יש לי עוד הרבה תוכניות לשמונה השנים הבאות, עד גיל 100”, אומר הסופר, המשורר, הפזמונאי, התסריטאי והמחזאי ישראל ויסלר (“פוצ’ו”), שהוציא לאור בימים אלה את ספר הילדים “הצעצועים של הרוח” (הוצאת דיאלוג). “הספר החדש פתח לי את מגירות התיאבון לכתוב עוד סיפורים ושירים, והיד עוד נטויה”.
בעטיין של נסיבות טרגיות, לקח פוצ'ו פסק זמן של מספר שנים מכתיבה: בשנת 2013 נפטר בנו אורי, בגיל 46, מסרטן הריאה. “מלבד העובדה שהוא היה הבן שלי, הוא היה גם המאייר של ספריי”, אומר פוצ'ו. “אחרי שהמאיירת הראשונה של ספריי, אראלה, נפטרה, הוא תפס את הפיקוד, ועם פטירתו לא מצאתי מישהו אמיץ מספיק לעבוד איתי ולאייר את ספריי, עד שבתי מצאה את מאיירת הספר הנוכחי, אלית אבני־שרון, שעשתה עבודה נהדרת”.
מה מייחד את הספר החדש?
“פתחתי את מגירות הסיפורים ושירי הילדים שלי, ובניגוד לספריי הקודמים, הפעם הם קצת אחרים כי בכל אחד מהם יש מסר קטן ופואנטה הנוגעים לא רק לילדים, אלא גם לאמהות של אותם ילדים”.
אנחנו או הם
“אתמול כשעמדתי והטלתי שתן, אמא נכנסה ואמרה: ‘איך אתה עומד? תכניס את הבטן!
זקוף את הקומה ותן את מלוא הכבוד למולדת, לאומה’.
עשיתי כדבריה, עמדתי זקוף וישר,
הרמתי ראש ומתחתי צוואר,
אבל אז, אויה – לא יצא לי שום דבר”
(“בית הכבוד" מתוך
“הצעצועים של הרוח")
פוצ’ו, 92, נולד וגדל בתל אביב בימי המנדט הבריטי והחל לפרסם את כתביו בסוף שנות ה־40. הוא מהראשונים שכתבו על דור הפלמ”ח בצורה ריאליסטית השזורה בחוויותיו שלו. לכינוי “פוצ’ו” זכה עוד בילדותו. “כשהייתי קטן, לא יכולתי להגות את האות ס’ כמו שצריך, ובמקום זה הייתי אומר צ’”, הוא מספר. “יום אחד שיחקנו תופסת בחצר והילדים אהבו לתפוס אותי כי הייתי הילד הכי קטן. כשרציתי הפסקה, במקום לצעוק פוס, יצא לי פוצ’, אז התחילו לקרוא לי פוצ’, ובהמשך זה הפך לפוצ’ו”.
הייתה לך ילדות מלאת צחוק כמו בספריך?
“הייתה לי ילדות טובה, אבל אני לא זוכר שהייתי ילד שמח באופן מיוחד. כשהייתי בגימנסיה והתחלנו לעשות מסיבות כיתה, גיליתי שאני יכול לעשות רושם על בנות אם אני כותב דברים מצחיקים או עושה מערכונים, ואז החיים הפכו להיות יותר מאושרים קצת”.
בגיל 18, לקראת סוף לימודיו בגימנסיה הרצליה, פרצה מלחמת השחרור והוא, יחד עם כל מחזורו, גויס לפלמ”ח. “היה לי מזל מיוחד כי כשפרצה המלחמה קיצרו לנו את שנת הלימודים בחודשיים, ומיד יצאתי למלחמה”, הוא משחזר. “התגייסתי לפלמ”ח ושירתי בגדוד הראשון של חטיבת יפתח. השתתפנו בין השאר בקרבות בעמק הירדן ובנגב והיינו חלק ממבצע כיבוש באר שבע”.
מבין כל החוויות בפלמ”ח, איזו הכי זכורה לך?
“בסוף המלחמה ערכו למחלקה שלי טקס כבוד, ובגלל שהשתתפנו בקרבות, נתנו לנו את הזכות להיות המחלקה שתירה את מטחי הכבוד לזכר הנופלים. עמדנו עם רובים ביד, ואחרי טקס שלם של ברכות ונאומים, התחיל לנאום שר העבודה והבינוי מרדכי בנטוב. הבעיה הייתה שהוא לא סיים. אמרתי לעצמי בלב שאם בעוד חמש דקות הוא לא גומר, אני יורה כדור באוויר.
מסתבר שזה לא היה כל כך בלב, וכולם שמעו, ואחרי כמה דקות החבר’ה אמרו לי: ‘פוצ’ו, הבטחת לירות כדור באוויר, נראה אותך’. באמצע הנאום הכנסתי כדור למחסנית ויריתי באוויר. בנטוב התכופף לרגע כי חשב שזו התקפה, אבל כשהבין שזו לא מלחמה, הוא הפנים את הרמז ובתוך כרבע שעה גמר את הנאום. אני החייל היחיד שהפסיק נאום של שר בממשלה בעזרת כדור באוויר”.
בטרם פרצה מלחמת השחרור, ולאורכה, כתב פוצ’ו את ספרו הראשון, “חבורה שכזאת”, שתיאר בצורה הומוריסטית ושנונה את הווי לוחמי הפלמ”ח. בהיותו בן 20 ניסה לעניין הוצאות לאור בספר, אך נענה בשלילה. “בהתחלה אמרו לי שאני צעיר מדי בשביל להיות סופר”, הוא מספר. “כעבור חמש שנים, כשכבר הייתי סטודנט בפקולטה לחקלאות ברחובות, שלחתי את הספר להוצאת הספרים ‘מסדה’ שערכה אז תחרות בין סופרים אנונימיים. הסיפור שלי זכה בפרס, ו’מסדה’ הסכימה להדפיס אותו”. הספר יצא לאור בשנת 1957, הפך לרב מכר ועובד לסרט מצליח.
משהו מערכי הפלמ”ח נותר כיום?
“אני חושב שהבסיס נשאר אותו דבר, בייחוד העובדה שלא משאירים פצוע בקרב, אלא סוחבים אותו. זה משהו שקיים עד היום, ואנחנו חרדים על כל חייל. אבל אני חושב שהלוחמים של היום עוברים תקופה הרבה יותר קשה משלנו, כי אצלנו במלחמת השחרור הייתה מלחמה, וידענו מי האויב, ולא היו בינינו ויכוחים פנימיים אם להילחם ככה או ככה, אלא היה ברור שאנחנו נלחמים על חיינו ושזה או אנחנו או הם. היום המלחמה אחרת לגמרי, ואני לא מקנא באלו שמשרתים בשטחים וצריכים להעיר אנשים באמצע הלילה, להפחיד ילדים ולהפוך בתים. אני לא יודע אם הייתי מצליח להוציא על הדברים האלה ספר מצחיק כמו הספרים שכתבתי על המלחמה שאני לחמתי בה”.
ספרו “אולי תרדו שם”, עובד גם הוא לסרט בבימויו, שיצא לאקרנים בשנת 1964 בכיכובם של אריק איינשטיין, אורי זוהר, פופיק ארנון ועוד. “אחרי שלא הייתה לי שליטה על בימוי ‘חבורה שכזאת’, בער בי ליצור סרט כמו שאני מבין. כדי לממן את הסרט, מכרתי את הדירה שאבי נתן לי אחרי החתונה”, הוא מספר. “למרות שהסרט הפך לפופולרי הוא לא היה רווחי מדי ונגמר לי כל הכסף, אז נאלצתי למצוא עבודה רצינית ועבדתי במשך 15 שנה במפעל לייצור פלסטיק”.
לצד היותו אחד מסופרי הילדים הראשונים והמשפיעים בישראל בשנות ה־50, ה־60 וה־70, פוצ’ו, שכתב למעלה מ־40 ספרים, עבד למחייתו כמורה לטבע בבית ספר בכפר גלים, כקצין תרבות באונייה של “צים”, כרכז תרבות בקיבוץ חניתה וכאמור כמנהל במפעל למוצרי פלסטיק. “בשנים ההן לא הייתה פרנסה מכתיבה, וכדי לפרנס את משפחתי הייתי צריך לעבוד בעבודות שונות”, הוא מספר. “ההבדל הוא שאז לא היה הפסד כלכלי בלהוציא ספר, והיום אתה זה שצריך לשלם על הספר כדי לשכנע את המו”ל להוציא לך את הספר לאור”.
אבא של ימי
“כשאחי הצעיר נולד
אמא מיד חלצה לו שד.
שרה לו שיר, סיפרה לו סיפור
נישקה את גופו מראש עד הטבור
ולקראת שבת – עשתה לו אמבט
העיפה מבט ואמרה שמפרת ועד הגיחון
אין כמוהו מקסים במזרח התיכון
אני יודע שזה לא יפה לקטר,
אבל למה אמא את הבל אוהבת יותר?”
(“הקנאה" מתוך
“הצעצועים של הרוח")
בשנות ה־70 הוא החל גם לכתוב תסריטים לטלוויזיה, בין היתר לתוכנית הילדים המיתולוגית “טלפלא”, ששודרה בשנים 1975־1979 וכבשה את ילדי ישראל. “אסתר סופר, שהייתה אחראית על מדור הילדים בטלוויזיה, רצתה ליצור גרסה עברית לתוכנית הילדים בערבית ‘סמי וסוסו’ שזכתה להצלחה, ובגלל שלא היה תקציב, היא ביקשה מאיתנו לכתוב תסריט רק לשחקן אחד שיספר סיפור קצר, ישמיע שירים וימסור קטעי קישור”, הוא מספר.
“יוסי עצמון, שהיה התפאורן, הציע להכניס בובת כפפה בצורת גרב כדי לחסוך עלויות של מפעיל בובות על חוט, וזה מה שהפך את זה לסיפור הצלחה. מצחיק היום לראות את זה. זה היה בשחור לבן, ולצערי כבר לא מראים את התוכניות האלה בטלוויזיה”. לאורך שנות ה־70 וה־80 הוא כתב למעלה מ־100 תסריטים לתוכניות כמו “זהו זה!”, “הופה היי” ו”שניים בראש אחד”. ממרום שנותיו יש לו ביקורת על השינויים שחלו בטלוויזיה מאז. “יש לי קצת בעיות עם התוכניות של המבוגרים, כי בתור תוכניות שאמורות להצחיק הן לא מצחיקות אותי”, הוא מודה. “זה כבר לא ההומור של ‘קרובים קרובים’. אבל אלה החיים, אני לא פרשן ולא מומחה, ויש דבר שנקרא רייטינג, והוא לצערנו מה שקובע”.
מה השתנה בסגנון הכתיבה שלך לאורך השנים?
“אני לא יודע אם השתנה משהו. אני כותב כמו שבא לי לכתוב, הילדים שלי והנכדים שלי כבר לא מספקים לי חומר לכתיבה, אז אני צריך לחזור לילדות שלי, וזה מה שאני עושה”.
מה ההבדל בין הילדים של היום לאלו של אז?
“הילדים של היום הרבה יותר חכמים מאיתנו. אנחנו היינו סמל התום והתמימות. הצרה של כל כותבי התכנים לילדים היא שהילדים כל היום בפייסבוק וברשתות החברתיות, וזה מבגר אותם. אני מראש לא הכנסתי פייסבוק לבית, אבל לילדיי יש, אז הם לפעמים מכניסים אותי אליו”.
הילד שבך נשאר עוד?
“הוא לא עזב אותי אף פעם, אבל לא רק אותי, זה אצל כולנו. אני נוסטלגיסט ללא תקנה. אני מתגעגע לעבר וזה עצוב לי נורא שהדור הולך ונעלם”.
עוד מזהים אותך ברחוב?
“לפני כמה זמן הלכתי לראות הצגה בתיאטרון הקאמרי ובהפסקה, כשחיפשתי בלובי מקום לשבת, ישבו שם שתי נשים מבוגרות. אחת מהן הצביעה עליי ואמרה: ‘אתה יוסי גמזו’. לא רציתי לבייש אותה בפני החברות שלה ולומר לה שיוסי גמזו כבר נפטר, אבל גם לא רציתי לשקר, אז שאלתי אותה: ‘איך את יודעת?’. אז היא אמרה: ‘כשאני רואה מישהו פעם אחת - אז אני לא שוכחת אותו אף פעם’. אז מזה אתה מבין שמי שזוכר אותי הם דווקא המבוגרים והזקנים, אבל גם הם מתבלבלים לפעמים ביני לבין אחרים”.
ומה לגבי הצעירים?
“הצעירים מכירים אותי בגלל הבן שלי, ימי ויסלר, ולהקת ‘הבילויים’ שהוא הקים. הם מכירים אותי בתור ‘אבא של ימי’”.
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“בדיוק סיימתי לכתוב את הכרך השביעי של סדרת ספריי האוטוביוגרפיים, ‘בחיי’. זה יהיה גם הכרך האחרון, מהסיבה שהחברה שלי בעשור האחרון לא רוצה שאכתוב על חיינו והטילה על כך וטו. אז אמשיך לכתוב ספרי ילדים, אך אסיים את סיפורי האוטוביוגרפי בכרך הנוכחי”.
מה החלום הבא שאתה רוצה להגשים?
“דבר אחד לא הצלחתי להשיג עד כה בחיים שלי לצערי: למעט ספר אחד, ‘חבורת מתושלח’, אף ספר שלי לא תורגם לאנגלית. זה חלום שהייתי רוצה להגשים בעתיד”.