זה היה צפוי שזה יקרה מתישהו. לאחר שבלי סוף פזמונים הוקדשו לקורונה בשנה האחרונה, היא מגיעה גם אל השירה. שמה אף הוטבע ב"דעסא-קרקוביאק ומחול הקורונה", ספר שיריה של המשוררת ד"ר רחלי אברהם-איתן, המתעד את שנת המגפה.
"סין שינתה אותנו", היא כותבת בשיר "סגר". "עשתה ריסטארט לעולם/ אפקט הפרפר/ (או העטלף)/ בכל מקום./ נפל דבר / והעיקר לחצנו מיוט/ על מיקרופון האגו..."
"הקורונה תפסה אותי בתקופה שבה עסקתי בשירים בקונפליקטים של ריחוק חברתי", אומרת אברהם-איתן. "היא העמיקה את הריחוק מהמשפחה. הסקייפ והזום אינם תחליף לחיבוק האנושי והמשפחתי. כמי שבאה ממשפחה גדולה, הקורונה השתלבה באופן טבעי בשירים החברתיים שבספר וחידדה אותם. לא התכוונתי להיות זאת שתכניס את האלכוג'ל ואת המסכות לשירה העברית, בשעה אנשים רק התחילו לעכל את העניין, אבל כך יצא. ואם היו שתהו מה פתאום אני נוגעת בדברים כאלה, הגבתי שיש לכתוב עליהם בזמן התרחשותם".
מדוע?
"כי אני לא רוצה לחכות יותר מדי ומעוניינת לתת לדברים להישפך מתוכי בצורה הכי אותנטית".
ואם אבקשך להתייחס לשם הספר?
"הדעסא - ריקוד תימני מדיטטיבי, שמסמל בעיניי את תרבות המזרח בעוד שאני רואה את הקרקוביאק, ריקוד הזוגות הפולני, כמייצג תרבות המערב במלחמה האבסורדית והבלתי נגמרת בין אשכנזיים לבין מזרחיים, שיש גורמים האוהבים ללבות אותה. בין לבין נפגעים הקשישים בחברה, כפי שקרה בזמן הקורונה עם הקשישים בבתי האבות".
השימוש במוטיב הריקודי הוא בבחינת מובן מאליו לאברהם-איתן. "גדלתי בתקופה שבה רקדו ריקודי-עם בהפסקות בבתי הספר", היא מספרת. "שם הכרתי לטוב את ריקוד הקרקוביאק, בעוד שריקוד הדעסא מלווה אותי מהבית".
כשאברהם-איתן מתייחסת בשיריה לשבריריות הקיום האנושי עלי אדמות, היא איננה נרתעת מחשיפה אישית: "אלה נושאים שאני פוחדת לגעת בהם, אבל בכל זאת כותבת עליהם, מנקה את עצמי וחוזרת למציאות נקייה יותר עם יכולת לשמור יותר על הישרדות אישית. זאת, לאחר שנפגעתי לא מעט בחיי, כולל בשתי מערכות הנישואים שבהן הייתי. במצבים כאלה לאישיות קל היה להימחק. לקח לי זמן להבין שמגיע לי גם המקום שלי. האירוניה היא שמצאתי אותו כשילדיי אמרו לי 'אמא, תתגרשי!'"
היא, 65, לבית אברהם, נולדה למשפחה יוצאת תימן במושב עמקה בגליל המערבי להורים שעלו במרבד הקסמים. "היינו שבעה בנים ושבע בנות ובליל הסדר לא היינו מסתפקים ב-13 מי יודע". במשפחת אברהם הגדולה גידלו בקר, ירקות ולימים עברו לבננות ולאבוקדו והמשוררת שלהם לעתיד, שכילדה יצרה בובות מקלחי תירס, סייעה בחליבה, בקטיף ובכל מה שניתן היה לתת יד.
לדבריה, כשהגיעה שעתה להתגייס, נאלצה בצו אביה להצהיר, כך, את מה שהיא מכנה "החור החסר בחיים שלי", השתדלה לאחר מכן לחפות בהתנדבויות שונות.
בגיל 22 נישאה לקצין צבא. "המזל שלי היה כשבנישואיי כבר הייתי עם בי.איי ובעלי לא אפשר לי להתקדם מעבר לכך ולעבודתי כמורה", היא מספרת. "כנראה, לא למדתי מספיק לקח מ-22 שנות הנישואים הכושלים שלי, שכמעט הביאו אותי עד התאבדות ונישאתי למדען שגם הוא הגביל אותי, מה שהביא לכך שאף ממנו התגרשתי".
פרט בלתי נשכח מבחינתה היה כשלידת בנה השלישי, ליאהב, כמעט עלתה לה בחייה, כשאחריה ניצלה בנס ממוות קליני, מה שהביא אותה להשוואות בשירתה עם רחל שמתה כשילדה את בנימין.
איך נהיית משוררת?
"כמורה לספרות, במקרה פגשתי את נתן יונתן בהרצאה שלו על שיריו התנ"כיים. עד אז כתבתי פה ושם שירים, לא משהו רציני. אחרי ההרצאה הגשתי לו כמה מהשירים שכתבתי. 'את משוררת אמיתית', הוא החמיא לי לאחר שקרא את השירים והודות לו הוצאתי ב-97' בהוצאת ספרית פועלים את 'בוקר ירוק', ספר השירים הראשון שלי".
כאשה פעלתנית, הקימה בעירה, מודיעין, את 'בית הסופר', שפעילויותיו כוללות את הוצאת "שבילים", כתב-עת לספרות ולאמנות רב-תחומית. בין השאר מתפרסמים בו מיצירותיהם של אלי עמיר, רוני סומק, יוסי אלפי, ציפי שחרור, גד קינר וכלת פרס ישראל הטרייה פרופ' ניצה בן-דב.
רחלי אברהם-איתן איננה מהמשוררים הספונים במגדל שן. כמו הקורונה, נושאים אחרים מהחדשות מהדהדים משיריה וביניהם גם שירים, המוקדשים לאורון שאול ולהדר גולדין. "על משורר להיות חלק מהסביבה שבה הוא פועל", היא מאמינה.