"קמתי, התענגתי/ התהלכתי, דאגתי/ לפעמים שמחתי/ לבסוף נשכבתי/התפגרתי ואת החיים גמרתי" - את השיר המצמרר הזה, נושא הכותרת "חיים (מתוארים בידי אדם שכבר לא חי)", כתב בנובמבר 44' יורק אורלובסקי, ילד בן 13, במחנה הריכוז ברגן-בלזן. למרות הכתוב בשיר, מחברו שוחרר כעבור שלושה חודשים, עלה ארצה ונודע כאורי אורלב, סופר הילדים והנוער המרגש, שהמפורסם מבין ספריו הרבים הוא "האי ברחוב הציפורים", שהוסרט בחו"ל כסרט בינלאומי מצליח.
והשיר השובב דלעיל? - אך ב-2005 הוא יצא לאור עם שיריו האחרים של הילד יורק בספר "שירים מברגן-בלזן", שהופיע בהוצאת "יד ושם". הילד, שהמשיל את עצמו בשיר למת, זכה להאריך ימים, עד שאתמול השיב את נשמתו לבורא והוא בן 93.
את אורלב פגשתי פעמיים - עם הופעת הספר וגם לפני שנתיים, ערב הקורונה, במעונו הציורי ושופע הספרים בימין משה, בירושלים, פסיעות מטחנת הרוח של מונטיפיורי.
שיריו היוו עדות נוקבת למציאות הקודרת בשואה. "העולם רע, ברוטלי, תאב-בצע, מתועב/ מעטים האנשים הטובים, מעטים ברי הלבב", כתב הילד יורק בשיר "עולם ללא מסכה" ובשיר "צפירת הרכבת", על הרכבות לאושוויץ מול שלוות הפולנים מסביב, זעק - "אלוהים, איפה הצדק, איפה הדין/ כשאלה גוססים ואלה מתהלכים חיים?!"
כששאלתי את אורלב כיצד הצליח להתמודד עם משימת תרגום כה קורעת לב של השירים, הוא, שהיה מוכר כסופר שנזהר בספריו מהיסחפות לרגשנות-יתר, השיב: "ישנם מצבים שבהם אדם צריך לדעת לאטום את עצמו".
הוא נולד בוורשה. "באופן פרדוקסלי השנתיים הראשונות בגטו היו לי ולאחי, קאז'יק, השנים המאושרות ביותר עם אמא", ציין במפתיע. כשאביו פעל בחזית, אמו הכימאית איבדה את משרתה והקדישה את כל זמנה לבניה, שלא ידעו מחסור כל עוד שהיו לה תכשיטים ודברי ערך אחרים, שבאמצעותם היא קנתה להם מזון בשוק השחור.
יותר מכל העיק על אורלב אובדן אמו, שחטפה שבץ, אושפזה בבית-חולים ונרצחה על-ידי הנאצים. דודתם, אחות אביהם, עמדה בהבטחתה לאמם, בהיותה על ערש-דווי, להצילם מהגטו. בקיץ 43' הם הגיעו לברגן-בלזן, שם הנץ המשורר שבו. "קודם לכן, בוורשה, הייתי התלמיד הגרוע ביותר בכיתה", הודה. "שנאתי את בית הספר. כשנאמר לי לאחר תחילת הכיבוש הנאצי, שלא נורשה לבוא אליו, לא היה מאושר ממני. והשירים? - "אולי הם עזרו לי להתגבר על חסרונה של אמא".
אורלב כתב את טיוטות השירים בעיפרון על קרש שנשלף מדרגש בביתן. רק כשטיוטה השביעה את רצונו, הוא נהג להעתיקה ל"טאשנבוך", פנקס שהשיגה לו דודתו. "את השירים כתבתי בהתקפות פתאומיות", שחזר. "המשכתי לא אחת לכתוב בחושך גם אחרי כיבוי האורות עם טכניקה שסיגלתי לעצמי לא לכתוב שורה על גבי רעותה".
בין השירים שיחק שם הילד יורק עם חבריו. "ילדים, עד שהם גוססים מרעב, משחקים", העיר. "כל עוד שהמצב לא הורע שם, שיחקנו מחבואים, תופסת, שח, דמקה ואפילו אמת או חובה. מורשת השואה לא מועברת בצורה נכונה. צריך להבהיר לילדים, וגם למבוגרים, שבשואה היו חיים ואפילו צחקו כל עוד שניתן היה לצחוק".
אורלב ואחיו הועלו ארצה ב-45'. "כבן למשפחה בורגנית מתבוללת, לא רק שלא ידעתי עברית, אלא גם לא ידעתי דבר על ציונות", סיפר. "בהתחלה ישראל הייתה בשבילי עוד ארץ, אבל מהר מאוד נקלטתי בה".
הוא היה נשוי 58 שנה ליערה, מרפאה בתנועה, דור שני לשואה, שנולדה בקזחסטן להורים שברחו מפולין. עם נישואיהם, כשהחלה ללמוד באוניברסיטה העברית, הם התמקמו בקיבוץ מעלה החמישה, שם היה הסופר שלה רפתן שכיר. הם עברו לימין-משה, כשטדי קולק, ראש העיר ירושלים, החליט להפוך את המקום לשכונת אמנים. אורלב כתב כ-40 ספרים לילדים ולנוער, שעם גישתו המיוחדת, תוך הצגת הדברים מנקודת מבט של ילד, תורגמו לעשרות שפות והעתירו עליו פרסים לרוב.
הנודעים שבספריו - "האי ברחוב הציפורים" ו"רוץ, ילד, רוץ"- הפכו לסרטים בינלאומיים שצולמו בגרמניה. הוא הגיע לשם למרות שנשבע שכף רגלו לא תדרוך בארץ המקוללת. "הבטתי מחלון המטוס וחיפשתי את השנאה לגרמניה", הוא נזכר. "ראיתי סתם ארץ עם ירוק של עצים ועם בתים".
זיק של שובבות לא מש ממנו. כשמירי צחי, הצלמת המופלאה, עליה השלום ואני עמדנו להיפרד ממנו, חשף בחיוך: "עכשיו אני חייב וידוי קטן. לאחר שכל השנים הוצגתי כיליד 31', למעשה אני מבוגר בשנתיים. כדי שאקבל בברגן-בלזן תוספת חלב, הדודה הצעירה אותי".