באחד מהרגעים היפים ביותר בתולדות הספרות המודרנית, מתאר הולדן קולפילד, גיבור "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי די סלינג'ר, מה הופך ספר למיוחד. "מה שמלהיב אותי באמת", כותב סלינג'ר, "זה ספר שכשאתה גומר לקרוא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול כל פעם שיתחשק לך. אבל זה לא קורה לעתים קרובות".
התחושה הזאת של להרים טלפון, או לפחות לשלוח וואטסאפ, עולה הרבה במהלך קריאת "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית", ספרו הראשון של העיתונאי עמית סגל. הקורא לאו דווקא ירצה להפוך לחבר טוב של הסופר, אבל קשה שלא לרצות לפתוח איתו בדיאלוג. בין אם זה יהיה שיח חברי או ויכוח אידיאולוגי. משעמם לא יהיה שם, וזו גולת הכותרת של הספר.
בדומה לספר "דבר שמתחפש לאהבה" של גליה עוז שיצא בתחילת השנה, וגולל כתב אישום חריף נגד אביה, הסופר המנוח עמוס עוז - גם במקרה של הספר של עמית סגל נראה שאנשים לא היו צריכים לקרוא את הספר כדי להביע עליו דעה. כמו הבמאי קוונטין טרנטינו, שהוציא השנה את ספרו הראשון, כך גם שמו המפורש של הפרשן הפוליטי שמתנוסס מעל כריכת ספרו גונב את הפוקוס מהיצירה הספרותית הראשונה שלו.
אין ברירה אלא לשאול מסגל דימוי מטאפורי מצוין שהוא משתמש בו בספר, ולהשוות אותו לכוסברה. סגל טוען ששלושה ראשי ממשלה ישראליים דומים לעלי התיבול השנויים במחלוקת: בן גוריון, בגין ונתניהו. "את בן גוריון אהבו ותיעבו, את בגין העריצו ושנאו. יש כאלו שאינם יכולים עם נתניהו ויש כאלה שלא יכולים בלעדיו", כותב סגל. את אותו הדבר נראה שאפשר לומר עליו. מעריציו הרבים בולעים בשקיקה כל דיווח, טור פרשנות או ציוץ שלו, בעוד שונאיו מגיבים בסלידה בלי להקשיב בכלל למה שיש לו לומר. עמית סגל אינו צנון (דימוי שהוא שומר ליצחק שמיר ולוי אשכול), הדומיננטיות שלו אינה עומדת למבחן בכלל.
אותה דומיננטיות גרמה לרבים לזעום לא רק על הספר, אלא אפילו על הגימיק הבלתי מזיק של סגל, שעשה טיזינג בטוויטר לקראת "הודעה חשובה" ולבסוף הכריז על מכירה מוקדמת של ספרו. הביקורות על הספר מצד מתנגדיו של סגל החלו עוד לפני שמילה ממנו התפרסמה. חלקן התייחסו לכריכת הספר, עליה מופיעה דמותו של סגל עצמו, שנתפסה כבחירה משונה, ואפילו מגלומנית, לספר עיון. אחרים התייחסו לקביעה של סגל, שאף מופיעה על גב הספר, לפיה מעולם לא התפרסם ספר על הפוליטיקה הישראלית, כאילו מדפי הספרים בספריות העירוניות לא מתפוצצים מביוגרפיות של מנהיגים ישראלים וספרי עיון מדיניים.
אלא שהספר עצמו, באופן מפתיע לטובה, מכיל את כל החוכמה, הידענות והשנינות שגרמה לאנשים להתאהב בסגל העיתונאי, ומעט מאוד מסט התכונות שגרמה למתנגדיו תסכול בכל פעם שעלה על המסך. תורמת לכך העובדה שספר אינו דיאלוג, וסגל לא נאלץ להציב את עצמו באיזו פוזיציה לעומתית בלב אולפן חדשות גדוש בעיתונאים שלא מסכימים איתו. ולא פחות חשוב, בעוד המציאות השוטפת לא משאירה לסגל את האפשרות לבחור על מה לדווח, בספר בחר סגל באמת לכתוב באהבה על הנושא האהוב עליו - פרוורטי ככל שיהיה - פוליטיקה. ואם לצטט שוב מסלינג'ר: "זה נחמד שמישהו מתלהב ממשהו".
וכך, סגל שנתפס לא פעם (גם על ידי כותב שורות אלה) כנעלב סדרתי שלא יודע לקבל ביקורת, ורק בשנה האחרונה נכנס לקרב יריות בנגמ"ש מול יוצרי "ארץ נהדרת", מוצא את עצמו מצטט באפילוג של ספרו הראשון שיר שלם מבית היוצר של מולי שגב וחבריו. זה מעבר למחוות פיוס, זו הצהרה. זה ספר על פוליטיקה, אבל הוא לא ספר פוליטי.
למרות השם הבומבסטי, "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית" הוא ספר קליל כמעט. זה משונה מכיוון שכבר הפרק הראשון מתעסק בנושאים כבדים ומשעממים למראה כמו "שיטת ממשל", "קונסטיצ'יאנסי" או "שמעון פרס". ובכל זאת, קשה להפסיק לקרוא בו, ו-270 העמודים שבו חולפים ביעף. זה קשור לעובדה שסגל בוחר בחוכמה לא לספר את ההיסטוריה הפוליטית הישראלית בצורה ליניארית, אלא מביט מלמעלה על שבעים ומשהו שנות הפוליטיקה העברית ועושה בה סימנים. איך החלטה של בן גוריון מ-1949 הביאה אותנו לתיקו הפוליטי המעיק של 2019, כיצד הביא שינוי חוק קטן של אריק שרון לתקופת שלטונו הארוכה של שנוא נפשו נתניהו, וכן הלאה. זה לא רק הידע הנלהב של סגל, אלא גם הזיכרון הפנומנלי שלו, שהופך נושא כמו "פוליטיקה ישראלית" לסיפור מתח מלהיב, אפילו אם הסוף ידוע מראש.
באופן טבעי, מיקומו של עמית סגל על המפה הפוליטית משפיע על דרך כתיבתו והשקפתו כמעט כמו מיקומו הגיאוגרפי של ביתו. היחס של הספר כלפי מפעל ההתנחלויות בכלל וכלפי אנשי גוש אמונים בפרט, חיובי וכמעט רומנטי - וזאת למרות שנראה כי הוא מאופק מהרגיל. ייתכן שבמקרה של סופר אחר היה צורך בגילוי נאות, אבל נראה שבמקרה של סגל זה מיותר. לא מדובר בערך בוויקיפדיה, ואף לא בתחקיר עיתונאי, זוהי סיפורה של הפוליטיקה הישראלית כפי שעמית סגל רואה אותה.
משוחרר מעולו של עורך המהדורה, סגל יכול היה להמציא את המציאות מחדש. היסטוריונים רבים עשו את זה, כפי שסגל מתאר בעצמו את המחלוקת האקדמית בין יצחק בער לתלמידו בנציון נתניהו, על שאלת הזיקה ליהדות של אנוסי ספרד. לזכותו, הוא לא נסחף עם החופש הספרותי שהוא לקח על עצמו, ובטח שלא ניסה להמציא את ההיסטוריה מחדש. פה ושם זה קורה לו, למשל כשהוא מציב את "ימים של שקט" של להקת לולה, שהרעיד את מצעדי הפזמונים בתקופת ועידת קמפ דיוויד של אהוד ברק דווקא בימי שלטונו של אריק שרון, כהוכחה לרצון של הישראלים בשקט - אבל מדובר בזוטות.
קשה שלא לקלוט מבין השורות את היחס של סגל לכל ראש ממשלה, והוא כנראה לא מנסה להסתיר את זה בדרך הכתיבה עליהם. יש לו ביקורת קשה נגד דוד בן גוריון, חמלה כלפי לוי אשכול, יחס הרבה פחות רומנטי מהמצופה לבגין, והערצה מפתיעה כלפי גולדה מאיר (וסלידה בומרית מוזרה כלפי התואר "ראשת ממשלה"). ניתן לטעות ולחשוב שסגל, יליד 1982, זוכר את אירועי "עסק הביש" או את מלחמת יום כיפור בזמן אמת. התיאורים שלו אישיים, והוא נוטה להשתמש בגוף ראשון כשהוא מתאר תנודות בציבור הישראלי, גם כאלה שהתרחשו שנים לפני שנולד.
אלא שבעוד ההתייחסות לראשי הממשלה הראשונים מתבססת על הידע ההיסטורי הרב שצבר סגל בחייו, את חמשת ראשי הממשלה האחרונים של מדינת ישראל הכיר סגל כעיתונאי באופן אישי. אצל כולם היה בחיוג המהיר בטלפון, עם רובם התכתב בהודעות טקסט בזמן מהדורות החדשות ועם חלקם עוד יצטרך להמשיך לעבוד. סגל מספר כיצד פרסם באוקטובר 2018 בחדשות פרצה המאפשרת לנתניהו לבקש מהכנסת חסינות, ולאחר מכן קיבל טלפון מנתניהו, שמרוב התרגשות לא הצליח לדבר בעברית, ולכן פנה באנגלית: "It's Shocking, it's amazing, it's a game changer". אין הרבה אנשים בעולם שקיבלו מנתניהו כאלה שיחות טלפון נרגשות, בלי לזכות במדליה אולימפית או אליפות אירופה בכדורסל לפחות.
זאת גם הסיבה שהפרק האקטואלי ביותר, על ראש הממשלה בנט, הוא גם החלש ביותר בספר. דווקא בספר שמשתדל לא להתרכז במובן מאליו, סגל נאלץ לספר לנו על עלייתו המפתיעה של בנט לשלטון כאילו זה עניין היסטורי ולא משהו שקרה לפני חודשיים. סגל כן עוקץ את בנט כשהוא משייך אותו למחנה השמאל החילוני, אבל בעוד בפרק על אריק שרון ניתן לחוש את צריבת הבגידה בימין על בשרו של סגל, במקרה של בנט סגל הרבה יותר דיפלומטי.
הפרק על בנט משעמם בחלקו כי הוא מתרכז בעובדות, כמו בדיווח עיתונאי, ושלא כהרגלו - סגל משתדל לא לעצבן ולא לפגוע באף אחד. זה כביכול מה שכל מבקריו תמיד ביקשו שיעשה, ומצד שני, מיקומו של הפרק על בנט בסיום הספר, מרגיש כמו קינוח פרווה אחרי ארוחת שחיתות משגעת.
בנט הוא לא ראש הממשלה היחיד שזוכה לטיפול שונה. חייזר שיקרא את הספר לא יבין איך במדינה כל כך ימנית כפי שסגל מתאר אין רצף שלטוני של הימין, וגם התשובה לשאלה מה גורם לכל כך הרבה ימנים לסלוד מבנימין נתניהו לא זוכה לתשובה. ההסתבכויות הפליליות של נתניהו מוצגות כמין טבילת אש שעובר כל ראש ממשלה מאז רצח רבין, בעוד הרצח עצמו מוזכר כמעט כלאחר יד, ובטח שחלקו של נתניהו, אם היה, בהסתה שקדמה לרצח לא מוזכר במילה.
התקפותיו של נתניהו על התקשורת (ובמיוחד כלפי חברת החדשות שבה עובד סגל עצמו), השסע החברתי שנפער בתקופת שלטונו וחבורת אומרי ההן שמקיפה אותו, פשוט לא מוזכרים בספר. הפרק על נתניהו הוא אחד הארוכים בספר, וגם אחד המוחמצים, דווקא בגלל הבקיאות של סגל בנושא. ראוי לציין שאין תחושה כאילו סגל מאתרג אותו או מבקש לחסוך ממנו ביקורת (אפילו צבע השיער שלו זוכה לביקורת), אבל נראה שמשהו בהיכרות האישית ובעבודה מולו ריככה את סגל דווקא באחד הרגעים בהם היה צריך להיות הכי קשוח.
הפרק הטוב בספר מתאר את הקדנציה השנייה של יצחק רבין כראש ממשלה, לרבות הסערות הפוליטיות עם התחזקותה קצרת המועד של מרצ אל מול עלייתה של תנועת ש"ס. זה הפרק הכי אינפורמטיבי מצד אחד, וגם זה שנראה שנכתב בהכי הרבה רגש. ייתכן כי זה קשור לעובדה שעמית סגל אמנם חווה את כהונתו של רבין על בשרו, ומצד שני, היה צעיר מכדי להכיר אישית את רבין כפי שעשה עם כל אחד מראשי הממשלה שהגיעו אחריו. טור מפורסם של חגי סגל, אביו של עמית, מתאר את הדמעות של בנו ברגע היוודע הרצח. יותר מחצי יובל אחרי, והסערה ברגשותיו של סגל מתורגמת לתיאור מאלף של אחד מהרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של המדינה.
הזיכרון האישי של עמית סגל מרבין הוא של ראש ממשלה "אדום פנים וקצר פתיל שלא חסך עלבונות מאיש", ואת תקופת אוסלו הוא מתאר כתקופה של חוסר בביטחון אישי. אני מזדהה עם זכרונות הילדות של סגל, פשוט מכיוון שהזכרונות שלי מתל אביב באותה תקופה זהים. כבן גילו אני יכול להעיד שלא היה צריך לגור בעפרה כדי לחוש בחוסר ביטחון לנסוע באוטובוס באותם ימים, שלא לדבר על לחצות את הכביש בדיזנגוף.
סגל מספר כיצד מצא את הטלפון האישי של רבין, התקשר אליו וצעק לו: "רבין הביתה" כמעשה שובבות ילדותי. את ההפגנות הפחות שובבות, עם ארונות הקבורה וחבלי התלייה הוא בחר שלא להזכיר. ומצד שני, סגל גם הוגן מספיק בשביל "לחשוף" שדמותו של אביב גפן הסעירה את נפשותיהם של הצעירים בעפרה, שידעו לדלקם את כל מילות "שיר תקווה" שנכתב בעקבות רצח רבין.
אפשר להתווכח עם הרבה מהפרשנויות שלו בספר, בעיקר כשהוא מתאר תמורות אנושיות שחלו במרקם החברתי של ישראל בשנים האחרונות. סגל בגרסת הספר אמנם פחות נחרץ מאשר בגרסתו הטלוויזיונית, מה שהופך את הספר למומלץ גם לגדולי מתנגדיו, אבל עדיין נופל בהתעקשות שלו לראות לעתים את העולם בשחור ולבן. כך למשל קורה כשהוא מתאר את בני הציונות הדתית, מגזר שהוא דווקא מכיר מקרוב, כמין פשרה בין העולם החרדי לחילוני - ובנט בחר להתקרב לצד החילוני. נראה שמבחינתו של סגל אי אפשר להיות דתי בלי להיות ציוני, ואי אפשר להיות ציוני בלי להיות דתי. הדרך קצרה מכאן ועד להפוך אזרחים פשוטים לאידיוטים שימושיים על ידי פוליטיקאיים ציניים. האמת כמובן מורכבת יותר, ומצדיקה ספר משל עצמה.
גם טענה נחרצת לפיה "לולא הקורונה היה טראמפ נבחר לכהונה שנייה ללא כל מאמץ" מזכירה קצת את הצדדים שהפכו אותו מפרשן פוליטי מוביל לכוכב טלוויזיה. זו לאו דווקא מחמאה. האמת היא שאף אחד, אפילו לא האורקל מעפרה, לא יודע אם טראמפ היה זוכה בבחירות אם הקורונה לא הייתה מתפרצת בארצות הברית. בכלל, אין לדעת אפילו אם ג'ו ביידן היה זוכה במועמדות מטעם המפלגה הדמוקרטית. האם טראמפ היה זוכה "ללא כל מאמץ"? מה זה אומר בכלל? ארה"ב כל כך מקוטבת שקשה לראות בעתיד הקרוב נשיא כלשהו זוכה "ללא כל מאמץ" בבחירות. בסופו של דבר זו טענה ריקה, שבמקרה מתאימה לתיאוריה הכללית שסגל מציג, ומזכירה מה הפך אותו ל"כוסברה" במובן השלילי אצל הרבה אנשים.
בהחלטה בין יופי לנאמנות, סגל בוחר ביופי. הספר יפה חיצונית והקריאה בו זורמת כמו נהר הירדן בחורף. באותה המידה, ניתן לטעון שהנאמנות לאמת מתגמשת בהתאם לצרכי היופי. כמעט בכל פרק ניתן למצוא איזו טעות עובדתית קלה, אבל כאלה שלא באמת מפריעות לשטף הקריאה. כן נראה שהייתה חסרה יד של פאקט צ'קר בספר שמציג כל כך הרבה עובדות, או לפחות עורך קשוח יותר. למעשה, בעמוד הקרדיטים שפותח את הספר לא מצוין שמו של עורך הספר, פרקטיקה משונה, בטח כשמדובר בספר עיון. נראה שהעורך, מי שלא יהיה, מאוד אוהב את עמית סגל, ונמצא איתו באותו מחנה פוליטי. מי שכן מקבל קרדיט הוא עמוס בידרמן, הקריקטוריסט הוותיק של עיתון "הארץ", שמוסיף הרבה צבע והומור לספר.
"כל הפוליטיקאים אותו חרא", יודע להגיד כל נהג מונית או באסטיונר, ועמית סגל מתעקש לשחות במי השופכין האלה ואפילו לגרום לנו לרצות להצטרף אליו. "פוליטיקה אינה כנס של רואי חשבון שבו משווים אחוזים ומספרים", הוא מספר, "פוליטיקה היא יריד מספרי סיפורים בשוק בגליציה… מי שסביבו מתקהלים בסוף יותר אנשים - מנצח". לפי המשוואה הזאת, עמית סגל יכול להיות פוליטיקאי מצוין.
בקטנה
עמית סגל יכול היה להיכנס בכל שעה ביום למשרדו של דב איכנולד בבית ידיעות אחרונות בתל אביב. הוא לא היה צריך לקבוע פגישה עם מנכ"ל ידיעות ספרים, הוא פשוט יכול היה להיכנס בדלת ולזרוק לו שהוא כתב ספר חדש. איכנולד היה מציע לו מקדמה נאה באותו רגע, בלי לקרוא אפילו שורה מהספר, בשביל הזכות להוציא את יצירת הבתולין של הפרשן הפופולרי. סגל החליט ללכת בדרך אחרת.
הוא הוציא את ספרו בצורה עצמאית לחלוטין, בלי הוצאה גדולה מאחוריו, בלי יחסי ציבור ובלי למכור אפילו את הספר בחנויות הספרים. זאת הסיבה שלא תוכלו למצוא אותו באיזה מבצע לראש השנה כחלק מעסקה של 4 ב-100. זאת גם הסיבה שהספר לא הגיע מלווה במכתב מקדים של יחצ"נית לתיבת הדואר שלי. הספר עולה 99 שקלים לפני תוספת (חובה) על משלוח. את הכסף שילמתי ב-BIT ישירות לחברת "עמית סגל בע"מ" והיא גם זו שהוציאה לי חשבונית דיגיטלית (כתובת החברה אגב רשומה באזור בורגני תל אביב, ברחוב על שם הגברת הראשונה של העיתונות הישראלית, שהואשמה בזמן אמת שהיא מהווה שופר שלטוני של משה שרת, שזו סגירת מעגל נאה).
למרות המחיר הגבוה יחסית, הספר מכר יותר מ-20 אלף עותקים כבר לאחר שבוע. אם להסיק מכמות האנשים שביקשו ממני להשאיל להם את הספר לאחר שאסיים איתו, נראה שקראו אותו מספר גדול בהרבה של ישראלים. זה מעיד הן על הפופולריות של סגל והן על כוחה של הרשת. לא צריך באמת ביקורת באתר אינטרנט גדול בשביל לדעת שהספר מומלץ לקריאה, רק צריך לעשות חיפוש קצר בטוויטר.
סגל "מאשים" בספרו את נפתלי בנט בשבירת כל החוקים בפוליטיקה הישראלית, אבל הספר שלו, אם התכוון לכך או לא - שבר כמה חוקים בעולם הספרות הישראלי. מה בעצם מונע מסופר פופולרי, שיודע שיש קהל לספריו, לנסות ולמכור את ספרו בשיטה של סגל ובלי להתחלק ברווחים עם הוצאות וחנויות? ההבדל הוא שרק בעתיד נדע לקבוע בצורה אובייקטיבית אם נפתלי בנט היה ראש ממשלה טוב, בעוד כבר עכשיו אפשר להגיד שעמית סגל כותב מחונן, ואיש שיווק מבריק.