות שבמילים (“האדם הוא סכום האש שעצורה בעצמותיו"), למשל כשעוז מספר על ילדותו בקיבוץ: “כל השנים שהייתי בחולדה הלכתי עם אותם בגדים, עם אותן נעליים, כי הקיבוץ לא שילם הלבשה לילדי חוץ, הוא חשב שלזה ההורים אחראים ואבא שלי לא שילם, כי הוא היה בטוח שהקיבוץ משלם. אני הייתי באמת הומלס, אלה היו שנים רעות מאוד, נורית". וידוי כזה של עוז לא זכור לי ממקומות אחרים. רק חברה אמיתית כנראה, ששרה איתו יחד באותה מקהלה נפשית ואינטלקטואלית, הייתה יכולה לחלץ אותו ממנו.
הממואר האינטימי של גרץ הוא גם שיר פרידה ארוך שמזגזג בין “שני העמוסים שכבר אינם" (העמוס השני הוא עמוס קינן, בן זוגה), ושופע הומור מעודן, עד הסוף העצוב, הבלתי נמנע, שבו "אולי אנחנו כבר לא באותו מקום. אולי הדבר המשותף הזה שהיה לנו, החיים, כבר איננו". היא ועוז משוויצים זה בפני זו בהברקות הלשוניות של ילדיהם הקטנים. רונה (קינן) שלה ביקשה ממנה: “אמא, תכבי לי את החושך" (וכיכבה בשיעור שאמה העבירה באוניברסיטה על אוקסימורון ופרדוקס), ואילו פניה שלו דיברה לטענתו כבר בלידה, שהייתה לידה קשה, והודיעה: “זה בסדר, הראש כבר בחוץ". שלומציון הפעוטה שלה נעלמה יום אחד עם האופניים וכשנמצאה הסבירה ש"נסעה למילואים" (מילה שלמדה בחסות מלחמת יום הכיפורים).
השניים מדברים על “ההתייפחות של הגעגועים לכל מה שנעזב". “אני אמרתי שגם אני מתגעגעת למקומות שלא הייתי בהם וסיפרתי לו על ספר שקראתי על שני אנשים שהיה ביניהם קשר כל כך חזק, עד שלא היה להם צורך לממש אותו ולהיפגש. למעשה זה לא היה ספר שקראתי, זה היה ספר שרציתי לכתוב פעם". ומי יודע, אולי זה הספר שגרץ כתבה עכשיו.
ברק אובמה, “ארץ מובטחת", ידיעות ספרים, 702 עמ'
ערב השבעתו של נשיא אמריקאי חדש, הנה כמה מילים של ברק אובמה, נשיא לשעבר, מתוך ספרו “ארץ מובטחת": “נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי את הבית הלבן, כ־30 שנה לפני כן, כשהייתי מארגן קהילתי צעיר והבאתי חבורה של סטודנטים לוושינגטון כדי שילחצו על הנציג שלהם בבית הנבחרים לפעול למען החוק להגדלת הסיוע לסטודנטים. החבורה שלנו עמדה מעבר לשערים שפנו לשדרות פנסילבניה, וכמה מהסטודנטים עשו פרצופים וצילמו במצלמות חד פעמיות. אני זוכר שהסתכלתי למעלה אל החלונות של הקומה השנייה ושאלתי את עצמי אם ייתכן שמישהו מסתכל עלינו משם עכשיו. ניסיתי לדמיין מה האדם הזה חושב. האם הוא מתגעגע למקצבים של חיים רגילים? האם הוא בודד? האם הוא מרגיש לפעמים נקיפת לב ושואל את עצמו איך הגיע למקום שהגיע? עוד מעט תהיה לי תשובה, אמרתי לעצמי. התרתי את העניבה, הלכתי לאטי במסדרון וכיביתי את האורות האחרונים שעדיין דלקו".