חיים באר משיק ספר חדש ומביט על אוקראינה: "בהתנשאות אומרים שהם בוכים לא יפה"

בשנים האחרונות הסופר חיים באר מוצא עצמו מדבר יידיש, גם אם כמעט אין לו עם מי לדבר בשפה היהודית. כשאנשים בסביבתו ותוהים איך? ולמה? ומה פתאום יידיש? ועוד מפיו של אחד מבכירי הסופרים בישראל, שהשפה העברית כה יקרה לו, גם בהיותו חבר באקדמיה ללשון עברית,
משיב להם הסופר בגילוי לב: "אני מתרגל את היידיש, כהכנה לפגישה עם אבא שלי בעולם הבא, בגילי אני יותר קרוב לשם, מאשר רחוק".

אתה מאמין  בעולם הבא?
"אם אין שכר ועונש בעולם הבא אז התחרבנו. אני רוצה להאמין שבסופו של יום הרעים נענשים, ואילו אנשים שנהגו כמו שצריך ועשו מאמץ להתנהג טוב - יקבלו שכר. יהודים מאמינים בעולם הבא. אם אכן זדורוב יזוכה בבית המשפט למרות שרצח את תאיר ראדה, הוא יחיה עוד כמה עשרות שנים בעולם הזה, ואז יגיע לעולם הבא. בפנטזיה, שלי אני חייב לדעת שיש סוג של עולם הבא ושם מסדרים את העניינים".

ואולם, עוד לפני הפגישה העתידית בעולם הבא, באר פרסם לאחרונה את הספר "צל ידו" (בהוצאת "עם עובד") בו הוא מבקש לחולל תיקון ביחסיו עם אביו אברהם רכלבסקי, שהיה דמות עלובה, ונפטר כשבנו יחידו היה בן 18, שנים שהיו טעונות וקשות.
 
בספרו החדש חוזר באר לספרו הוותיק והמצליח "חבלים" (1998) במרכזו הציב את דמות אמו ברכה, שהטביעה בו את חותמה. "כששאלו אותי, איך אני מתייחס היום ל'חבלים', אמרתי שהייתי כותב את הספר אחרת. שהרי התבוננות של אדם בן 48, זה הגיל שבו כתבתי את 'חבלים', אינה דומה להתבוננות של אדם זקן בן 74, הגיל שבו התחלתי לכתוב את 'צל ידו', כשיש לי הבנה ועמידה אחרת מול העולם, ומכיוון שכך הפיתוי לכתוב היה גדול", הוא מגלה.

כמעט עשור גלגל הסופר בראשו את סיפורו של אביו: "ידעתי שהסיפור ייכתב בצורה של שיחות עם אבא שלי, ורק תהיתי היכן אפגוש אותו". את הפתרון המעשי לסיפור המסגרת, סיפקה המציאות. קצת לפני שפרצה הקורונה נסע באר עם בתיה, אשתו, לחופשה באוסטריה. באחד הטיולים במחוזות האוסטרו-הונגריים לשעבר, הנהג שהסיעם, ישראלי יהודי מבני הבוכרית שהתיישבו באוסטריה, הציג בפני זוג המטיילים טירה מסקרנת. 

זו הייתה הטירה הספרותית המסתורית בקוברסדרוף שבחבל בורגנלנד שבאוסטריה בה הוא מקיים סדרת מפגשים וסיפור עדות של יוצאי העיירה אוברוץ' שבאוקראינה, שהיתה גם עירו של אביו ואינה קיימת עוד. עד מהרה הוא מתרכז בפרוייקט עדות אישי ודיבובו של אביו המת, שיותר משהוא עסוק בזכרונות מעיירת הולדתו האוקראינית, היא נוגעת בחוויות מהבית בירושלים כאביו הדחוי. "רציתי שהאיש המושתק והחבול, אבא שלי, יספר את הסיפור שלנו, של אב ובן מהצד שלו. כיום, כשאני אבא וסבא אני יכול להבין את האכזבה, הכאב והציפייה של אב, כמעט ששים שנה לאחר מותו, או כפי שאמא שלי הייתה אומרת: 'זה המון שנים עד שהוא כבר יכול היה לקום לתחיה", מסביר באר.

משנמצא סיפור המסגרת לסיפור התיקון, נחתה עליו הקורונה: "היו לי תוכניות ופנטזיות אבל פתאום הכל נסגר. אשתי,  שהשם יאריך ימיה, אמרה 'מה תעשה, תטפס על קירות? תנקה פנלים? הנה סידרו לך שבתון שב וכתוב'. בשנה הראשונה כתבתי בהתלהבות גדולה כשבמהלך הכתיבה האירוע הנחמד ביותר התחולל בביקוריו של יובל, הנכד שלנו, שהיה בודק לי במחשב כמה סימני דפוס התווספו מביקורו הקודם. הוא דירבן אותי והשפיע על קצב הכתיבה והייתי צריך להציג לו הספקים. כשסיימתי לכתוב הגעתי לעורך ב'עם עובד' יובל שמעוני, שהחליף את אברהם יבין שהיה העורך הקבוע שלי והסתלק לבית עולמו. עורך חדש זו חוויה, כמו בנישואים שניים", הוא צוחק.

באר (77), מבכירי הסופרים העבריים שחתום בין היתר על היצירות "עת הזמיר", "חבלים" נוצות", "לפני המקום", "חלומותיהם החדשים", "קשר לאחד" ו"בחזרה מעמק רפאים", שזכה בשורת פרסים בהם פרס ביאליק, פרס אקו"ם למפעל חיים, פרס עגנון, פרס ברנר, פרס רה"מ, דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב - לא קיבל את פרס ישראל. כזכור, בשנת 2015 הסיר באר את מועמדותו לפרס ישראל בעקבות התערבותו של רה"מ לשעבר נתניהו, שפסל שלושה משופטי הפרס, וחתם את פרישתו בכעס: "איבדתי כל תשוקה לקבל הערכה מהגופים האלה. אני לא במשחק ומצדי שנתניהו ייתן את הפרס לחתול שלו". 
 

כשנתניהו באופוזיציה, השער למועמדותך לפרס ישראל נפתח מחדש?
"(צוחק) אני לא אדבר בצניעות כי אני לא צנוע. אני חושב שמגיע לי לקבל את פרס ישראל, אבל לא אקבל אותו. כמות המניפולציות לפרסים היא אדירה ויש טוענים רבים לכתר, כמו מזרחים ונשים המבקשים העדפה מתקנת. יש להם יתרון גדול עלי, בהיותי גבר אשכנזי, לבן וזקן. אני לא בעדה הנכונה ולא בג'נדר הנכון. נו, בגילי זה קצת מאוחר לעשות ניתוח לשינוי מין. לשמחתי אני חי עובד ופעיל. בן אדם צריך להסתפק בזה". 

המציאות הכואבת והמדממת, עם פלישת רוסיה לאוקראינה ומיליוני הפליטים בדרכים, מתחברת בדרכה לסיפור חייו של גיבור ספרו של באר: אביו מהעיירה אוברוץ' שבאוקראינה שהפך לפליט. "אוברוץ', השטעטל בו נולד אבי הייתה בעצם ב'תחום המושב'. הגויים היו אוקראינים והיהודים נחשבו לרוסים" הוא אומר.

בעשור האחרון הרבה חיים באר, ביחד עם דוד אסף ויואל רפל להדריך קבוצות מטיילים ישראלים במזרח אירופה, טיולים שהושבתו בגלל הקורונה. מראות הפליטים האוקראינים עוררו בו אמפתיה והוא יצא לאסוף תרומות מהמטיילים הישראלים שהדריך לטובת המדריכים האוקראינים המקומיים שליוו אותם. "אספתי כ-4,000 אירו, שיהיה להם להתארגנות ראשונית", הוא אומר.

האם נרעשת מהשימוש שעשה זלנסקי בשואה, בנאומו בכנסת?
"הגמרא בבבא בתרא טז' עמוד ב' אומרת 'אין אדם נתפס בשעת צערו'. פוטין עושה מסע השמד בארצו של זלנסקי שנקרע בתוכו, כך שאפשר להבין אותו. ואנחנו מה נלין, אם גם אצלנו בהפגנות קוראים לשוטרים נאצים ובוויכוחים פוליטיים בתוכנו מרבים להשתמש בדוגמאות מהתקופה הנאצית. האנשים באוקראינה אומללים ואנחנו ברוב התנשאות אומרים שהם בוכים לא יפה".

על דמותו של אב ספרותי אחר, סופר נודע וחבוט, שנולד שנים אחדות לפני חיים באר בשכונת ילדותו כרם אברהם בירושלים הסופר עמוס עוז, לא קל לו לדבר: "הייתי בידידות רבת שנים עם עמוס עוז. בעבר חלקנו חדר באוניברסיטת באר שבע. אחד הדברים שאפיינו אותו היתה הדיסקרטיות. לכן התחושה שמלווה אותי במהומה שנוצרה עם הספר של גליה ובהמשך של דניאל ושל אשתו נילי, היא שדוחקים בי להציץ לרשות הפרט, למקום שאני לא רוצה להסתכל בו. זה ויכוח פנים משפחתי שטרחו להוציאו החוצה".

אתה זהיר בתגובתך
"כשאני בא לביתו של אדם, גם אם אני מסתקרן לראות את חדר המיטות או חדר העבודה שלו ואיך הוא נראה בעירום, החינוך הטוב שקיבלתיאומר לי 'תנעץ מבטך ברצפה'. 'אל תהיה אשת לוט ואל תביט במקום שאינך אמור להסתכל עליו'. אני מסייע היכן שבכוחי לעזור. ואיני מתחבר לסקרנות החולנית והשמחה לאיד של סופרים ומכרים. אז כן אני מתרחק מזה באגואיזם".

"תן למילים לעשות בך" - מופע מחווה לסופר חיים באר יום שישי ה-25.3 ב-12:00, מדיטק, חולון