עד היותו בן 16 וחצי, רוני סומק לא רק שלא חלם להיות משורר, אלא גם לא כתב אפילו בדל של שיר. "לכתיבה הגעתי במקרה, לאחר שהקשר שלי לכך הסתכם בהיותי הקורא המתמיד בספרייה", הוא מספר על סף יום הולדתו ה־70. "הראש שלי היה לגמרי בכדורסל. עם ה־1.87 מטר שלי, שיחקתי באחת מקבוצות הנערים של מכבי תל אביב".
חלמת להיות טל ברודי ונהיית משורר.
"מהר מאוד הבנתי שעם נעלי הספורט שלי אוכל לקפוץ כגובה היכולת שלי יותר מאשר כגובה השאיפות שלי. כלומר, היה לי ברור שבמגרש הכדורסל יש שחקנים טובים יותר ממני ואולי כדאי לי לבחור מגרש אחר".
מי שסייעה לו בבלי דעת בבחירה, הייתה בת כיתתו בתיכון רביבים. כשקרא את מה ששרבט בפתק שהתכוון להעיף אליה, נרתע וקרע אותו לגזרים. "פתאום יצא לי שיר", הוא משחזר. "נבהלתי לראות שהשחקן השחצן שהייתי פתח לעצמו דלת סודית ואינטימית. הכדורסל והשירה נראו לי כצד המואר והחשוך של אותו ירח".
נרעש מהגילוי, מיהר לכתוב שיר ועוד שיר, עד שקלט שזאת לא הייתה מחלת נעורים חולפת. "ברגל בוטחת נכנסתי לשדה המוקשים שנקרא שירה", הוא מתאר. סומק הנער טמן את השירים שכתב בקופסת נעליים בחדרו, "מתוך הנחה שכאשר הגל יירגע וייפסק, אפרד ממנה בשמחה".
הגל לא נרגע.
"לא. השירים נערמו בקופסה זה על גבי זה כמו קרונות המתחברים לקטר רכבת, בלי לדעת על איזו מסילה הם נמצאים, מה שהצטייר כמו נסיעה לשום מקום. עדיין לא ידעתי אם אני רוצה להיות משורר, אבל סקרן אותי לדעת אם הטקסטים שהצטברו אצלי שווים משהו, אז שלחתי כמה מהם לדוד אבידן".
שנחשב כמרדן בין המשוררים.
"אכן. השירים החתרניים שלו פשוט צדו אותי. הרגשתי שזה האיש שברצוני ללחוץ לו לחיצת יד פואטית. אבידן ענה לי במכתב, שחוקרי שירתו טוענים שהוא היה המכתב הנדיב ביותר ששלח בחייו".
סומק שולה את המכתב מתוך קלסר שמסודר בסדר מופתי ואומר: "הוא כתב בו אז, בקיץ 1968, שעדיין מוקדם לחוות דעה מפורטת על השירים ששלחתי, אך 'ייתכן שעלית על גל נכון'. אבידן הציע שאשלח לו מדי פעם משיריי והוא יעיר את הערותיו במידת הצורך. לבסוף הוסיף: 'אורך רוח פלוס ביקורת עצמית חסרת רחמים שווים חריגה הדרגתית ממנטליות ומפעילות חובבנית'".
הנמען השני לשיריו של סומק היה דוד גלעדי, סבו של יאיר לפיד, מעורכי מדור הספרות ב"מעריב", שלימים התגאה בכך שהוא היה זה שהדפיס את שיריו הראשונים. "בכל פעם שראיתי אותו בשבוע הספר ורציתי לתת לו במתנה ספר, הוא התעקש לקנות במו כספו, בטענה שספרי שירה קונים", מספר סומק. "כששלחתי לו שיר לעיונו, ציינתי שאני שחקן כדורסל ששולח אותו לעיניו בלבד. עברו שבוע, שבועיים ושלושה - ולא היה מענה. הייתי בטוח שהשיר כה רע שאפילו בול לא בזבזו עליי. ואז, לא רק שגיליתי שהשיר הודפס בעיתון, אלא גם שמי שובש מסומך לסומק. התנחמתי בכך שהטעות לא תחשוף בקבוצת הכדורסל את הפדיחה שהרכז שלהם חוטא בכתיבת שירה. אבל המאמן תפס שאני סומק - וכך נשארתי. אז תמה הקריירה הספורטיבית שלי. פתיחת דלת השירה הכניסה אותי לעולם חדש. שכנעתי את עצמי שעברתי מהחמישייה הפותחת להיות מאפיה של איש אחד".
והמסקנה - אם מישהו משורר בנשמתו, שום דבר לא יעזור לו ומתישהו זה יפרוץ.
"לגמרי. גם אם יכתוב למגירה, טביעת האצבעות שלו כמשורר היא שתכריע".
איך אתה רואה כעת, ממרומי ה־70 שלך, את דרכך אל השירה?
"בעיניי, זה כמו להיות ברגע מסוים קולומבוס של עצמך. לגלות לפתע דבר שלא ידעת שהוא חבוי בתוכך ולסלול לך דרך שאתה לא יודע לאן היא תיקח אותך. נהייתי בלי הכנה מוקדמת חייל בצבא השירה, הכותב מההתחלה באותו עט פרקר, שמשמש רק למטרה הזאת. השירה היא בשבילי הן פוטו רצח והן פוטו נצח. בסופו של דבר, השיר הרבה יותר חכם ממני. לפעמים תוך כדי הכתיבה אני מגלה דברים שלא ידעתי קודם".
לפתוח חלון לרחוב
בהיותו חייל, החל סומק גם את שירותו בצבא השירה. הדבר היה בסדנת כתיבה שהעבירו בבית הסופר בירושלים ארבעה משוררים. "כל אחד מהם השאיר את טביעת האצבעות שלו עליי", הוא מספר. "יהודה עמיחי הציג את עצמו כמי שכותב שירים ולא כמשורר ואמר - 'אני לא יודע ללמד לכתוב, אבל יודע ללמד למחוק'. ט. כרמי הכיר לנו את שירת העולם ותפר לשירה כנפיים במקומות שלא היינו בהם. דן פגיס לימד אותנו שהמילה 'דיוק' היא בת הדודה של המילה 'שירה'. ואילו אמיר גלבוע הוא זה שהביא אותנו למקומות שבהם המילים נלעסות כמו אבנים בפה וכשאתה מצליח לפצח אותן, אתה מתחיל לטפס בנעלי בלט על האוורסט. אותו אמיר גלבוע של 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת', לא רק הוציא לאור את שלושת הספרים הראשונים שלי בהוצאת מסדה, שבה עבד. הוא גם הביא אותי לחנות הספרים 'פרוזה' ולהפתעתי קנה לי את המדריך השלם לציפורי ארץ ישראל. 'בפעם הבאה שתכתוב שיר על ציפור', הוא אמר, 'תזכור שלציפורים יש שמות'.
"תפקידו של המשורר בחברה הוא להיות כמו הפסנתרן שרואים במערבונים - שם הוא בוחר לנגן לא באולם הקונצרטים אלא בסלון של בר, כלומר בתוך החיים עצמם. אני שמח על שהשירים שלי מתפרסמים הן במוספי ספרות והן על אוטו זבל שמפנה אשפה ברחובות תל אביב, מה שמשוררים אחרים סירבו לו. שם פורסם 'שיר אושר' שלי, שנפתח כך: 'אנחנו מונחים על העוגה כמו חתן וכלה'. הדבר המצחיק הוא שזוגות באו ביום חתונתם אל חניון מכוניות האשפה העירוניות כדי להצטלם עם השיר".
"השמועות על מות השירה היו מוקדמות מדי", סונט סומק במספידיה. "השירה פורחת הן בערבים ספרותיים ברחבי הארץ והן בסדנאות כתיבה שאני מדריך בהן. התקציב המיועד לשירה נופל מתקציב לתפאורה של תיאטרון, הנהנה מתקציבי עתק. הייתי מייעץ לשר התרבות חילי טרופר לתמוך בצורה מסיבית יותר בהוצאת ספרי משוררים צעירים, ובכך להרים את השירה עוד יותר לראש התורן. הייתי רוצה שלשירה יופנה אור של פרוז'קטור ולא של פנס כיס".
ואז המשוררים יירדו ממגדל השן שלהם ויתגייסו למערכה?
"המשוררים יוכלו להישאר במגדל השן ולכתוב את שיריהם, אבל בו בזמן עליהם יהיה לפתוח חלון, כדי שהרוחות מהרחוב ימלאו את החדר שלהם. זה מזכיר לי שכאשר שאלו את הרבי מקוצק מתי יש להנעים בזמירות - לפני החמין או אחרי, הוא אמר שאחרי, שאם לא כן החמין עלול להתקרר".
אום כולתום ובן־גוריון
סומק נולד ב־28 בדצמבר 1951, על גדות הפרת והחידקל בבגדד, שממנה הועלה ארצה בגיל שנה וחצי היישר למעברה בגבול חולון-בת ים. "אינני ממחפשי השורשים, כי אף פעם לא איבדתי אותם. ואינני מוחה בשירים שלי על קיפוח, כי אף פעם לא קופחתי", הוא אומר. "יש לי רק חסר אחד - לא הייתי בגן ילדים. סבתי חביבה, לימים אביבה, שהביאה אותי לשם לבוש א־לה פראנג'י, אמרה שלא יאה לילדון שכמותי, עטוי במחלצות של חג, להתערבב עם ילדים שמשחקים בחול. את מקום הגן תפס בית הקפה השכונתי בכיכר סטרומה, שם הייתי נלווה מדי יום אל סבי סאלח ושומע משירי המזרח, לפני שבכלל ידעתי ש'סטרומה' היה שמה של אוניית מעפילים. בבית הקפה, שם הורטבו לראשונה שפתיי בטיפות של ערק, היו תלויות זו לצד זו שתי תמונות - של אום כולתום ושל בן־גוריון. בתמימות של ילד חשבתי שהם חתן וכלה. בהיותי בן 6 עברנו לנוה משכן, שכונה קטנטונת של מפוני מעברות מול צהלה. גאולה בן אליעזר, בתו של בן־גוריון, הייתה מחנכת הכיתה המקבילה. יום אחד התבשרנו שאמה פולה, אשתו של בן־גוריון, תבוא לביקור. כשהגיעה, הופתעתי עד כמה הייתה שונה מהאישה מהחלומות, שתמונתה הייתה תלויה בבית הקפה.
"עוד קודם לכן זכיתי לראות את בן־גוריון מקרוב. יום אחד, כשהוא בא לאסיפת בחירות במעברה, זה היה משהו גדול מהחיים, שלקראתו התכוננו כמו לקראת בואו של מלך. אז קרתה סצינה שכאילו קפצה מסרטו של דה סיקה, 'נס במילאנו'. ממכונית שחורה, שעליה התנוססה בגדול האות א', יצא איש עם רעמה לבנה, לבוש בחאקי. משהו מנוגד לתצוגת האופנה הססגונית של תושבי המעברה. הוא נעמד ליד מיקרופון ונאם בעברית שאף אחד לא הבין. בתום דבריו חזר למכונית השחורה שהתרחקה אל מעבר לאופק, בעוד תושבי המעברה נותרו על עומדם פעורי פה".
עוד סומק מספר על כך ומקלסר הפלאים שלו מבליח מכתב נוסף, שלפי כתב היד שבו קשה שלא לזהות את כותבו: "זהו מכתב שבן־גוריון שלח אליי לאחר שבאסיפת בחירות של רפ"י אני, הנער יוצא המעברה, שאלתי אותו משהו על מקווה ישראל. במכתב הייתה שורה חתרנית: 'אחרי 20 שנות המדינה, המדינה היהודית המקווה עדיין אינה קיימת, ואיני יודע כמה שנים יעברו עד שזו תקום'. אגב, עם כל משפחתי הערצתי את בן־גוריון, אבל לימים התקוממתי נגד רעיון כור ההיתוך שלו. זאת משום שאי אפשר לכווץ את כל התרבויות בקפסולה קטנה אחת ולגהץ לאנשים את הזהות שלהם. אני לא רואה במגדל בבל עונש. העולם היה משעמם אם כולם היו מדברים באותה שפה, וזה נפלא שכל אחד יכול להתהדר במה שמייחד אותו".
סיפור ילדותו ונעוריו של סומק נשמע אידילי, פרט לטראומה שהוא נושא מגיל 9 והד מדמם ממנה עולה מספר שיריו "נקמת הילד המגמגם", שכרוב ספריו הופיע בהוצאת כנרת זמורה־ביתן. "היום אני מדבר/ לזכר המילים/ שפעם נתקעו לי/ בפה", כתב בשיר הנושא את שם הספר.
"עד היום אין לי הסבר איך כמעט שנה לא דיברתי ואיך השתחררתי מזה", הוא אומר.
זכות הריחוף
סומק שירת בצבא כמדריך חבורות רחוב בבית שמש, אז עיירת פיתוח הולכת ונבנית: "הנוער שם היה אז סוג של עברייני צעצוע, והרגשתי שיכולתי להיות קבלן השיפוצים שלהם. גיליתי שם אנשים צעירים שחיו בעולם שונה משלי ובמרחק של שעת נסיעה מהבית שלי, שפעלו לפי כללי משחק אחרים. כדי לנסות לשפר אותם, רציתי להתערבב בהם ויחד עם זה לפתוח בפניהם שער למציאות שונה מזו שהם הורגלו אליה, בלי לשחק את הקוסם שיחולל בהם פלאים".
בבית שמש עוצבה במידה רבה התפיסה החברתית של סומק. "במשך שנים הצבעתי בבחירות לרוב בעד מפלגות או רשימות לכנסת שמראש לא היה להן סיכוי להצליח", הוא חושף. "הצבעתי לפנתרים השחורים והלכתי עם ויקטור תייר ועם תנועת 'האוהלים', כשחשבתי שהדגל שלהם הוא הדגל שלי. כלומר, נתתי את קולי לאידיאולוגיה ולא למפלגה. בעניין של האידיאולוגיה אני קיצוני ומצדד בהרמת הדגל שלה".
בראיון שראיינתי את סומק ב־2011, הוא חזה את המחאה החברתית ההמונית, שפרצה כעבור חודשיים־שלושה. "אם הייתי מחולל מהפכה, זו בוודאי הייתה מהפכה חברתית, שהייתה מוחקת אחת ולתמיד את הנתון הסטטיסטי המחפיר של כחצי מיליון ילדים מתחת לקו העוני, אולי הרבה יותר", אמר אז. "גם הייתי יוצא נגד פערי השכר הגדולים במשק... המצב הזה מאיים להיות חדר הלידה של המהפכה הבאה".
"הפנתרים המיתולוגיים התחילו את העבודה", הוא סבור כעת. "הם הבעירו אש שניצחה, אבל כבתה במהירות. מה שקרה בהמשך הוא שכל שקל שחסכו מתקציב החינוך, קפץ כעבור עשר שנים ל־100 שקלים לתקציב בתי הסוהר. כל שקל שחוסכים מתקציב התרבות הופך כעבור עשור ל־100 שקלים הדרושים לביעור הבערות. המחאה החברתית של 2011 לא השיגה את מטרתה, כשהעוני לא מוגר, דבר שהוא בושה וחרפה למדינה. זה מדאיג אותי הרבה יותר מאשר האיום האיראני. ערכים, שעליהם התחנכנו, כמו מוסר עבודה, נמוגים. אנחנו יותר מדי רוצים להיות אמריקה. יותר מדי רוצים להיות מערביים. שוכחים שאנחנו נמצאים באיזושהי נקודת מפגש בין מזרח למערב. נראה לי שהיום יש ממשלה שמבינה את המצב ומתחילה לטפל בדברים האלה ועולה על איזושהי דרך נכונה. עושה רושם שכעת הם מביאים את מערבלי הבטון של החצץ שאיתו יסללו אותה. אם לא ימהרו לסלול את הדרך האמורה, הפנתרים של 1972 ייראו כחיות מחמד לעומת תנועות המחאה הבאות".
ואתה, מגן הפנתרים של פעם, מוצא את עצמך באותה סירה עם חברך יאיר לפיד, שנראה כחף מכל סממן סוציאליסטי.
"מה שחיבר אותי עם יאיר לפיד זאת האמונה שהוא יודע לקרוא את המפה בצורה הכי מדויקת ולהבין איך לפתור את הבעיות החברתיות. אני לא מצפה למשהו אחר ממי שבחדר העבודה שלו אפשר למצוא את ספרי השירה של ויסלבה שימבורסקה הפולנייה לצד צילום של מוחמד עלי. השילוב הזה בין הפואטיקה המדהימה של המשוררת לבין הכפפות של המתאגרף הוא שילוב מנצח. כמו שאני מכיר את יאיר לפיד, אני משוכנע שבידיו המחט שתאחה את הקרעים שיש פה".
כמי שהתכבד בנעילת רשימת יש עתיד במקום ה־120 בבחירות לכנסת, אתה בטוח שהרוטציה תיושם?
"היא תיושם, ויאיר לפיד יוכיח לכולם כמה שחשוב שאדם כמוהו ינהיג את המדינה. אני כבר שומע מחיאות כפיים לכבודו גם מצד אנשים שלא בחרו בו, שרואים עד כמה הוא בשל להיות ראש הממשלה וגם יש בו אנושיות במובן הכי מרגש".
אמרת שהוא הולך להיות מלך האריות בג'ונגל הפוליטי.
"אמרתי, ואני עומד מאחורי כל מילה".
הפוליטיקה היא ג'ונגל?
"כן, הפוליטיקה היא ג'ונגל, שככל שמתגברים עליו, הכתר נוצץ יותר".
ומה אם ראש הממשלה המיועד ינסה לפרוע את שטרות החברות שלכם בהצעה יותר מעשית מהמקום ה־120?
"שינסה, אבל אני אעמוד על זכות הריחוף שלי, בעוד שפוליטיקאים מעצם הווייתם אמורים להיות עם הרגליים על הקרקע. מאלה שהם בגובה דשא אינני מצפה שיהפכו לצמרות עצים. מצער שביניהם יש כאלה שכאשר הם מתחילים משפט, הם אינם יודעים לנסח אותו כהלכה".
על מנגינות וחלומות
לסומק יש דעות נחרצות לגבי שלל נושאים. לדבריו, הוא מתנגד בתוקף לתוכניות הריאליטי. "זוהי רצועת טלוויזיה שנתפרה במחט חלודה", הוא מתריס. "עם תוכניות כאלה, התרבות שלנו נהפכת לתרבות של אינסטנט שמנמיכה ומרדדת את הכל. הגיבורים הגדולים הפכו להיות אנטי־גיבורים. אנחנו, שהבאנו לעולם את התנ"ך, מידרדרים לרמה של ספר טלפונים. אני לא רוצה להיות מעין שומר סף, והתרבות היא לא דיסקוטק שצריך אותי בתור סלקטור, אבל איפה הכבוד?".
במה אתה צופה?
"אני צופה בתוכניות הספורט ולא מרוצה ממה שאני רואה. צפייה במשחקי מכבי תל אביב כדורסל מביאה אותי עד כדי דמעות בעיניים, כשכמעט לא רואים שחקנים ישראלים על הפרקט והרמה מאכזבת".
לאחר שחלק על דרכה של שרת התרבות הקודמת, מירי רגב, הוא מחמיא ליורשה. "חילי טרופר הוא לפני הכל שחקן נשמה", קובע סומק. "כשנפגשתי איתו בפעם הראשונה, הבאתי לו כמתנה הדפס שבו ציירתי את צ'כוב (בקריצה לרגב - יב"א). הוא מבין שהתרבות חשובה לא פחות מהביטחון ומוכיח שהוא בא לשרת את התחום שעליו הופקד, בלי להפגין יומרות לתפקידים אחרים".
סומק נשוי לליאורה, מגשרת וצלמת. כמו בדרבי משפחתי פרטי, היא החלה לפרסם סיפורים קצרים. "אין בינינו תחרות", הוא מדגיש. בתם, שירלי (31), שסומק חיבר איתה בעבר הרחוק שני ספרי ילדים, משלימה כעת דוקטורט בתחום חקר המוח. משפחת סומק מתגוררת שנים רבות ברמת גן. לאחר שיצא לגמלאות ממשרתו במשך 38 שנה כמורה לספרות בתיכון עירוני י"א בתל אביב, סומק, בעל תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה יהודית, משמש כיום כמשורר הבית של מכללת לוינסקי. כאומן פלסטי, בוגר מכון אבני, הוא לקח חלק בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל. אבל לפני הכל, עם 13 ספרים שתורגמו לעשרות שפות, הוא נטוע בעיקר בעולם השירה. מאחורי הצלחתו הגדולה, המקומית והבינלאומית, מסתתר פרט מדהים. "אני כותב בשנה לא יותר מעשרה שירים", הוא טוען במפתיע. "בעיניי משורר לא נמדד בכמות שירתו, אלא באיכותה. אני אורב תמיד כצייד לאיזו תמונה או מטאפורה כדי לצוד רעיון לשיר. וכשחוד עט הפרקר שלי נוגע בדף, מתרחש מעין נס שאני אף פעם לא יודע מתי יתרחש".
סומק, משורר מבוקש באירועי שירה ברחבי העולם, זכה בפרסים רבים, ביניהם ה"שבאליה", עיטור של אביר במסדר האומנויות והספרות של ממשלת צרפת. הוא בעל "צלב אבירי השירות המופתי" של הרפובליקה הפולנית, לצד פרסים בפסטיבלי שירה במקדוניה ובהולנד. ופרס ישראל? סומק איננו נראה כמי שמתמרפק אליו. הוא יודע שמה שמגיע לו, מוצא בסופו של דבר את דרכו אליו.
היום (שישי), ייערך במדיטק בחולון אירוע חגיגי לציון יום הולדתו ה־70, בנוכחות השרים לפיד וטרופר ובהשתתפות אומנים שאותם הוא מתאר כ"נבחרת החלומות שלי". בנוסף, יערוך לכבודו המשורר רפי וייכרט ערב הוקרה באוניברסיטת חיפה.
כשנשאל לבסוף מה היה עושה כיום אלמלא היה משורר, סומק משיב בלי להתלבט יותר מדי: "כמי שרבים משיריו הולחנו, מן הסתם היו פוגשים אותי כנגן גיטרת בס. מבחינתי, זה הדבר הכי קרוב לכתיבת שירה. החלום שלי היה לנסוע אחרי הצבא לפריז וללמוד בסורבון פילוסופיה אצל ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. אבל אז פרצה מלחמת יום הכיפורים, ובצו 8 הוטל עליי לשרת כחצי שנה בקבלת פצועים בבית החולים שערי צדק. במקום ללמוד על גדות הסיין ולהתענג מקרוב על שנסונים צרפתיים, שמאוד אהבתי, שמעתי מנגינות אחרות והתחלפו לי החלומות".