“לגעגוע חיים משלו": אמו של לוחם דובדבן שנפל בספר על הכאב והשכול

לַגַּעְגּוּעַ חַיִּים מִשֶּׁלּוֹ.
הוּא זוֹרֵם אָבוּד,
פּוֹרֵץ דֶּרֶךְ בַּנְּתִיבִים אוֹתָם בָּחַר,
שֶׁאֵינָם מִתְחַבְּרִים לִכְדֵי אַחְדוּת אַחַת.
הַגַּעְגּוּעַ לִהְיוֹת אָדָם שָׁלֵם,
הַגַּעְגּוּעַ לְאֹשֶׁר
שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁבְּעוֹד רֶגַע,
יַגִּיעַ סוֹפוֹ,
הַגַּעְגּוּעַ לְמָה שֶׁאֵינֶנּוּ וְאַף פַּעַם לֹא יַחְזֹר,
גַּעְגּוּעַ שֶׁמִּזְּמַן פָּסַק מִלִּהְיוֹת רֶגֶשׁ
וְהָפַךְ רַק כְּאֵב.
(מתוך הספר)

עבור תחיה דרור (63), שבנה הבכור סמל רועי דרור ז"ל, לוחם ביחידת דובדבן, נהרג ב־18 ביוני 2002 במהלך אימון צבאי, אחת הדרכים להתמודד עם השכול הייתה העלאת רגשותיה וגעגועיה על הכתב.

“הכאב הראשוני של שכול כזה הוא עצום ומפלח לך את הגוף", היא אומרת כעת. “אתה מרגיש שאתה רוצה למות. לאבל יש שלבים שונים, ובתור אם שכולה, אני לא כל כך מתייחסת למה שאומרת הפסיכולוגיה, כי למרות שאני מודעת לשלבי האבל של הבנה, הפנמה, הכחשה והשלמה – עדיין אני מקווה שרועי יחזור. חוקי השכול לא חלים על געגוע, לו יש חיים משלו. המוטו שלי בחיים הוא לחיות עם השכול, כי הוא תמיד קיים. רועי תמיד חלק מהמשפחה שלנו, הוא נוכח ומדובר על ידינו, הוא קיים בחיים שלנו, בשמחות שלנו ובהחלטות שלנו.

"אנחנו משתדלים שהכאב והשכול ילכו לצדנו, ולא יאפילו עלינו. כמובן שיש רגעים שבהם השכול מטפס, עולה ומציף כל מה שניסיתי לשים בצד. יש ימים קשים מדי שנה, למשל יום השנה למותו ויום הזיכרון לחללי צה"ל. לפעמים קשה פתאום לראות ילדים משחקים קלאס ברחוב, אבל בגדול אנחנו משתדלים שהשכול ילך לצדנו. לעומת זאת, על הגעגוע אין שליטה. הגעגוע הוא משהו שמתעצם עם השנים, ויש בו גם משהו נורא אמביוולנטי – מצד אחד הרצון לזכור ולא לשכוח את הדברים הקטנים של החיים כמו טון דיבור וחום גוף, ומצד שני אי אפשר כל הזמן לזכור".

“לגעגוע חיים משלו" הוא גם שם ספר הביכורים של דרור, שיוצא לאור בימים אלה בהוצאה עצמית (עורך: יקיר בן־משה, מפיקה: אוולין לוי)  וכולל 87 שירים שכתבה ב־20 השנים האחרונות, מאז ששכלה את בנה. “תמיד הייתי מחוברת לשפה הכתובה, אני גם מורה לספרות ואשת חינוך, כך שתמיד עסקתי בכתיבה, קראתי שירה, כתבתי למגירה כל מיני קטעים ומאוד אהבתי את זה", היא מספרת. “אחרי שרועי נהרג כתבתי בעיקר קטעים ליום השנה למותו, ליום הזיכרון, והרבה לעצמי, אבל זה לא היה כל כך שירה, אלא יותר הגיגים. לפני כשלוש שנים הצטרפתי לקבוצת הכתיבה של המשורר יקיר בן־משה, וזה נתן לי טריגר עצום לכתיבה. לקחתי חומרים ישנים שכתבתי בשנים האחרונות ועיבדתי אותם. הכתיבה התחילה לנבוע ממני כמו זרם שעד אז עצרו אותו עם האצבע בסכר".

רועי דרור התגייס לצה"ל ביולי 2001. ב־18 ביוני 2002 טיפס דרור על פסגת הר ארבל כחלק ממסע ניווטים של יחידת דובדבן, בחום לוהט וכשעל גבו עשרות קילוגרמים. כשהגיע לפסגת ההר, התמוטט ומת. לאחר חקירת האירוע התברר כי נפטר ממכת חום.

בכתב האישום שהוגש בפרשה הזו נגד מפקד יחידת דובדבן דאז אל"מ נדב פדן, סגנו דאז סא"ל ערן וולק, ושלושה קצינים נוספים יוחסה להם גרימת מוות ברשלנות. בכתב האישום נטען כי המפקדים חרגו מהוראות הבטיחות באימונים והם נאשמו בכך שקיימו אימון בעומס חום כבד, לאחר מאמץ מצטבר של כיומיים ללא מנוחה מספקת. בנוסף, לפי כתב האישום, המפקדים מנעו מהחיילים שינה כנדרש, החיילים נשאו משקל עודף ולא סופקה להם די שתייה. ב־2007, במסגרת עסקת טיעון, הורשעו הקצינים בעבירת התרשלות ונידונו לעונשי מאסר על תנאי. דרגתם של הקצינים הבכירים עוכבה, והקצינים הזוטרים הורדו לדרגת סמל.

“חלק מהשירים מוקדשים לרגע שבו גיליתי שרועי נהרג", מספרת כעת אמו. “לא הייתי בבית באותו הערב שבו התבשר יהודה, בעלי, על הנורא מכל. אחד הדברים שהכי זכורים לי הוא שלא הרגשתי כלום באותו הרגע, וזה פצע בשבילי; איך אני, כאמא, לא הרגשתי כלום. אני זוכרת שיהודה צלצל אליי וביקש שאחזור הביתה, בלי לספר לי למה. כשחזרתי כבר רצו שמועות בכוכב יאיר, שם אנו מתגוררים, ואנשים עמדו מחוץ לבית שלנו. זה קשה שאנשים יודעים לפנייך שהבן שלך נהרג".

את זוכרת את השיחה האחרונה עם רועי?
“אחת השיחות האחרונות הייתה הכי טראומטית. שבוע לפני שהוא נהרג, רועי צלצל הביתה כדי לספר לנו מדוע הוא לא מגיע לשבת למרות שהוא היה אמור להגיע. הוא סיפר שהמפקד שלו החליט לשנות את דעתו ולהשאיר אותו שבת. אחד המשפטים האחרונים שלו ביטא אכזבה מאוד גדולה מהצבא. הוא אמר לי: ‘אמא, אתם מחנכים אותי למצוינות, והצבא מחנך אותי לבינוניות’. אני זוכרת שאמרתי לו שהוא מאוכזב מהתנהגות של אנשים ספציפיים ולא של כל הצבא, ושבדרך הוא ייתקל באנשים שונים עם גישות שונות. זו הייתה שיחה רגילה בין אמא לבן, אבל אחרי שהוא נהרג, השיחה הזו קיבלה משמעות גדולה".

איך התמודדת עם נסיבות מותו?
“זה מאוד מציף ומכעיס. בעלי מרצה על הכשלים שהיו בהמון קורסים פיקודיים בכל הארץ, ובעיקר בצנחנים ובדובדבן, למען הדורות הבאים וכדי שלא יקרו עוד טעויות. כשקורות טעויות, זה מאוד מכעיס. אחד הדברים החשובים לנו עד כמה שאנחנו יכולים הוא ללכת למשפחות שאיבדו את יקיריהן, או לדבר איתן".

בשלב זה מצטטת דרור ציטוט משיר בספר: “בין הצער לבין הכלום – אני בוחרת בצער". “אם הייתי צריכה לבחור בין לא להכיר את רועי, לא ללדת אותו ולא לסבול את הכאב ואת הצער וכל מה שמשתמע מזה, לבין להכיר אותו – הייתי בוחרת להכיר אותו, ללדת אותו ולסבול את הכאב והצער", היא אומרת. “רועי היה בחור משכמו ומעלה, מופת ודוגמה לכל ילדי היישוב שלנו, לכל השכבה שלו בבית הספר, בבגרות שלו, ברצינות שלו ובתכונות שאפיינו אותו".


זמנים טראומטיים

כַּמָּה כָּאַבְתִּי עַד שֶׁלָּךְ חֻבַּרְתִּי.
שִׁבְעָה נִסְיוֹנוֹת שֶׁכָּשְׁלוּ,
כְּמִנְיַן הַפְּעָמִים
בָּהֶם סַב הָעָם סְבִיב חוֹמוֹת יְרִיחוֹ
עַד נָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ.
צִפִּיּוֹת,
בְּגִידַת הַגּוּף,
נִצְחוֹן הָרוּחַ,
הֵאָחֲזוּת בְּתִקְוָה נוֹאֶשֶׁת.
הַסְּטָטִיסְטִיקָה
מִתְעַלֶּמֶת מִכְּמִיהָתִי.
אֵינִי מְוַתֶּרֶת
עַד עוֹרֵךְ בְּעוֹרִי נוֹגֵעַ,
וְתָאֵי גּוּפֵךְ נִמְסָכִים בְּשֶׁלִּי.
(מתוך הספר)

חלק מהשירים בספר עוסקים בהולדתה של עומר, בת הזקונים של תחיה ויהודה, שנולדה שנים ספורות אחרי מותו של רועי, כשתחיה הייתה בת 47. “כמוטו בחיים אני והמשפחה שלי לא משתמשים באבל ככלי לנפנף בו, האבל לא תירוץ עבורנו לכלום, ואנחנו מאוד דבקים בחיים", היא אומרת. “הראיה הכי גדולה לזה שאנחנו דבקים בחיים היא ששנתיים אחרי שרועי נהרג הבאנו ילדה נוספת למשפחה, חמישית במספר. זה הדבר הכי חכם שעשינו בחיים, וזה ממש לא עניין של מה בכך".

איך התקבלה ההחלטה?
“כבר לא הייתי ילדה, וקדמו לזה המון טיפולים, המון הפריות, המון אכזבות ותסכולים, אבל המון כוח רצון להמשיך. היה לנו ברור שהילד או הילדה שייוולדו הם לא במקום רועי, אבל רצינו להכניס למשפחה איזו שפיות של חיים שידענו שתינוק חדש יביא איתו. זה הדבר הכי מדהים שעשינו, וחלק מהשירים בספר מוקדשים לעומר".

איך הולדתה של עומר השפיעה על המשפחה?
“הרצון שלנו להביא עוד ילד נתן לי המון כוחות ותקווה. תמיד חשבתי גם על הילדים בבית ואיך הם רואים אותנו ותופסים אותנו. תמיד אמרתי לבנות שלי שזה בסדר לבכות, אנחנו יודעים לשמוח וגם לבכות. לא פספסנו שום אירוע משמח, למרות שהיה קשה. הגעגוע מוצא את הנישה שלו אחרי 20 שנה".

במרץ 2020 אושפז יהודה דרור בבית החולים איכילוב כשהוא מורדם ומונשם, לאחר שחלה בקורונה. במקביל, גם תחיה ובתם עומר חלו בקורונה ואושפזו בבית החולים איכילוב, ובהמשך בבידוד במלון “דן פנורמה". “יהודה היה כפסע מלעבור לעולם הבא, וזה היה פשוט גיהינום", היא מספרת. “מה שהפך את זה לכזה גיהינום, מעבר לסכנת החיים שלו, זה שגם אני וגם בתי היינו מאושפזות ולא יכולנו לראות אותו או לבקר אותו. אלו היו זמנים טראומטיים של אי־ודאות ופחד. סבלתי מתסמינים קשים של קוצר נשימה וקושי ללכת. זה היה נורא".

לאחר תקופת אשפוז ארוכה, שוחרר יהודה לביתו. השירים מתקופה זו מצאו גם הם ביטוי בספרה החדש. “שירי הקורונה בספר מתארים את אותם רגעים מסויטים", אומרת תחיה. “היום זה משהו אחר לגמרי. לאחרונה שנינו חלינו שוב בקורונה, אבל בפעם השנייה זה היה צחוק ילדים. השפעת שהייתה לי השנה הייתה יותר קשה מזה, אבל אני לא עוסקת בהשוואות"