"הגרמנים החלו לאסור את האינטליגנציה בכל עיירה ועיר. אני הייתי בין אלה שהם תפסו"

הביא לדפוס: בנו, כתב "מעריב" גדעון קוץ

 אלכסנדר קוץ (1919־2005), בכינויו המחתרתי "שורה", סיים את לימודיו כמהנדס אגרונום בטכניון בלבוב ביום שבו פרצה המלחמה ויצא למסע רגלי לעיירתו ברזנה. שם נאסר על ידי הנאצים. הוא הצליח לברוח בעזרת ידיד אוקראיני. הוא הפך לאחד ממפקדי הפרטיזנים הראשונים שפעלו במלחמת העולם השנייה ביערות ווהלין שבאוקראינה הכבושה בידי הנאצים.

תחילה אסף סביבו קבוצות קטנות של יהודים ולא יהודים שפעלו לבדן, ואחר כך סופח לצבא האדום שהגיע לאזור במתקפת הנגד, שימש כאיש מודיעין מעבר לקווי האויב, פיקד על יחידות פרטיזנים וחבלנים, רובם לא יהודים, וזכה בעיטורי המלחמה הגבוהים ביותר.

ספרו מעניין במיוחד על רקע המלחמה הנערכת כיום באותם המקומות עצמם. בצד מעשי הגבורה במלחמה, קוץ מספר בספרו על העוינות בין רוסים, אוקראינים ופולנים, על מעשי רצח ואונס, ומעל הכל על האנטישמיות והתרת דמם של היהודים גם בקרב אלה שלחמו בצד שלהם. להלן כמה קטעים מספרו:

"במזרח אוקראינה החלו החיסולים הראשונים של היהודים על ידי הגרמנים, כי שם הרקע היה כאילו כבר מוכן. האוקראינים כל כך שנאו את היהודים, בגלל המצב הכלכלי הקשה ובגלל המוסדות הפוליטיים שבהם היו הרבה יהודים ששיתפו פעולה עם הסובייטים. למרות שלא כל היהודים היו מעורבים בזה - השנאה הייתה גדולה ועמוקה. כך שהגרמנים לא חיכו הרבה זמן, ואחרי תקופה קצרה מאוד חיסלו את כל היהודים תוך שיתוף פעולה מלא מצד האוקראינים המקומיים. לא הייתה כל עזרה מצד האוקראינים ליהודים שניסו לברוח. אבל היו מקרים בפולסיה באוקראינה המערבית ובליטא שבהם הכפריים המקומיים עזרו ליהודים.

"הגרמנים החלו לאסור את האינטליגנציה בכל עיירה ועיר. אני הייתי בין אלה שהם תפסו. הושיבו אותנו, קבוצה של שלושה או ארבעה יהודים, כמה פולנים וגם אוקראיני אחד היה שם, מפני שהיה חשוד כפרו־קומוניסט. מהקבוצה שלנו הוציאו להורג רק פולני אחד. הוא היה איש חשוב מאוד במוסדות הפולניים בעיירה לפני המלחמה. מה שהיה מוזר שבזמן שקראו לפולני לצאת - הם פנו אלי. משום מה הם חשבו שדווקא אני הוא הפולני שהם צריכים להרוג. אכן המראה החיצוני שלו היה דומה יותר ליהודי מאשר לפולני. אחר כך התברר להם שלא אני הפולני... בתחנת המשטרה עבד אחד החברים שלי, ירמולקה שמו, כשוטר במשטרה הגרמנית. בית הסוהר שהייתי כלוא בו היה בתוך גן"

היה שם בית מרחץ גדול שפעם שימש לצרכיו של בעל האחוזה. מדי פעם היו מוציאים אותנו לבית השימוש. אז החבר הזה פנה אלי ואמר: 'סשה, אם אתה צריך עכשיו לבית השימוש ולא תחזור, אז אני לא יודע מתי תהיה לך עוד הזדמנות לכך'. הוא, למעשה, נתן לי רמז לברוח וכך עשיתי. לא חזרתי מבית השימוש... הכרתי אותו מלימודי בבית הספר הגבוה. הוא היה בן של חקלאי עני... גם בין האינטליגנציה האוקראינית ששמחה עם בוא הנאצים החלו להבין שמה שקורה לא קורה כפי שהם תיארו לעצמם קודם. הם התאכזבו... הם התחילו להרגיש את השליטה והקיפוח מצד הגרמנים. הבחור הזה היה נאציונליסט עני שרצה, כמו כל האוקראינים, באוקראינה עצמאית. יחד עם זה, הוא היה מקורב ליהודים בסביבה במשך כל השנים... אז עשיתי כדבריו".

קוץ וקומץ אנשים שאסף הצטרפו תחילה ליחידה המקומית של הקולונל מדבדייב, אך כשזה רצה להעביר את הלוחמים היהודים לעורף, הם החליטו להישאר ולפעול לבדם. אחר כך הצטרפו אליהם כמה לוחמים בראשותו של מישה גינדלמן, קצין לשעבר בצבא הרוסי, שזכה לכינוי "הדוד מישה" - דיאדיא מישה.

"כאשר הגיעה הקבוצה של 'דיאדיה מישה', החלטנו שמוטב להתאחד ולהגדיל את כוחנו. רצינו להקים קבוצה שתפעל באופן עצמאי... הכרזנו על עצמנו, גם באמצעות כרוזים, כעל קבוצת ביון שדה שמאחוריה נע כוח גדול - ארמיה עצומה. אמרנו שהכוח הזה נמצא אי שם ביער,
במחנה, ואנו באנו לאסוף מידע מודיעיני על האויב וכו'. למעשה היינו לא יותר מעשרה אנשים, כולל שתי נשים. הנשק שהיה לנו היה נשק סטנדרטי, שלקחנו כאשר הגענו לפרטיזנים... ברור שהאנשים בסביבה שבה פעלנו לא ידעו שאנחנו יהודים...".

הרסנו משקים של משתפי פעולה עם גרמנים, פוצצנו טחנות קמח, הצבנו מארבים במקומות שונים לגרמנים שנעו בסביבה. הרסנו גם כמה עמדות של הצבא הגרמני. שמעה של היחידה הגיע לאוזני חטיבת הפרטיזנים של הגנרל אלכסנדר סבורוב שהגיעה ממזרח אוקראינה ואחר כך התאחדה עם הפרטיזנים של הגנרל קולפאק. קוץ וחבר נוסף באו למחנה החטיבה לפגוש את מפקדה".

"הביאו אותנו אליו לשיחה. אמרו לנו ששמעו שפה פועלת קבוצת פרטיזנים מקומית והם מחפשים אחריה... אמרתי להם: 'כל הקבוצה שלנו מונה עשרה אנשים, אבל כנראה חושבים שפה פועלת דיביזיה של פרטיזנים... עשינו פה מהומה. ומה שפעלנו - פעלנו. עשינו כל מה שיכולנו לעשות'. ראיתי שהגנרל סבורוב קצת התאכזב, אבל מצד שני הוא קיבל אותנו במאור פנים ואמר: 'חבר'ה, פעלתם יפה'. העובדה שהקמנו רעש גדול ושכל האזור הכיר אותנו ודיבר עלינו - עשתה עליו רושם... אז הוא אמר לנו שאנו נישאר איתם והוא רוצה לחלק אותנו לקבוצות שונות. כי, כך אמר, 'אני לא רוצה שפה תהיה איזה קבוצה פרטיזנית יהודית נפרדת. אני כבר אודיע למפקדה שלנו שקבוצת הפרטיזנים המקומית הצטרפה אלי'.

"ביערות פגשנו גם קבוצת פרטיזנים סובייטית. הם היו למעשה אנשי צבא רוסים שברחו מהשבי. אלה היו אנשים מושחתים - בלי כל מוסר, שאצלם להרוג ולרצוח בן אדם - זה משחק. הם שדדו, אנסו בחורות ואצלם הכל היה הפקר. למפקד שלהם קראו סשה מאיור. הוא היה איש צבא בעל דרגה גבוהה. הם לא ידעו שאנחנו יהודים, אבל ידעו שאנחנו פרטיזנים. היה ביניהם גם בחור יהודי אחד. התחברנו איתם, והם קיבלו למעשה באופן רשמי את הפיקוד המבצעי, אבל ראינו שהם בכלל לא מעוניינים לעשות מבצעים. הם פשוט רצו להעביר את הזמן, לשתות וודקה, לתפוס בחורות מזמן לזמן.

"התארגנו, העמדנו משמרות לפי פעילות צבאית, אבל אז קרה אירוע טרגי. סשקה, פרטיזן יהודי בן 16 מדוידגרודק, יצא פעם לאסוף מזון ובזמן המשימה הזאת נרדם. אחרי שהוא חזר באיחור, הורה המפקד הרוסי להוציא אותו להורג, והם אכן הרגו אותו. הדבר הזה כאב לנו מאוד. ראינו בזה אקט אנטישמי מובהק. אפילו אם הוא נרדם - המקום הזה לא היה כל כך מסוכן, ושנית, הייתה לנו תחושה ברורה שהוציאו אותו להורג בגלל היותו יהודי. החיים של היהודים היו הפקר, כך שלהוציא יהודי להורג – זה לא היה דבר גדול... אז קרה האירוע השני של הוצאה להורג. מישהו נוסף מהפרטיזנים נרדם בשמירה וזה היה גרושקה, בחור מברזנה. כאשר התעורר ידע מה צפוי לו והתחיל לברוח. אחד מהקבוצה הרוסית רדף אחריו, השיג אותו וירה בו. החלטנו להיפרד מהם.

"נודע לי, למשל, שהביאו למפקד הפרטיזנים מדבדייב את מי שהיה פעם לפני המלחמה מפקד בית"ר בעיר לוצק, ובזמן הגטו הוא היה מפקד המשטרה היהודית בגטו. אז לפי תפיסתם הקומוניסטית, אם הוא היה מפקד בגטו אז בוודאי שיתף פעולה עם הגרמנים. הוציאו גם אותו להורג... והיה מקרה שאיזה יהודי ברח מהשבי הגרמני והצליח להגיע ליערות לפרטיזנים. מבחינתם, אם הוא הצליח לברוח מהשבי, סימן שהגרמנים נתנו לו משימה להשתלב בין הפרטיזנים ולרגל בשבילם, אז גם אותו הוציאו להורג... אני מדגיש את הסיפורים האלה כדי להראות שבאותם הזמנים היה קל כל כך להוציא יהודי להורג – הספיקה האשמה כלשהי והם כבר נתנו את הדין. וכל העובדות הללו הוכיחו לנו שעם היהודים נוהגים אחרת".
 
קוץ צורף כקצין מודיעין למפקדת החטיבה, ששלחה אותו, בין השאר, לשמש כמזכיר הקומסומול, למעשה המושל הצבאי, בעיירה סרניקי ששוחררה זמנית. אחר כך הועבר לקבוצה של המפקד מיסיורה בגדוד וורושילוב, שהייתה מורכבת ברובה מפרטיזנים יהודים. הוא התמנה בה כקצין פוליטי מטעם המפקדה הראשית.

”בקבוצה הזאת נשארתי עד סוף 1943. הפעולות שלנו היו מגוונות: פיצוץ רכבות, מסילות ברזל וגשרים, הצבנו מארבים לגרמנים ואנשי משטרה מקומיים, תקפנו שיירות של גרמנים, שרפנו מחסנים עם תבואות שהיו מיועדות לגרמנים, ולפעמים ביצענו גם פעולות טרור. למשל כשהיו אירועי חג בוויסוצק, היינו באים מרחוק עם תת־מקלעים ובזוקות ויורים אל תוך הקהל החוגג, כדי לחסל את אוהדי הגרמנים וגם לקלקל להם את השמחה. מזמן לזמן היינו תוקפים גרניזונים גרמניים בעיירות. פעם תקפנו את הגרניזון של העיירה דומברוביצה וחיסלנו שם גם בית חרושת לבירה.

"ביולי או באוגוסט 1943 העבירו אותי מהיחידה הזאת ליחידה אחרת, יחידת חבלנים שתפקידה היה לפעול רחוק מהבסיס ולפגוע בגשרים, בתחנות רכבת וגם ברכבות שנסעו לחזית והובילו לשם חיילים, תחמושת וציוד כבד. זאת הייתה במקורה קבוצה שמפקדה היה רוסי מברית המועצות, המפקדה העליונה של מטה הפרטיזנים שלחה אותו לשם, וגם המפקד הפוליטי של היחידה נשלח מברית המועצות. היה להם מלאי גדול של וודקה, שסחבו בזמן שחיסלו בית חרושת לבירה בוויסוצק. הם היו נוהגים, לפני שיצאו לאיזו פעולה, לשתות 'קצת' וודקה וזה הביא, בסופו של דבר, לכך שהם השתכרו וכמעט כל הקבוצה חוסלה.

"היו הרוגים ופצועים קשה, וכמעט אף אחד מהם לא חזר, כי בזמן הפעולה משהו התפוצץ אצלם... אז החליטו שצריכים לחדש את היחידה ובחרו בי להיות המפקד שלה. היה עוד מפקד מקומי, שנהרג אחר כך על ידי האוקראינים הנאציונליסטים. התחלנו לארגן את היחידה מחדש. החלטנו שהיא תהיה מורכבת ממקומיים. לא רצינו אף אחד מהשבויים הרוסים, ולא רצינו גם אף אחד מהמדריכים ששלחו משם אלינו. רק מדריך אחד הסכמנו לקחת, כדי שילמד אותנו להשתמש בחומרי חבלה. כך התארגנו. הקבוצה שלנו הייתה מעורבת. היו בינינו כמה חבר'ה ששירתו קודם במשטרה הגרמנית ואחרי כן ברחו משם. אחד מהם, כך אני זוכר, בא אלי להתוודות... הוא ידע שאני יהודי ובעצם לא רק הוא - כולם ידעו שאני יהודי. הייתי למעשה היהודי היחיד ביחידה.

"יום אחד הוא בא אלי, אחרי פעולה מוצלחת, ואמר לי: 'אני כבר הרבה זמן רוצה לדבר איתך כדי לומר שאני במו ידי לא הרגתי יהודים, לא הרגתי אף יהודי אחד, אני מודה שגזלתי, שדדתי, לקחתי דברים מהיהודים שהיו נחוצים לי. דע לך שכל השנים לפני המלחמה חיינו בעוני כזה, שכל זוג נעליים, כל בגד, היה בשבילנו ממש חלום, ולפתע אפשר היה לקחת כל מה שאתה רק רוצה. אני מתוודה שלא עמדנו בפיתוי הזה ולקחתי'. הגוי הזה היה כל כך פתוח ולא הסתיר ממני שום דבר. כל הזמן הוא הדגיש שהוא לא הרג יהודים, הוא לא שפך דם יהודי. זה נראה לי וידוי כל כך אמיתי שאפשר היה להאמין לו".

"עם הקבוצה הזאת הייתי עד סוף המלחמה. הקבוצה שלנו ביצעה פעולות חבלה, פעלנו נגד האויב הנאצי - פגענו במקומות הרגישים ביותר שלו, פוצצנו רכבות עם ציוד וחיילים שנסעו לחזית, השמדנו משלוחים של תבואה ובשר, שהיו מיועדים לגרמנים, שרפנו ופוצצנו גשרים ומסילות ברזל לכל אורך הקו, ובנוסף לזה היינו גם קבוצה מחתרתית שפעלה בתוך האוכלוסייה המקומית נגד הלאומנים האוקראינים שלחמו, לכאורה, בגרמנים, אבל, למעשה צוידו על ידם, תקפו מחנה של יהודים ובני משפחות הפרטיזנים והפילו קורבנות רבים בנפש. הם תקפו גם כפרים פולניים. כך נאלצנו לנהל קרבות גם עם האוקראינים האלה. אבל פתאום הם התחילו להאמין משום מה שלמערב אוקראינה יבואו דווקא האמריקאים, ואז הם התחילו לחפש בנרות יהודים שהסתתרו והבטיחו לשמור עליהם. וקראו להם לבוא אליהם כדי שישמרו על חייהם".

"פעם הגענו לכפר אחד בסביבות העיירה סטפן ששכנה דרומה מפולסיה וראינו איך האוקראינים הרסו כפר שלם, הרגו את כל הפולנים שם, גם נשים וטף לא השאירו – את כולם רצחו בגרזנים והתעללו בהם לפני המוות. זאת הייתה זוועה ממש שאי אפשר לתאר במילים.

הספר יצא בהוצאת סוז'ר, אוניברסיטת פריז והמכון לחקר התרבות העברית והיהודית באירופה (בעברית ובאנגלית), 2022