יניב ברמן, “סביבונים", מטאור, 469 עמ'
חג החנוכה הזה לא יישכח עד מהרה בתיכון “רימונים" בהרצליה. במקום ריבת סופגניות, רצפת אולם ההתעמלות התמלאה בדם גוויות. ניר דרמון ושירי כהן, תלמיד פופולרי וזוהר ותלמידה מעט יותר חיוורת, נמצאו ללא רוח חיים. נרות החג ממשיכים לדלוק כרגיל, אבל המדינה כולה כמרקחה.
אילנה, מנהלת התיכון שמטפחת חלומות על קריירה פוליטית או לפחות מוניציפלית כראשת עירייה, למרות קופת שרצים מושתקת שהיא נושאת על גבה, מנסה לא לאבד שליטה (“כל התלמידים, החיים והמתים, הם שלי" היא מכריזה כלואי ה־14 של “המדינה זה אני" בשעתו), אם לא למנף אותו לטובתה (“ככה הופכים רצח של נער ונערה לסיפור הצלחה", מעיר מישהו), ומכוונת את האשמה המיידית אל מני המורה לתקשורת, שפוטר בבושת פנים בעקבות קשר אסור שניהל (או לא) עם התלמידה שנרצחה; רווית, רפ"קית אמביציוזית שמופקדת על החקירה הלוהטת, עושה הכל כדי לא לפשל, בידיעה מרה שגם הכל זה לא מספיק; דורון, עיתונאי שנמצא בפרשת דרכים לא משמחת בקריירה שלו ובחייו האישיים, ושבנו תלמיד בתיכון, מוצא את עצמו מעורב בפרשה יותר ממה שהתכוון. רווית חושבת שעיתונאים (ובעצם גברים בכלל) הם שקרנים כרוניים.
לזכותו ייאמר שלא הוא נותן לידיעות שלו את הכותרות שאינן מחוברות לשום מציאות מוכרת, כמו “לכודה בין ציפורני הרוע: משולש גורלי בבית הספר". וזוהי כמובן רק ההתחלה.
בספר הביכורים שלו, בונה הבמאי/מפיק/תסריטאי יניב ברמן עלילה קולנועית (או טלוויזיונית) מאוד, שדוהרת מנר אל נר ומסתובבת כסביבון תעתוע אחוז אימה בדרך אל הפיצוח הלא מאכזב.
הוא מנווט היטב בין החשדות, התככים, הדמויות הבוגרות והמתבגרות, והתוצאה עושה את העבודה, מותחת וגם חושפת ומנתחת ללא רחמים מציאות ישראלית מובהקת ולא בהכרח פוטוגנית. כשמשחק מוחות בין שני שוטרים מוגדר כשש־בש מהיר, ברור שפגמים אוניברסליים זה סבבה, אבל ברור עוד יותר שאנחנו לא באירופה. וגם לא באמריקה, כמו שאומרת החוקרת למי שדורש נוכחות עורך דין בחקירה.
הגזענות, למשל, על גווניה המקומיים העזים. פנימית, חיצונית, מוסדית, סמויה וגלויה, רק תבחרו. יש חשודים פלסטינים (אחד מהם מכונה אוטומטית מוסטפה) או יוצאי חבר העמים (“איך החייל?" נשאל מפקד בצבא, ותשובתו: “רוסי", כאילו זה מסביר הכל), אבל ישנה גם רווית ניסים מנהלת החקירה, שהבוס שקידם אותה מצפה ממנה להכרת תודה מהסוג שנשים “צפון אפריקאיות" נוהגות לרחוש, מניסיונו, למי שעוזר להן. לכן הוא מופתע וכמעט נעלב כשבמקום לחייך אליו היא חושפת שיניים חדות ודורשת שידבר יפה (“זה הטוב", הוא מסביר לה. “תיכף יבוא המכוער". ומה שמכונה “דיבור נגוע", או “שיח מלוכלך", כהגדרת שוטר הגון מיחידת הסייבר, מלווה כמעט את כל הנפשות הפועלות בספר, באשר יפנו).
ונעבור למיזוגיניה ואפליה על רקע מגדרי בטעם סביח ובורקס. רווית מרגישה ממודרת, מזולזלת, כאילו היא “מעצור לדלת" מבחינת הגברים הממונים עליה או כאילו “הדביקו אותה לתחתית סוליית הנעל" של המפקד, ששואל אותה בלי בושה באיזה תחת תקעה את הראש שלה. אותו מפקד מצהיר בנוכחותה ש"אישה אוהבת זין אבל גם פוחדת ממנו" (ההמשך אפילו יותר גרוע), ויש התבטאויות חורכות אוזניים כמו “נער חרמן יסכים לתקוע גם תרנגולת כל עוד היא תפתח את רגליה ותקרקר בשמחה", או גבר שרואה בעצמו “טכנאי של אישה אחת", בהתייחס לחיי המין שלו, שזה גם עצוב ומטריד (במתכוון, ובכל זאת). אוקיי, גם שנאת גברים לא חסרה פה (על הפתולוגית היפה נאמר שהיא מעדיפה גברים כשהם שוכבים על שולחן הניתוחים שלה), כולל הקטנתם על ידי כינויי חיבה כמו “זרובבל" לאבר מינם, ויש גם הומופביה שמגיעה לפעמים מהמקומות הכי פחות צפויים (אמא שאומרת “עם ההומו זה יוצא שיש לי שתי בנות". לא נעים), אבל היחס המשפיל לנשים צורם במיוחד.
רווית ניסים נדרשת לתמרן בתוך עולם מיזוגיני קשוח, שאת כלליו ומפעיליו היא חייבת לנצח, אבל ברגעים מסוימים מתגנב החשש שברמן עצמו פוסל במומו שלו וחוטא ביציאות מיותרות כמו הגדרת דמויות מעליבה כ"סייעת משופמת" או “מוקדנית מסובבת". חבל שהעורכת של כתב היד לא עצרה בעדו, וחבל לא פחות שהניחה למשפטים עילגים ומשבשי הנאה להישאר בספר. משפטים כמו “אילנה החליטה שהיא לא יכולה להחזיק יותר
מעמד" או “ברגע שקם על רגליו החליט שעדיף שיחכה לראות את תגובתו של אייל להודעה שקיבל" (שאפשר היה לנסח כך למשל: “ברגע שקם על רגליו החליט שעדיף לחכות לתגובתו של אייל להודעה"). גסות הרוח של דמויות רבות (כאמור, שיחות מעודנות בטרקלינים מהודרים עם כריכי מלפפונים - לא כאן) מתקבלת על הדעת ומניעה את העסק (הרבה אנשים מתוארים כ"נובחים"), אבל מוטב היה לברמן להימנע מדימויים כגון “נשף אוויר וזה נשמע כאילו הוא הפליץ אל תוך הטלפון". ואם כבר דימויים, מה בקשר לפריט הבא? “הקפה ניתז על הרצפה ועל הארון שמאחוריו כמו חלקי מוח של מישהו שירה לעצמו כדור בראש". זאת האסוציאציה הראשונה שמעורר קפה ניתז? או שאולי מישהו פה ראה יותר מדי טלוויזיה.
מותר לגלות סלחנות כלפי סופר של ספר ראשון, ועדיין היה צריך להשתמש במחק ומספריים ביתר נחישות. חמור מכל לטעמי הוא וידוי אקראי (בינה לבין עצמה) של רווית ניסים, שנזכרת איך היא ובעלה, שעזב אותה לטובת “בלונדה בת עשרים עם זוג שדיים מתנפח" (ולא ילידת הארץ, אפרופו גזענות), נהגו לרכל על תיקים מהעבודה שלה, ו"צחקו בקולי קולות על האונס של ההיא, על הרצח של ההוא ועל המכות שחטף אלוף הארץ בג'ודו אחרי שהתעסק עם המלצרית שהייתה במקרה גם בתו של בעל המסעדה".
מילא שזה מפוקפק (ופלילי) בפני עצמו, לדון בעניינים משטרתיים מסווגים, אבל לצחוק מאונס, מרצח וממכות? ועוד בקולי קולות? בלי להתחסד יותר מדי, ועם כל הכבוד לבעייתיות שבתקינות פוליטית מוגזמת, אנשים שצוחקים בקולי קולות מדברים כאלה לא נשמעים אנשים “טובים". במיוחד כשהאישה היא חוקרת שאמורה לקחת את העבודה שלה ברצינות מוחלטת, אם לא לגלות ולו קמצוץ חמלה לקורבנות הפשעים שהיא מנסה לפצח.
אבל אם “לגדוע את הצרה לפני שתהפוך לצרורה" (עוד משפט שאפשר היה בלעדיו), נחזור למחמאות. “סביבונים" הוא מותחן יעיל, סוחף, ארסי, משכנע ואמין רוב הזמן. תמיד יש משהו כיפי ומשעשע בלקרוא ספר מתח (ובמקרה הזה, גם בלצפות בסרט מתח בעת ובעונה אחת) שמשתתפיו נקראים, בין היתר, נופר ארוסי, יגאל דנובי, לוטם יהל ואלי שמיים (!), ושדמות שנשאלת שאלה אחת יותר מדי לתחושתה מסננת: “חידון התנ"ך זה ביום העצמאות".