במרוצת השנים היה תא"ל בדימוס עוזי עילם, בין השאר, ממקימי סיירת הצנחנים, מפקד חטיבת הבקעה, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, ראש המינהל למחקר ופיתוח אמצעי-לחימה במשרד הביטחון, ראש משלחת משרד הביטחון במערב אירופה, חוקר ואיש-עסקים, שגם עוטר בעיטור העוז וזכה בפרס ביטחון ישראל ואפילו היה הראשון שתקע בשופר בכותל, במלחמת ששת הימים.
וסופר? "על זה בכלל לא חלמתי", טוען עילם, שבדרך ליום הולדתו ה-88 הוציא בימים אלה בהוצאת "כנרת זמורה" את "עשן לבן בוותיקן", ספרו התשיעי בתריסר שנים, שהוא גם החמישי בסדרת מותחניו.
לדבריו, כשחגגו לו את יום הולדתו ה-70, קלחו הסיפורים עד שבאו חברים ואמרו לו - "יש לך ספר; תכתוב". עילם נעתר והרים את הכפפה, אבל עברו חמש שנים עד שהופיע בהוצאת "ידיעות ספרים" ספר הביכורים שלו, "קשת עילם", ספר אוטוביוגרפי, המתייחס לטכנולוגיה הביטחונית של מדינת ישראל: "זה לקח זמן, כי הייתי צריך להשתכנע, שיש לי את זה ואני מסוגל לכתוב".
הופעת הספר שחררה משהו אצל עילם ותוך ארבע שנים הוא פרסם באותה הוצאה ספר נוסף, "עדות מן הבור", שבו המשיך בקו ההיסטורי של קודמו. "כחבר פורום מטכ"ל במלחמת יום הכיפורים הקפדתי לכתוב יומן אישי מדי יום ביומו על מה שקרה בחזיתות ואיך הרגשתי", הוא מעיד ומוסיף כי "מבחינתי, זה היה מין קתרזיס כזה. היומן, עם פתקים מהבור, נשמר במחברת עבת כרס. כשנגמרה המלחמה, באתי עם החומר, כולל דברי הביקורת שבו, לרב-אלוף צבי צור (צ'רה), אז עוזר הרמטכ"ל, שהסתייג מהוצאת הספר. כששאלתי מדוע, הרי כתבתי אמת לאמיתה, הוא אמר: 'כן, זאת אמת קשה מדי'. והספר המתין עד מלאת 40 שנה למלחמה".
מה הביא אותך לפרסם באותה שנה, 2013, את המותחן הראשון שלך, "משולש קליפורניה"?
"מתישהו, אחרי הופעת 'קשת עילם', אמנון ז'קונט, המומחה בתחום, הכניס אותי לעולם של ספרי המתח עם הטכניקה המאוד מיוחדת, הכרוכה בכך".
כשנכנסת לסבך היער, לא שמת לב שצפוף שם, כולל יוצאי מערכת הביטחון כמוך, שהשתלבו בסוגה הספרותית הזאת?
"שמתי לב, אבל לא התחשבתי בכך. כצעד ראשון בתחום, זזתי הצידה לחממה הספרותית של הוצאת 'סטימצקי'. לומר לך שמראש חשבתי על סדרה? - אז לא. במותחן הבא זה כבר היה ברור".
וזאת, עם ד"ר גדעון בן-ארי, לא גיבור אופייני של מותחנים. מה יצקת בדמותו ממך חוץ מאהבת המוזיקה?
"גם נימר אל-חאלדי, חברו מילדות, שהופך לאויבו ולבסוף סוגר איתו מעגל, לא אופייני. מה ממני אצל בן-ארי? - שילוב הטכנולוגיה עם רקע בטחוני, משהו שאני פועל לאורו הרבה שנים. לעומת זאת, כמעט בכל היתר הוא לא אני. אגב, בן-ארי לא במקרה מעל הגיל הממוצע של גיבורי מותחנים. הרי לא מצופה דווקא ממני שאלך על גיבור צעיר".
גם נראה שלא בחרת באקראי בקליפורניה כזירת פתיחה לסדרה.
"אכן, מלכתחילה הבנתי שבכתיבה הספרותית עדיף לפתוח במוכר ובידוע. למדתי באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה והאזור מוכר לי. 'רואים שהיית שם', אמרו לי. גם לא הייתי צריך להתלבט לגבי מי שיהיו הרעים בעלילה. בשביל זה ישנם האיראנים, מה גם שלפני חומייני הייתי לא אחת בטהראן".
כעבור שלוש שנים, במותחן השני שלו, "מלכודת בפריז", התביית עילם על הוצאת "כנרת זמורה" כאכסניית קבע למותחניו, בעוד שבספרי העיון שלו הוא נשאר קשור להוצאת "ידיעות ספרים". בספר, הצרפתים מונעים דריסת רגל איראנית בתחומם בכל הנוגע להשגת טכנולוגיות אסטרטגיות.
חלפה שנה וזירת המותחן "סייבר בסינגפור" מוקמה במזרח הרחוק. כאן נותן עילם במה לידע שלו בתחום המתקדם של בינה מלאכותית ומציג את בעייתיות מיקום סינגפור מול מדינות איסלם כמו אינדונזיה ומלזיה. בספר מוזכר "האיום המלזי". האם יש לכך אחיזה במציאות? - "ועוד איך יש".
ובמותחן הבא, "נתיב הדמים"?
"כאן מופנה הזרקור לנימר אל-חאלדי, הפליט הפלסטיני שמתחבר לטרור כנקמה על רצח רעייתו ושניים מילדיו באירועי סברה ושתילה בלבנון וזאת מול בן-ארי, כאמור החבר מפעם. נימר עולה בחכתו של זה על רקע חטיפה מוצלחת של אחותו ושל בנו. במותחן הבא הם כבר ימצאו את עצמם בסירה אחת".
במציאות יש תקדים של מקרי חציית קווים?
"מן הסתם יש, אבל גם אם ספריי עברו צנזורה, העדפתי לא להתקרב יותר מדי לאמת".
בטרם נתרכז במותחן החדש, שלשמו התכנסנו, נזכיר שני ספרים נוספים של עילם. "חמשירי מטכ"ל", שכמו "סייבר בסינגפור" הופיע ב-2017, הוא ה"ממזר" בין תשעת ספריו של האיש באשר הוצא לאור בהוצאה פרטית. כאן מתגלה פן נוסף בדמותו המגוונת של עילם, שכינס בספר כ-200 חמשירים מתוך 600 שכתב בעת היותו חבר פורום מטכ"ל, כהוכחה לכך שרפול לא היה היחיד שכתב חמשירים בחאקי.
לפני קרוב לשנתיים, על סף סגרי הקורונה, הופיע בהוצאת "ידיעות ספרים" ספרו המקיף של עילם "פשיטה לילית". לדבריו, לאחר שהשתתף בכנס של היסטוריונים צבאיים נרמז לו, כאיש הצנחנים בראשית דרכו במדים, שרצוי שיאיר בספר נקודות לא מוכרות בפעולות התגמול של שנות ה-50 והוא, כמו גם קוראיו, נהנה לשוב לימי עלומיו.
במותחן הנוכחי, "עשן לבן בוותיקן", טווה עילם עלילה חובקת זרועות עולם, הנעה בין בואנוס-איירס לבין פיונגיאנג, בין טהראן לבין דאחיית חזבאללה בביירות, בין תל-אביב לברלין, לרומא וכמובן לקריית הוותיקן. לצד בן-ארי מככבים בספר בתו, נעם וחתנו, דן, מול נימר שכאמור הופך לבסוף את עורו, לאחר ששלוחי משמרות המהפכה חיסלו בישראל את אחותו. ובלב העלילה המותחת? - מניעת התנקשות באפיפיור הנוכחי. זה לא דמיון פרוע. היו ניסיונות כאלה באפיפיורים קודמים.
עילם מיטיב לשלב דמויות אמיתיות, כמו האפיפיור הנוכחי, הארגנטינאי וקודמו, הגרמני, גם כמו נסראללה וקאסם סולימני, אללה ירחמו,עם בדיון מעורר עניין. איך הוא אומר? - "זה אמנם בדיוני, אבל עם גוון מאוד אמיתי".
גם בגילו המתקדם עילם הינו איש עסוק. "אני כותב מתי שאני יכול", הוא מעיר. "אני משתדל לא לדרוך במקום אחד וער כל הזמן להתפתחויות פוליטיות וטכנולוגיות, שעשויות להשתלב בספריי ולא מסתפק בידע שצברתי בשנותיי בשירות המדינה".
"לכתוב זה קשה", מודה עילם. "מי שלא אוהב את זה, בל ינסה לכתוב מותחן".
והספר הבא?
"כבר מתבשל. שמו הזמני 'מוסקבה מאיימת".
החצוצרה?
"אני ממשיך לנגן. טוב שיש לאן לברוח מכל העלילות".