אלון אמיר, “זה מה יש", הוצאה עצמית, 288 עמ׳
אירוויזיון 2022 בפתח, על כל המיני־דרמות שלו, שהשנה לשם שינוי חוסות בצלה של דרמה אמיתית - המלחמה באוקראינה - ובעיתוי מושלם מציע אלון אמיר, שהוא סוג של פרופסור/ראש פקולטה למדעי האירוויזיון עם המספר של אן־מארי דוד בחיוג המהיר שלו, צ'ופר לאוהדי התחרות המופרכת בתבל, בדמות רומן בדיוני לכאורה (שעשוי להתגלות עד מהרה כרומן מפתח) על אחורי הקלעים של אירוויזיון 2016.
באותה שנה הגיע הקרקס לשטוקהולם, עיר שחביבה על ינאי (בן דמותו של אמיר), שמעדיף קור על חום, מעשן בשרשרת, מרעיף בדיחות שואה על הסביבה וקורא לחבריו וחברותיו במתק שפתיים "עלובה" ו"חלאת אדם". ינאי, כמו אמיר בזמנו, נוחת בבירת שוודיה עם שני כובעים - מנהלו האישי של נציג ישראל בתחרות, בן פופולר (בחיים האמיתיים זה היה חובי סטאר, אם כי הדמות מבוססת על יותר ממקור אחד) והאחראי על יחסי הציבור של המשלחת הישראלית. סטאר שר אז את השיר "made of stars", שהיה מהגרועים בתולדות האירוע (ראש בראש פחות או יותר עם "I.M" של מיכאל בן דוד, נציגנו השנה, וכמה עגום ששמות עבריים לשירים נכחדו לחלוטין), ואילו פופולר מנסה להתמודד עם שיר בעייתי שנקרא "shades of peace", שאיש אינו מבין מה הוא מנסה לומר ושזוכה לכינוי "piece of shit".
"אומנם בן נתן הופעה מושלמת על הבמה, אבל כדי שארוחה במסעדה תהיה טובה, היא לא יכולה להישען אך ורק על פרזנטציה מרשימה, היא צריכה חומרי גלם מעולים, והם, רחמנא ליצלן, עבדו עם מרגרינה ולא עם חמאה". שרת התרבות באותה עת, ריקי נגב (ואם השם הזה נשמע לכם מוכר, סחתיין), נזעקת על כך שהמילים חסרות הפשר מתחנפות בעצם לפלסטינים, דורשת לפסול את השיר וזוכה בליטרת המהומה התקשורתית שלה.
זאת בערך הצרה האחרונה ברשימת הדאגות המתרחבת של ינאי. פופולר, הקליינט שלו, כשמו לא כן הוא, עושה לו את המוות ומתגלה כדיווה אנטי־חברתית ממורמרת ומאופרת תמיד, שמתקיימת על דיאטה של קולה, תלונות ואיומים. מנהל המשלחת, שעובד ב"לשכת הטלוויזיה" (המקבילה המומצאת של רשות השידור), מתנכל לינאי, ואחד מזמרי הליווי, שקבור עמוק בארון, בואכה נרניה, קצת משחק ברגשותיו. אבל האויבת האמיתית של ינאי היא, תחזיקו חזק, רוסיה. בשדה התעופה במוסקבה משחיתים פקידי ההגירה המקומיים את דרכונו של פופולר, על רקע הומופובי כנראה, פרשייה שינאי מנסה להשתיק אבל מתפוצצת לכולם בפרצוף בעקבות פוסט בפייסבוק של הזמרת מספרד (כל זה קרה, אחד לאחד, במציאות); העניינים הולכים ומסתבכים, ומגיעים עד כדי התערבות של השב"כ, ורוסיה - שסולקה כידוע מהאירוויזיון הקרוב, וינאי טוען שבניגוד לתדמיתה הצחורה ושוחרת השלום של התחרות, היא פוליטית מאין כמוה - באה על עונשה בכמה אופנים, חלקם מעוררי חלחלה ואחרים מצטיירים כפנטזיה מתוקה. ההדהוד האקטואלי מצמרר כצפוי.
ינאי מגדיר את הציפייה לתוצאות ההצבעה, כ"זווענוג", שילוב של זוועה ותענוג, הגדרה שיפה כמובן גם לתחרות עצמה. ספרו השני של אמיר (גם קודמו, שלא קראתי, עסק באירוויזיון ואפילו הביא זכייה לישראל) הוא מעין תאום רוחני של האירוע - טראשי וזוהר, שטחי ומבדר, משקלו משקל נוצה, הוא נבלע בשלוק אחד וחולף ביעף. התענוג עולה בסופו של דבר על הזוועה, ובכל זאת, בהשאלה מהדימוי של אמיר, יש יותר מדי מרגרינה ופחות מדי חמאה, והדימויים בכלל קצת מתערבבים ומתבלבלים לפעמים ("אירוויזיון זה כמו רולטה רוסית ואתה אף פעם לא יודע מה תקבל. רגע אחד אתה למעלה, וברגע הבא אתה למטה") ויוצרים שקשוקה של פאייטים שעפים לכל הכיוונים. הדמויות מאופיינות ברישול - כל מה שאנחנו יודעים על זמר הליווי למשל הוא שיש לו פנים יפות וגוף "יפה מאוד". הזמרת הבולגרית (שהעניקה לספר את שמה האמיתי, כמו גם הזמרת הסרבית שינאי היה משוכנע בתחילה שהיא דראג קווין, ושמקרבת את ארצה לניצחון היסטורי) מתאפיינת בעיקר בחיבתה לאלכוהול. כולם עושים הרבה שטויות בחסות הטיפה המרה, ואמיר מיטיב לתאר את אווירת השכונה מאחורי הקלעים של הקייטנה הלהט"בקית הגדולה באירופה, אם כי כמי שזכה להיות בכמה אירוויזיונים, נדמה לי שהוא היה יכול להתפרע עוד יותר.
מוזר שמעריצי האירוויזיון, כמו גם מכחישי האירוויזיון (אלה שנשבעים שלעולם אינם צופים בתחרות, בזמן שהרייטינג שלה רק מאמיר, אבל בפועל מכורים לה בסתר) מקבלים את הגרסאות הספרותיות המתבקשות מאליהן רק עכשיו, 66 שנים אחרי היווסדה של התחרות, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, והם לבטח יבלעו אותן בשקיקה, בגלוי או בחשאי.
גם השנה כידוע נרשמה אי־שביעות רצון כללית מהשיר הישראלי לאירוויזיון, שעבר מקצה שיפורים בניסיון נואש להפוך אותו ראוי למאכל אדם, וגם הפעם יבצע אותו טווס מקצועי. יש דברים שלא משתנים, ואמיר מנתח אותם בידענות ובחן, וגם מציע רעיונות לשיפור. האירוויזיון הוא כל עולמו של ינאי, והספר מתנהל כמו ביקום מקביל שכלליו ידועים רק למשתתפיו; הרכילות הפנימית וההתייחסות לדמויות ברנז'איות מפורסמות פחות או יותר (כמו למשל מפיקת הטלוויזיה רבת־העוצמה, שעל שפת הבריכה בביתה מתקיימת ישיבה סוערת, או מנהלת האירועים אדומת הכרבולת של המשלחת שמתגלה כמאחרת כפייתית במקרה הטוב) עשויות לרגש רק את יודעי הח"ן והאוהדים האדוקים, אבל גם לאאוטסיידרים יישאר בהחלט ממה ליהנות ועם מה לעבוד. אמיר משתעשע בצעצוע שלו כמו ילד מוקסם ונפעם, אבל לא שוכח לקרוץ לקורא ולהזכיר שזה רק ספורט ושאין שום טעם לקחת אותו ברצינות מוגזמת בשום שלב, גם אם בעיני גיבוריו כל קפל בשמלה וכל ריס מלאכותי הם עניין של חיים ומוות.
הקריירה של סטאר לא הצליחה להתרומם אחרי האירוויזיון, וספרו של אמיר יכול להציע כמה הסברים מעניינים לכך. הוא מצליח לחשוף את הכאב והתסכול שמאחורי הנצנצים, ואת רכבת ההרים הרגשית חסרת הרחמים של התחרות, שעושה בזמרים כרצונה ויורקת את הקורבנות בצד המסלול. הוא מציג גם את הצדדים המכוערים של המשחק, עם רמזים לשחיתויות אפשריות, מכירת קולות וצלילים צורמים אחרים. בין השאלות שנשארות פתוחות אחרי הקריאה: איך ייראה עתיד האירוויזיון, בהנחה שיש לו עתיד ושלא הגיעה שעתו הטבעית לחדול ולהיעלם, כדרכם של דינוזאורים? מה תרמה לו, אם בכלל, ואיך שינתה אותו הצטרפותה של אוסטרליה, או הגרסה האמריקאית המסובכת המתנהלת בימים אלה, בשידור טלוויזיוני בן אלף שלבים?
לפתרונה של השאלה הבוערת ביותר - האם ישראל תעלה לגמר האירוויזיון בחודש הבא - ניאלץ להמתין בסבלנות, ועד אז אפשר להתנחם ב"זה מה יש", כי זה אכן, לטוב ולרע, כל מה שיש.