שנה לא רעה עוברת על איטליה. ניצחון באירוויזיון, זכייה באליפות אירופה בכדורגל ועוד רב־מכר לדומניקו סטרנונה. הסופר, שרוב הזמן נאלץ להדוף את הטענות שהוא למעשה אלנה פרנטה, או בעלה של אלנה פרנטה (המתרגמת אניטה ראיה), או זה שכותב את הספרים של פרנטה ביחד עם ראיה, אולי מוכר פחות עותקים בעולם מפרנטה, אבל בהחלט קנה לעצמו שם וקהל, ובישראל הוא להיט רשמי זה מכבר.
אחרי “ויה ג'מטו", “שרוכים" ו"תעלול", שהיו אבני חן ייחודיות, כל אחד בדרכו, מגיע “שבועת אמונים" ולא מאכזב גם הוא. בכתיבה של סטרנונה יש משהו גועש, עיקש, רותח, מבעבע כמו דם חם או לפחות רוטב עגבניות בפסטה, ובקיצור, משהו מאוד איטלקי, כמו שאנחנו אוהבים לדמיין את האיטלקים. כל איטלקייה היא אנה מניאני וכל איטלקי מרצ'לו מסטרויאני, פצצות מהלכות של רגשות ויצרים, והאקשן מתלקח גם כשלא קורה כלום.
האלימות נוכחת כל הזמן, באלף צורותיה, כבר בפרטים הקטנים. “היה לו כתם שחור על ציפורן אגודל ימין, כאילו סגר לעצמו דלת על האצבע". “מחלת האלימות", קוראת לה אחת הדמויות. הגיבור כותב לאהובתו לשעבר: “את לא יכולה לבקר אותי גם על הפנטזיות שלי, לפעמים את כל כך מרגיזה אותי שאני לא רוצה לשסף לאשתי את הגרון, אלא לעלות על מטוס ולשסף את שלך". גיבור גדול. הרי כשאשתו בוכה הוא נמס כמו גלידת וניל של בן אנד ג'ריס בחמסין.
לאהובה לשעבר לא חסרות סכינים מילוליות משלה: “מה אתה רוצה, איך אתה מרשה לעצמך לאיים עליי, בינך לביני לא רק שאין אהבה, אפילו שנאה אין, בינך וביני אין כלום". בפרק של סדרת הטלוויזיה הישראלית “פמת"א" ששודר השבוע, הגבר שורט את פני האישה, והיא בתגובה מודיעה לו שאינה מרגישה דבר כלפיו, לא אהבה ולא שנאה, וברור שמילותיה מכאיבות לו יותר משהשריטה הכאיבה לה. רק שבסדרה מדובר בעבריין ופרקליטה, וכאן הנצים הם מורה ומדענית (שהייתה תלמידתו). נקמת החנונים.
כמה נפלא מתאר המורה את המדענית, ולמעשה את מהלך חייה כולו; ושימו לב לעברית היפהפייה של המתרגמת שירלי פינצי לב, שמקפלת בתוכה את כל המשלבים, האוקטבות וסערות הנפש, הפיוט והבוז, הנשימות והמוזיקה של המקור האיטלקי: “איזו בחורה הזויה, חבל שאי אפשר לסבול אותה ליותר משעה. יש לה מוח שטוחן הכל, היא מוכשרת מאוד בנושאים מדעיים וספרותיים, יש לה צורך בחיים על הקצה, חוט פלדה שרוטט על העור וחותך בו.
איזה אומץ, איזו חוצפה: בימינו רוב הבחורות כאלה, אבל אז הן לא היו כאלה בכלל, תרזה הייתה רסיס מהעתיד שנפל בפאתי רומא. שלום להורים, שלום לקרובים ולחברים, שלום להרים נישאים ומשתפלים, ומעל הכל שלום ולא להתראות לי. היא עזבה את איטליה, עלתה למטוסים שאני לא הייתי עליהם מימיי, היא הגיעה לעולמות, למנהגים ולשפות שלא ידעה עליהם דבר, עמדה במבחנים ובמכשולים מכל הסוגים שהציבו בפניה גברים ונשים בעלי כוונות רעות רגילות ונפוצות, נורמליים, ובכל זאת לא עצרה, הלכה מחיל לחיל ומיקדה את הכל בעצמה".
אכן - איזה אומץ ואיזו חוצפה יש לסטרנונה בכתיבתו משולחת הרסן לכאורה, שעם זאת היא כה מדויקת ומזוקקת. “שיניתי את דעתי אבל לדעתי אני עדיין צודק", אומר מישהו בספר. ולסטרנונה יש גם המון דעות על כל דבר. לפעמים הן מוגשות כסטיקרים - “נשיקה היא תקציר של הזדווגות"; “השקר הוא חבל ההצלה של האנושות"; “אי אפשר אף פעם להזדקן בכבוד"; “לספר משמעו לשקר, מי שמספר טוב יותר משקר טוב יותר"; “הניסוי הצליח, החיים נגמרו... לא הפדגוגיה של החיבה היא שמשפרת אותנו, אלא הפדגוגיה של הפחד".
לפעמים הדעות שלו עטופות בכאב פועם של מי שראה כמה דברים בחייו. “...הצלחתי לזהות את האומללות שלו. אומללות שהייתה מוכרת לי, של היחיד, פרכוס של חומר חי בצורת בן אנוש, מול מכשיר שהתכנון שלו גרוע, המימוש שלו גרוע והעיצוב שלו גרוע: הכיתה, בית הספר וההוראה". ילדים נראים פתאום כעול לאם שרצתה בהם כל כך. “עול במובן המילולי של חפצים כבדים, ארונות, סלעים, גורדי שחקים שלמים". וילדים גם הרי “מטפחים תמיד קצת שנאה, אפילו גועל, כלפי הוריהם".
כואב או לא, תמיד כיף לראות אותו מסתכל על העולם. סטרנונה, כמו הגיבור שלו, שנאמר עליו כי “התחיל להשתמש בכתיבה כמו בכותונת משוגעים", “הוא מגנט. אתה מוצא את עצמך מרותק ולא יודע אפילו איך זה קרה".
“...אם היא רק תיתן לי לאחוז בידה, לשלב את אצבעותיי באצבעותיה", הוא כותב בעניין האהובה לשעבר, “תתחיל תגובת שרשרת של משמעויות מורכבות כל כך שהן עשויות לארגן מחדש את היקום". ואולי זה מה שספרות טובה עושה. מארגנת מחדש את היקום למעננו.
אבל גם אם היקום לא ממש מתארגן מחדש, לפחות אפשר ללמוד ולהבין כמה דברים, ובעיקר לשמוח על כך שמישהו כמו סטרנונה מנסח אותם במקומנו. “כשמתקרבים לארבעים, החיים זועקים, מזנקים, נעשים חמדניים ורוצים לחטוף את כל מה שאפשר לחטוף". גם אנשים טובים מאמינים לפעמים שהטוב שלהם הוא רק בדיה, וגם אנשים טובים עלולים לעשות דברים מכוערים. “זאת הסיבה שהחיים איומים, והחשיפה שלך אליהם היא סכנה מתמדת... היה צריך לשאוף למושלמות קשוחה וקפואה כדי להרגיש רעים בגלל חטא פעוט. אבל לטענתי ההתבגרות היא למעשה ויתור על המושלמות שלנו".
“בסוף אנחנו תמיד חושפים מעט מהרוע שמקנן בנו", מהרהרת המדענית שבאה מניו יורק, שם היא שואפת את “ניחוח הפרחים והחשיש" בוושינגטון סקוור.
לקרוא את דומניקו סטרנונה זה לשאוף ניחוחות של דבש וגופרית, אכזבות ואופוריה, עוצמה וחידלון בקדירה אחת. ובשורה התחתונה, איטליה שוב לוקחת את הגביע, ואפילו בלי פנדלים.