אוטסה מושפג, “שנת המנוחה והמרגוע שלי", מאנגלית: ליה נירגד, ספרייה לעם, עם עובד, 248 עמ'
בראשית הייתה קארי פישר הנפלאה עם ספרה (שמאוחר יותר הפך לסרט בכיכובן של מריל סטריפ ושירלי מקליין) “גלויות מהקצה", שבעברית נקרא “גלויות מהחיים". באחת מססמאות הפרסומת לספר נכתב משהו כמו: אני עושה חיים משוגעים. חבל שאני לא פה. פישר תיארה בכישרון עצום ובהומור עילאי את חוויותיה של שחקנית הוליוודית חובבת סמים, המבוססת במידה רבה עליה. זה מתחיל בשאיבת קיבה שמצילה את חייה ונמשך בחיפוש אמיתי אחר גאולה עצמית או לפחות חיים “נורמליים", בהנחה שיש כאלה בהוליווד, או בכל מקום אחר.
שתי סופרות אמריקאיות צעירות שולחות עכשיו במקביל גלויות מתורגמות מהקצה, של נשים שנוכחות/נפקדות בחייהן שלהן. אחת מהן, אוטסה מושפג, בת לאם ילידת קרואטיה ואב יהודי יליד איראן, שהייתה בת 6 כשספרה של פישר ראה אור ב־1987, אפילו מזכירה גלויה (פריט שפחות או יותר נעלם מהנוף בינתיים) כדימוי בספרה המבריק “שנת המנוחה והמרגוע שלי". “שני בנדריל זה בדיחה", מעירה הגיבורה חסרת השם, שמסעה הפרמקולוגי האובססיבי הוא לב הרומן. “כמו לירוק על שריפה ביער. כמו לשלוח גלויה לאריה כדי לנסות לאלף אותו".
הגיבורה היא בת יחידה להורים אמידים שמתו והשאירו לה מספיק כסף ונדל"ן כדי שלא תצטרך לעבוד למחייתה. היא בכל זאת מתחזה לעובדת בגלריה אופנתית במנהטן, שם תפקידה מסתכם בלהיות אנטיפתית לכל באי המקום, ובכל הפסקת צהריים היא מסתתרת בארון השירות ומצליחה לישון בו (וכך מגשימה את חלומו האבוד של ג'ורג' קוסטנזה ב"סיינפלד"). פיטוריה הם רק שאלה של זמן, ובעקבותיהם היא מנסה להפוך את השינה למטרת קיומה ומתכננת להתעורר בבוא יום כמודל משופר של עצמה. כמו אצל קארי פישר לפניה, זו מעין משאלת מוות שמהולה בפנטזיה על לידה מחדש. מי שעוזרת לה במשימתה, מעל למשוער ובניגוד לחוק, זו פסיכיאטרית תמהונית (דמות קומית נהדרת שמוגדרת כ"זונה שמספקת לי שירי ערש") שהמספרת מצאה בדפי זהב. אחר כך יצטרף לפרויקט השינה הגדול שלה פינג שי, אומן אמריקאי־אסייתי בן 23 שבין היתר מצייר עם הזרע שלו ומפחלץ כלבים גזעיים.
הלעג של מושפג לסצינת האומנות העכשווית בניו יורק (הסיפור מתרחש בשנת 2001, אבל נדמה שהסאטירה עודנה רלוונטית) מייצר כמה מהרגעים המוצלחים ביותר בספר. “על כן נמוך בפינה עמד פסל קטן של האחים בראהמס - זוג קופי צעצוע עשויים משיער ערווה אנושי. לכל אחד מהקופים הייתה זיקפה קטנה, שהגיחה מהפרווה שלו. איברי המין שלהם היו עשויים מטיטניום לבן והיו בתוכם מצלמות שכוונו אל המפשעה של הצופים. התמונות הועלו לאתר אינטרנט. סיסמה ייחודית לכניסה וצפייה בצילומי המפשעה האלה עלתה מאה דולר. צמד הקופים עלה רבע מיליון".
המספרת מעריצה עד כלות את וופי גולדברג, צופה בסרטיה בלופ ומנסה להירדם עם יצירות כמו “רשימת שינדלר" של ספילברג ו"פרנטיק" של פולנסקי. “אולי הריסון פורד יופיע", היא הוזה. “אולי אני אהיה עמנואל סנייה ואשפשף קוקאין על החניכיים במכונית דוהרת וארקוד במועדון לילה כמו נחש בלי עצמות ואהפנט את כולם בגוף שלי".
מושפג, שרומן הביכורים שלה “איילין" (שגם הוא ראה אור בהוצאת עם עובד) היה עוף מוזר ומופלא, מצליחה לעשות את הלא ייאמן בספרה השני: לכתוב בצורה מעוררת על אישה שרק רוצה לישון, ולגרום לנו להימשך לדמות דוחה עד בלתי נסבלת - בלונדינית פריווילגית מתנשאת וכנראה גם גזענית, שמנפנפת ביופיה, ברזונה ובעושרה, נרקיסיסטית פתולוגית שעסוקה אך ורק בעצמה ובזה לחברתה היחידה - שגורלה, למרבה האירוניה, מכתיב את סופו המפעים של הספר, עם פסקת נעילה חדה כיהלום, מהיפות שקראתי בשנים האחרונות. מושפג מצליחה איכשהו להפוך כל דבר לשירה, ממזג האוויר בניו יורק (“העננים שריחפו מעליי כמו סדינים מקומטים") ועד כותרות העיתונים שהמספרת שלה סוקרת בחטף. “הסנטור סטרום תרמונד חיבק את הילארי קלינטון. להקת זאבים נצפתה בוושינגטון הייטס. ניגרים שהוברחו ללוב עלולים בבוא היום לשטוף כלים בביסטרו החביב עליך במרכז העיר. ג'וליאני אמר שצריך להעמיד לדין פלילי מי שמקלל שוטר".
הסופרת ג'ויס קרול אוטס הגדירה את הספר כ"מעין שילוב סוטה" של “סקס והעיר הגדולה" ו"רקוויאם לחלום", למי שזוכר את סרטו המורבידי של דארן ארונופסקי. זו הגדרה מעניינת ולא רחוקה מהאמת, שעדיין לא מעבירה במלואם את שלל קסמיו הייחודיים של הרומן הזה, שלא דומה לשום דבר אחר.
מושפג מתארת הרס עצמי באופן מקורי, מלהיב ומבעית. היא נוגעת בנושאים כמו יתמות, זרות ורומנטיקה שקרית שבנויה על השפלה, בהומור שחור שמזכיר (וזאת מחמאה גדולה מבחינתי) את סרטיו החתרניים, המיזנתרופיים והנועזים של טוד סולונדז, כמו “אושר", “אגדות וסיפורים" ו"החיים בזמן מלחמה".
כך הגיבורה שלה מתנהגת כשאינה אחראית למעשיה מרוב חוסר שינה. בחמש בבוקר היא מתקשרת לאהוב לשעבר, שהוא מקרה אבוד מכל בחינה, מודיעה לו שעברה תקיפה מינית ומפצירה בו לבוא לבדוק אם יש לה קרעים בוואגינה, כי הוא הבנאדם היחיד שהיא סומכת עליו. בשמונה בבוקר היא סתם דורשת בשלומו. בשמונה ורבע היא מבשרת לו שיש לה איידס (“בטח חטפתי את זה מאחד השחורים במכון כושר"). ואילו בשמונה וחצי, “טלפנתי ואמרתי, ‘חשבתי קצת, אולי אני אעשה הסרת חזה, פשוט אוריד את השדיים לגמרי. מה דעתך? יתאים לי המראה השטוח?". בשמונה ארבעים וחמש “התקשרתי ואמרתי, ‘אני צריכה קצת ייעוץ פיננסי. האמת, אני רצינית. אני בבעיה".
בתשע “התקשרתי שוב. הוא ענה. ‘מה את רוצה?' הוא שאל. ‘קיוויתי לשמוע אותך אומר שאתה מתגעגע אליי'. ‘אני מתגעגע אלייך', הוא אמר. ‘זהו?'
ניתקתי".
אותי זה מצחיק, וגלויות כאלו מהקצה אשמח לקבל תמיד.
בשבוע הבא נבדוק אם גם ניסיונה של הסופרת האמריקאית השנייה שמשגרת גלויה מחיים שיוצאים מכלל שליטה עלה יפה. בינתיים הסקרנות לקראת ספריה הבאים של מושפג נוסקת לגבהים חדשים.