כל אדם היה פעם במיעוט. גם מי שנמנה עם הרוב עכשיו עשוי למצוא את עצמו בעתיד במיעוט", כך פותח הסופר והעיתונאי הוותיק נזיר מג'לי את ספרו החדש "האחריות של המיעוט" (הוצאת שחרית – בית יוצר ישראלי וספרי חמד). "לפעמים, אתה בעצמך בוחר להיות מיעוט. אבל לפעמים אין לך שליטה על העניין. אתה נולד ומוצא את עצמך במיעוט, ומתחיל לשלם מחיר בגלל זה, ממש מיום הולדתך. את אותו הדבר ניתן להגיד גם על הרוב. במלחמות בין רוב ומיעוט, ההפסד הוא בלתי נתפס".
בלהיות מיעוט מג'לי מבין היטב. הוא נולד בנצרת לאב בדואי יליד ביסאן (בית שאן) ששירת כשוטר במשטרת ישראל ולאם מוסלמית מסוריה והתחנך במוסדות הכנסייה הלטינית. ערביי ישראל, הוא מדגיש בספרו, אינם מיעוט שבא לביתו של הרוב, אלא בני המקום. "כאן נולדנו", הוא אומר. "מאות ואלפי שנים היינו חלק מהרוב, ופתאום, בתנאים טרגיים, הפכנו למיעוט. לא אנחנו יזמנו את התהליך שבסופו הפכנו להיות מיעוט אבל התוצאה חד־משמעית, ואין לנו אלא להתמודד איתה".
מג'לי (70), נשוי לאבתהאג', יועצת לקידום מעמד האישה בעיריית נצרת, ואב לשלושה, כיהן בעבר כעורך הראשי של העיתון "אל־איתיחאד" ("האחדות") ולימד באוניברסיטת בן־גוריון. כמו כן, הוא היה חבר מערכת כתב העת “ארץ אחרת" והגיש בעבר תוכנית אקטואליה בערוץ 2. כיום הוא מגיש תוכנית רדיו שבועית ברדיו כאן מכאן ופרשן לענייני ישראל במספר ערוצי טלוויזיה ורדיו, בהם "אל־ערבייה" הסעודי, "סקיי ניוז" מדובאי ועוד. "אני מאמין באמונה שלמה שהרוב אחראי על הרוב והמיעוט אחראי על המיעוט", הוא אומר.
"כשמוניתי לתפקיד העורך הראשי של 'אל־איתיחאד', הבנתי שלכל מילה שאני כותב יש השפעה, ולכן אני חייב להיות זהיר גם לגבי התוצאות של מה שאני מפרסם. כעורך ראשי, המילה 'אחריות' כל הזמן העסיקה אותי. כל אירוע קשה בארץ היה עוד טריגר להוצאת הספר הזה, ובעידודם של מכון שחרית וד"ר אילון שוורץ, ממייסדי המכון, זה קרה: הרבה מחשבות על דברים שלמדתי בדרך התגבשו למשהו מוצק וברור".
ההיכרות הקרובה עם ההוויה של מיעוט, מג'לי מגיש בספרו החדש משנה סדורה להתמודדות עם המצב. "אם מי שנמנה עם הרוב ישים את עצמו כתרגיל מחשבה במקומו של מי שנמנה עם המיעוט ולהפך, יתאפשר לכל אחד מהצדדים להבין מה הוא מרוויח מהסכסוך ומה הוא מפסיד ממנו", הוא אומר.
"האזרחים הערבים במדינה סימלו ועדיין מסמלים את הפספוס הגדול של מדינת ישראל מצד אחד, ואת הפספוס של האומה הערבית בכלל והעם הפלסטיני בפרט, ואפילו את הפספוס של עצמם מצד שני. הם היו יכולים להיות גשר, לא כזה שדורכים עליו, אלא גשר שמקרב לבבות וחוצה גדרות ובונה אמון. זמן רב חלף בלי שהציבור הערבי בישראל מילא את התפקיד החשוב הזה כראוי. ובכל זאת, טוב מאוחר מאשר לעולם לא. מה שקורה בבתי החולים, באוניברסיטאות, במעלות תרשיחא, בחיפה, בעכו - מראה שאפשר לחיות בשלום ביחד ובכבוד הדדי. אני חותר לכך שזו תהיה תוכנית אב לעבודה משותפת של יהודים וערבים, ואני מתחיל בצד שלי, הערבי. אני רוצה שנעשה כל מה שבאפשרותנו כדי להתקדם. תהליך, מסע, שאנחנו ניקח יוזמה ונוביל אותו, ונמשיך בו בלי ציפייה לתמורה. אני עושה משהו שאני חושב שנכון לעתיד כולנו וגם לעתיד ילדיי ונכדיי. אני בטוח שיש המון יהודים טובים שייקחו יוזמה ויעשו משהו".
ממקום אחד
ספרו של מג'לי יוצא לאור בתקופה נפיצה במיוחד, על רקע סערת חוק הלאום שהתעוררה שוב, ציון יום הנכבה, הלווייתה של העיתונאית שירין אבו־עאקלה והמשבר הקואליציוני. "כשמדברים על ערבים ופלסטינים אני מדבר על המשפחות ועל העם שלי", הוא אומר. "כשאני מדבר על ישראלים יהודים, הם השותפים בדרך. כשאנחנו נפגשים בלונדון, פתאום אנחנו מגלים שאנחנו באים ממקום אחד. ערביי ישראל יודעים לכאוב את שני הצדדים. מדובר הרבה פעמים בשכנים, באנשים שאתה פוגש בבית קפה, באוניברסיטאות. בין רוב הערבים והיהודים יש בסיס של יחסים טובים. בבתי החולים קרוב ל־30% מהצוותים הם ערבים. אין ערבי שמתקדם ככה סתם. הוא צריך לעשות מאמץ כפול כי הוא ערבי במדינה שיש בה סממנים גזעניים, ולכן סביר להניח שכל ערבי התקדם בעזרתיהודי טוב והוא תמיד יזכור את זה".
אבל יש גם חשדנות הדדית.
"נכון. זה לא דבר מובנה בתרבות של אף אחד מהצדדים. כשיצאתי למסע של לימוד ההיסטוריה היהודית הבנתי שליהודים יש הרבה סיבות לפחד, ואני לא רוצה שהערבים יהיו המפחיד התורן של יהודים. זה לא התפקיד שנכתב לנו בהיסטוריה".
לדברי מג'לי, כל ההזדמנויות לחיים טובים יותר יחד הוחמצו עד כה על ידי שני הצדדים. "המנהיגים של מדינת ישראל לדורותיהם, להוציא מיעוט קטן, הסתכלו עלינו, ערביי ישראל, כעל חלק מהאויב הערבי", הוא אומר. "המנהיגים הערבים, כולל הפלסטינים, גם הם הפליאו להחמיץ הזדמנויות וכל העת שידרו לנו חשדנות יתר. בתחילה, הגדירו את ההישארות שלנו במולדת כמעין בגידה באומה. כשגילו אותנו מחדש, רצו שנתגייס לצבא השחרור. מי מהם שעלה על דרך השלום עם ישראל, התעלם מאיתנו ומהמעמד המיוחד שיכול היה להיות לנו בשיחות השלום. כשהכירו אותנו מקרוב, לא קיבלו את השוני או הייחוד שלנו במשך שנים רבות".
אתה מתחם את הסכסוך לפרק זמן מאוד מסוים בהיסטוריה, אבל השורשים יותר עמוקים.
"בעבר ידעו להתגבר על האיבה, אם הייתה איבה. קחי למשל את תור הזהב באירופה, באנדלוסיה, כדוגמה ליחסי יהודים וערבים. הם ידעו לא רק לחיות ביחד ולשתף פעולה. הם למדו לחיות כאחד".
מהי עמדתך בעניין שירות צבאי לערביי ישראל?
“לבקש מיהודי בסוריה להילחם בצה"ל זה לא מוסרי ולא נכון, ולכן אני נגד גיוס של צעירים ערביי ישראל לצה"ל כגיוס חובה. גיוס התנדבותי הוא עניין אישי, וכל אחד יחליט מה שירצה. שירות לאומי, לא כתנאי לזכויות, חשוב לערביי ישראל כדי שיהיו כמו היהודים בישראל מבחינת התרומה לחברה. התחנכתי על ערכי ההתנדבות ואני מאמין בדרך הזאת. אני רוצה שילדינו ייכנסו לאוניברסיטה באותו גיל של סטודנט יהודי ובאותה רמת חשיבה והבנה".
מה עם חוק הלאום?
“חוק הלאום גורם עוול למדינת ישראל ולערביי ישראל. הוא נולד בחטא, יעמיק את האפליה ועכשיו גם לא רוצים לתקן אותו. בישראל יש חזרה מדאיגה אחורה לכיוון של העולם השלישי. יש לה כמה ביטויים, ואחד מהם הוא זעזוע של הביטחון העצמי הישראלי. כל דבר מעוגן בחוק, במקום שהחיים ינועו בקלות. זה דוחק בערבים לראות שלאט־לאט הם מאבדים את השייכות. בוודאי שזה מעמיק את ההתחפרות בעמדות אנטי, כולל אצל הדרוזים".
"למדנו מהיהודים"
בספרו שואל מג'לי: "מדוע בעצם ערביי ישראל אינם מעוניינים להיות חלק ממדינה פלסטינית?", ועונה: "האמת היא שהחיים שלנו כאזרחיה של מדינת ישראל טובים יותר ובטוחים יותר מבכל מדינה ערבית. עליי להדגיש שאיני סבור שאנחנו טובים יותר מבני עמנו בגדה המערבית, ברצועת עזה או בפזורה. להפך. הם טובים מאיתנו בלא מעט פרמטרים... הערבים בישראל נחשבים לפלסטינים מבחינה גנטית. אבל זה בכלל לא אומר שעליהם לוותר על האזרחות הישראלית, המנטליות הישראלית או ההוויה הישראלית. זה פשוט לא בא בחשבון".
בתוכנית שלך ההנהגה הערבית נשארת בחוץ?
"אני מבקש גם מההנהגה להשפיע בכיוון הזה. חלק מהדברים הטובים שעושים מנהיגינו - למשל הנאומים של אחמד טיבי ואיימן עודה בנושא השואה - מראים מה אתה יכול לעשות כשאתה הולך בדרך הנכונה, כשאתה לא פוגע ואתה מכבד את הזיכרון של הצד השני. ד"ר מנסור עבאס, בהצטרפותו לקואליציה, עשה את הצעד שמבטא את רצון העם, או לפחות את של הציבור שבחר בו. לפי כל הסקרים, הרוב המכריע של ערביי ישראל רוצה להיות שותף בניהול המדינה, לא כאוטונומיה. אני בעד השתלבות שלמה. ערביי ישראל הם אלו שהתוו את דרך המנהיגים שלהם, ולכן אני מאמין בדרך של ללחוץ מלמטה. העובדה שאש"ף הכיר בישראל הייתה חלק מההשפעה שלנו".
למה רבים בוחרים להישאר בעמדת הקורבן?
"למדנו מהיהודים. גם היהודים הם קורבן, ואותנו הנכבה הפכה לקורבן. הערבים מכירים בכדאיות של הקורבנות: תראי את היחס של העולם לישראל. אבל אני לא רוצה להיות הקורבן שתולה את כל צרותיו בנכבה. יש דברים שאני אחראי עליהם, וחלק מזה הוא להשתחרר מהעמדה הזו ולהצליח במצב שבו אנחנו נמצאים. אני לא רוצה את מדינת ישראל כקורבן, אני צריך אותה חזקה".
השיחה שלנו, יהודייה ישראלית וערבי ישראלי, מתקיימת בעברית רהוטה. אם היא הייתה צריכה להתנהל בערבית, היא לא הייתה קורית בלי מתורגמן צמוד. "הבת שלי, מיסלון, מלמדת ערבית בבתי ספר עבריים. היא חיברה שני ספרים ללימוד ערבית ומלמדת גם ערביות תוך היכרות עם החגים, ההיסטוריה והמנהגים. ההחלטה ללמד ערבית בבתי ספר יהודיים היא מצוינת, אבל יש מה לשנות. השפה היא כלי כדי שהאחד יבין את השני. הלוואי שכל היהודים ילמדו ערבית, אבל אני לא בא אליהם בטענות".
אתה לא מפחד מהביקורת שאתה עלול לספוג על עמדותיך?
"כל אדם שיש לו לב ורגשות בוודאי מפחד, אבל פחד הוא לא מתכון לחיים יותר טובים. פחד צריך לדחוף לחשוב כדי לשנות משהו, לשפר, להתקדם. פחד הוא טוב כדי להיות זהיר, אבל הוא טוב גם כדי לשנות את המצב שמפחיד אותך. אם אני מותח ביקורת, אני צריך לדעת לקבל ביקורת. אני מחפש דרך שתעשה לנו את השינוי. זה צורך חיוני לאזור שלנו ולעולם בכלל. קורים סביבנו דברים איומים שמראים כאילו לא למדנו כלום מכל המלחמות, ואני מאלה שרוצים להאמין שכן למדנו. זו זכות גדולה למלא את החובה שלך. האחריות שלנו כערבים ישראלים היא לזהות הזדמנות פז לעשות משהו. אני ערבי ישראלי. אבא שלי פלסטיני. כל המשפחה שלו בשטחים. אמא שלי סורית, והמשפחה שלה בסוריה ובלבנון. אנחנו הקורבן הכפול של המלחמה הזאת, ולכן יש לנו אחריות וחובה לעשות כפליים כדי להפסיק את זה. תראי פה, בנוף הגליל, איך יהודים וערבים חיים. המיעוט הערבי צריך לקחת לידיו אחריות ולהוביל מהלכים שישדרו לעולם שיהודים וערבים יכולים לחיות יחד בשלום".
