=השעה היתה שתים־עשרה בצהריים אבל המכולת עדיין היתה סגורה. תריס הברזל עם גרפיטי של זאב זועם, חושף ניבים, עם עיניים צהובות־ירוקות, שכמו נולד מתוך טריפ, היה מוגף. שלושת השתיינים הקבועים, שעד לא מזמן ישבו על הספסל ממול וחיכו לבעל הבית, התייאשו והלכו לחפש חנות אחרת לקנות בה וודקה. גם משרד השיטור הקהילתי היה סגור, ואולי בשל כך חנו מכוניות בשדרה, תחת טור העצים בעלי הצמרות הרחבות. מתוך העלווה הירוקה בקעה במקהלה קקופוניית שירת המַיְינות. לא הרבה נותר משכונת הפועלים של עולי סלוניקי. בניינים חדשים של שבע קומות התנשאו משני צדי השדרה, ורק באמצע, שריד מן העבר, עמד בניין ישן של שלוש קומות מוזנח ומתקלף.

מרפסת אחת סגורה בתריס פלסטיק מכוער, אך כל האחרות מקושטות בתריסי העץ המקוריים ובמעקות ברזל. באחדות מהן היו עציצים פורחים ושרשרות תאורה שהוסיפו להן לוויית חן. פלורנטין היתה שכונה שבה הזקנה נסוגה בפני העלומים, אך ככל שעיני אנשים צעירים טובות יותר, הרי הזקנים מיטיבים לראות מהם. מתחת לפנים המתוחות, הרעננות, שהביאו עמם בעשור האחרון הבוהמיינים, האומנים, הסטודנטים והתיירים, עדיין שכנו קמטי הנפש והחריצים העמוקים של הזקנה, וכך הפכה השכונה לצעירה שיש בה שמץ זקנה ובעת ובעונה אחת לזקנה שיש בה מן הנעורים.

סיון התיישבה על הספסל שעליו ישבו קודם השתיינים. הוא בוודאי יאחר. מעולם לא היה דייקן. הוא התקשר אתמול לפנות ערב, כשהיתה במשרד. מספר לא מזוהה הופיע על הצג. היא התלבטה, אבל החליטה לענות. חשבה שאולי זה לקוח פוטנציאלי שקיבל עליה המלצה ומבקש לקבוע פגישה, ופרנסה היא ראשונה במעלה.

“סיון?"
גם אחרי שמונה־עשרה שנה של נתק הקול היה מלטף ואהוב. “כן", הצליחה לפלוט.
“מזהה?"
שתיקה.
“וַנְיָה? את שם?" הוא קרא לה בשם החיבה מלפני שנים.
“הי, יַעַל", הדופק שלה הואץ. “אני עוד שתי דקות נכנסת לפגישה. אוכל לחזור אליך?"
“תוכלי לפַנות זמן מחר? זה חשוב. אני רוצה להראות לך משהו. אני צריך חצי שעה. אחרי זה, אם יהיה לך זמן, אני אזמין אותך לקפה או לארוחת צהריים".
“איפה?"
“בפלורנטין. אני אסמס לך כתובת".

הפעם האחרונה שראתה אותו היתה באזכרה של בַּמְבּי בבית העלמין של הקיבוץ. כמה חודשים לאחר מכן הוא עבר לגור באילת ומאז ניתק הקשר ביניהם. היא ידעה שבגיחותיו לקיבוץ הקפיד לבקר את אבא, ותמיד יִידע גם את דוֹלֵב שהיתה מגיעה מזיכרון יעקב לפגוש בו. אבל אליה הוא לא התקשר, והיא מצדה לא עשתה מאמץ להפתיע אותו ולהצטרף. גם בשנים שעוד היתה יורדת לסיני פעם בשנה, לא עצרה באילת לחפש אותו.

היא קמה מהספסל, הלכה לקיוסק הירוק בקצה השדרה וקנתה קפה הפוך בכוס קרטון. כמעט התפתתה לקנות אחת מעוגיות הריבה שבצנצנת על הדלפק, אבל נזכרה שאולי ילכו לאכול, הדפה את הפיתוי וחזרה אל הספסל מול בית מספר 36. מימין לכניסה הפרוצה היתה חנות נעולה בדלת פלדה צבועה בכחול עז. על קיר החנות גם היה ציור, אך בניגוד לזאב הפראי במכולת משמאל הוא היה עדין. בחורה כלואה בבועה, ומראשה יוצאות עוד בועות־בועות ובתוכן ציטוטים של מחשבות ורגשות. רק שמישהו, במעשה ונדליזם, שפך צבע שחור וקישקש עליה.

כשכמעט סיימה את הקפה, ראתה אותו מגיע מרחוב סלמה. מטר שמונים ושש, עד סוף התיכון היה בנבחרת ישראל בשחייה, בצבא שירת בסיירת מטכ"ל, הילד הכי יפה של הקיבוץ, הבן הכי מחוזר. הוא עשה דרכו אליה. עדיין שרירי אם כי התעבה באזור הבטן והמותניים, מה שלא גרע מחִנו. אותו לבוש בסיסי - סנדלי שורש, מכנסי חאקי עם כיסי צד וחולצת טריקו קצרה גם בשיא החורף. רק השיער, שבעבר היה קצוץ בתספורת צבאית, היה עכשיו ארוך ועיטר את ראשו וכתפיו בתלתלים רכים כשל ילד.

היא ידעה שגם הוא זיהה אותה ממרחק. לסיון ולבמבי היה מבנה גוף כמעט זהה; דקות וגבוהות, עם כתפיים רחבות ושיער חלק וארוך חום דבש, עור זית ועיניים ירוקות, לסיון גוון אחד כהה יותר משל במבי.

“הֵיי, סיון".
היא קמה לקראתו, נשנקת למרות רצונה.
הוא רכן אליה וחיבק אותה. “נשב רגע?" הציע. “ספרי מה שלומך? מה קורה איתך?"
היא הסדירה את הנשימה, “בסדר, בסדר. הכול בסדר".
“זה כל מה שיש לך להגיד, וַנְיָה?", שוב השתמש בשם החיבה הנושן.
“הכול טוב, אין הרבה מה לספר. מה איתך?"
“אני באילת. בטח שמעת".
“מה אתה עושה שם?"
“אל תגידי שהפסיקו לרכל בקיבוץ".
“אני לא בקיבוץ הרבה שנים, וגם כשאני שם אני לא מקשיבה".

“יש לי מכבסה שנותנת שירות לגופים גדולים, בעיקר למלונות. זה העסק העיקרי, ויש לי עוד כמה מיזמים קטנים שאני מפתח. היתה לי סוג של חֲברה במשך אחת-עשרה שנה. בסוף נפרדנו. בלי ילדים. זהו, כל החיים שלי על רגל אחת. ואת עורכת דין", העביר שוב את נושא השיחה אליה בארשת פנים שהביעה התעניינות מעט מוגזמת.

“יש הפתעות בחיים", אמרה, למרות שזאת לא היתה אמורה להיות הפתעה עבורו. היא היתה סטודנטית שנה שנייה כשהחברוּת שלהם נחתכה במגלו החד של המוות. אבל היא לא היתה אף פעם חברה שמתעניינים בה בזכות עצמה אלא אחות של במבי, ולכן הוא לא זוכר לגביה דבר שאינו קשור באחותה.

“אני לא מופתע. היית סגורה ולא מוחצנת, אבל שכל היה לך. במבי תמיד אמרה שאנשים לא מכירים אותך כי את לא נותנת לאף אחד להתקרב אלייך, אבל אם היו יודעים מי את, היו מבינים שמכולן את הכי עמוקה, הכי עם עוצמות".
“בגרתי. לא היתה ברירה. החיים בחוץ דרשו ממני לפתוח את הפה, וכשהוא נפתח גיליתי שכיף לדבר, וגם עוזר מכל בחינה".
“ותראי אותך עכשיו, עורכת דין!", חזר על המילים.

היא התחילה להירגע. הוא התנהג רגיל. גבר לא מתוסבך, ישר ולעניין. השנים לא קילקלו אותו. אותו מבט בעיניו הבהירות, אותו עור פנים ילדותי ולא שעיר, אותן אצבעות ידיים דקות וארוכות. הוא לא זוכר כלום, לא חושד בכלום, וברור שהעבר אינו הסיבה שבגללה ביקש להיפגש.

“באיזה תחום את?"
“מעמד אישי. גירושים, משפחה, צוואות".
“כשנפרדתי מהחברה היא הלכה נגדי לבית משפט, רצתה חצי מהכסף, אמרה שהיא הקימה את העסק איתי למרות שלא היתה לה שום נגיעה בו".
היא על קרקע בטוחה. “אני עורכת דין ומגשרת כמעט עשרים שנה, ראיתי סכסוכי גירושים מפה ועד להודעה חדשה. בסוף הריב הוא אף פעם לא על כסף. מתחת לפני השטח זה תמיד עניין רגשי".
“לפחות את מרוויחה מזה".  

“פעם תומר אמר לי שאם כל האנשים היו מטפלים היטב בשיניים ולא מזניחים אותן - מצחצחים כהלכה אחרי כל ארוחה, מנקים עם חוט, מבקרים באופן סדיר אצל שיננית - לא היתה לו עבודה בכלל. אני כמו רופא שיניים עם מטופלים".
“איפה את גרה? איפה המשרד שלך?"
“איפה שתמיד גרתי. בצפון תל אביב, מעבר לירקון, בשכונה דומה לקיבוץ. המשרד קרוב לבית".
“את עובדת לבד?"

מפלס ההתרגשות שלה המשיך לרדת. “יש לי שותפה, תמרה, שהיא גם החברה הכי טובה שלי. איתה פתחתי את המשרד, וכיום אנחנו מעסיקות שלוש עורכות דין. לפני עשר שנים קנינו את כל הקומה. אנחנו יושבות במחצית ממנה, ואת המחצית השנייה אנחנו משכירות".
“קשה לי לדמיין אותך כעורכת דין קשוחה, יָנִי", נקט וריאציה נוספת על שמה. “היית חולמנית".
“לעתים רחוקות נדרשת קשיחות. יותר חשוב לתת לאדם הרגשה של ערך עצמי ומשמעות".
“חבל שלא טיפלת בפרידה שלי מצוּף. היית חוסכת לי את הסיוט".
“קוראים לה צוּף?"
“כן".
“זה נשמע כמו שריטה. אתה בוחר אותן לפי השם?"
הוא צחק.
“את בטח סקרנית למה ביקשתי ממך להיפגש כאן. אני רוצה להראות לך משהו".

היא הלכה איתו לעבר הכניסה לבניין. הם נכנסו למסדרון צר ומלוכלך מדיף ריח שתן וביוב. בהמשך היתה חצר ובה פחי זבל ירוקים, סביבם פזורה אשפה. תיבות דואר חלודות היו תלויות ללא סדר בצד אחד של הקיר, ומימין היתה מבואה ובה שלושה זוגות אופניים. המדרגות שהובילו לתוך הבניין היו שבורות, ונורות החשמל שרופות. בכל קומה היו שלוש דלתות. בחצאי הקומות היו קבועים חלונות גדולים עם משקופי עץ מתקלפים וזכוכיות שבורות שלא הרבה נותר מהן. יונה עפה פנימה, חלפה במשק כנפיים מעל ראשם והתיישבה על ארון חשמל שממנו יצאו כבלים חשופים שכיערו עוד יותר את החלל המוזנח. רק הרצפות המצוירות ומעקה העץ רמזו להידור שהיה כאן פעם.

בקומה השנייה, בצד אחד של מדרגות מתפוררות, היו שתי דלתות חומות, ומשמאל דלת ורודה, זרה לבניין. דשדוש רגליים נשמע מאחוריה, והיא נפתחה לכדי סדק צר. סיון לא הצליחה לראות מי מסתכל בהם מבעד לחרך, אך מכיוון שלא רצתה להתעלם אמרה, “שלום". קול לוחש ענה, “שלום". הדלת נסגרה.

יַעַל נכנס לדירה והיא פסעה אחריו לתוך מבואה והתקדמה לצדו בפרוזדור צר שהוביל לחדר רחצה זעיר עם מקלחון, כיור ושירותים, ובהמשכו מטבח שקירותיו טחובים. הם חזרו אל שני חדרים גדולים ומרווחים. לאחד מהם היתה מרפסת שהשקיפה על שדרת וושינגטון. למעט הרצפה המצוירת בגוני צהוב־חום־ירוק-אדום שנראתה במצב טוב, המקום היה חורבה לא ראויה למגורי אדם.

“איפה אנחנו, יַעַל?", אינטימי להגות בקרבה כזו את שמו. יַעַל. שם שעורר תשומת לב. גם בזה הם התאימו, במבי ויַעַל. תמיד נשאלו: אלה השמות האמיתיים שלכם? וענו: כן, לי קוראים במבי. כן, ככה ההורים קראו לי, יַעַל, מלשון “ישאף גבוה".  
“בדירה של הדודה של אמא שלי, מרגריטה, זיכרונה לברכה. היא מתה לפני כמה חודשים".
“אני משתתפת בצערך".
“ראיתי אותה הרבה כשהייתי צעיר, אבל בשנים האחרונות היא לא קיבלה אורחים. עכשיו", הוא החווה בידו תנועה שהקיפה את החדר, “הדירה הזאת שלי".
“היא הורישה לך אותה?"
“כן. היא היתה ערירית. כמוני. אני כמוה".
מבטה של סיון נמשך אל הקיר שעליו היו תלויים שני גובלנים במסגרות זולות. שוליהם היו מוכתמים, אבל המלאכה נעשתה בדייקנות.
“תתחדש", אמרה כשהחזירה אליו את עיניה מהתמונות.
“תתחדשי את".
“אני?"  
“אני נותן לך אותה". 

הספר “שקרים שקטים” ראה אור בהוצאת זמורה