בית"ריסט בלב סכנין: "לקח זמן עד שהתחלתי להרגיש שם בנוח”

אוגוסט 2007, חודשים ספורים אחרי שהשתחרר מהצבא, החליט טדי פסברג, ירושלמי ואוהד מושבע של בית”ר ירושלים, לוותר על הטיול שאחרי הצבא ובמקום זאת לעבור להתגורר למשך שנה בעיר סכנין שבמחוז הצפון.

“הרעיון לעשות זאת נולד בהשראת הספר האמריקאי Friday Night Lights מאת באז ביסינג’ר, שגם הפך לסדרה מצליחה, ובו המחבר הולך לגור בעיירה שכוחת אל בטקסס שאין בה כלום מלבד קבוצת פוטבול של תיכוניסטים”, מספר פסברג. “העיירה בטירוף סביב הקבוצה. כחייל, קראתי את הספר בשנת 2004, כמה חודשים אחרי שקבוצת בני סכנין זכתה בפעם הראשונה בגביע המדינה, ומיד חשבתי על זה שסכנין, בדיוק כמו בספר האמריקאי, היא מקום קטן שאין בו שום דבר מלבד כדורגל. הכל שם סובב סביב הכדורגל. חשבתי שאכתוב את הגרסה הישראלית של הסיפור הזה, ובנוסף למודל האמריקאי, אוכל להביא את הזווית היהודית־ערבית. זה משך אותי כי בצבא שירתי בחיל המודיעין ותרגמתי מערבית. ראיתי במעבר לסכנין אפשרות ללמוד לדבר ערבית כמו שצריך, לדבר עם ערבים לעומק וגם לכתוב כמובן על קבוצת הכדורגל”.

עד כמה הכרת את העיר לפני שעברת אליה?
“לא ידעתי כלום מעבר למה שדובר על העיר בתקשורת באופן כללי. שמעתי בעיקר על קבוצת הכדורגל בני סכנין. כשהגעתי לישורת האחרונה של השירות הצבאי, פניתי לעיתונאי יואב שטרן, שחי באום אל־פחם, התייעצתי איתו, והוא קישר אותי לעלי גאליה שהיה הפטרון שלי בסכנין, פרש עליי חסותו בעיר והתייחס אליי כאל בן בית. עלי גם הכיר לי את אחיו מחמוד, שעזר לי בכל הקשור לקבוצה. הגעתי לסכנין בדיוק כשהקבוצה עלתה בחזרה מהליגה הלאומית לליגת העל”.

איך המשפחה והחברים קיבלו את המעבר שלך?
“בהתחלה לא התייחסו לזה בשיא הרצינות. אבל כשזה נהיה יותר קונקרטי היו תגובות של פליאה והלם. הרבה תגובות של: ‘מה איבדת בסכנין?’”.
בתחילה התקשה פסברג לשכור דירה בעיר, אך לבסוף הצליח למצוא דירה תמורת 1,000 שקלים לחודש. “אחד הדברים הראשונים שרציתי לעשות כשהגעתי לסכנין היה למצוא תחנת אוטובוס שממנה אוכל לתפוס אוטובוס בחזרה לירושלים”, הוא אומר. “בימים הראשונים די הסתגרתי בדירה, למעט יציאות קצרות לצורכי קניות. בהתחלה לא הבנתי מה קורה סביבי. לדוגמה, נכנסתי לחנות שחשבתי שהיא חנות ספרים, והתברר שהיא לא. נמצאתי בדיס־אוריינטציה מוחלטת. את הימים הראשונים העברתי בקריאה והעמקה בדפוסי ההתנהגות בסכנין. לקח זמן עד שהתחלתי להרגיש שם בנוח”.

צנועים ופתוחים

קבוצת בני סכנין, שבימים אלה חוגגת 40 שנה להיווסדה, נחשבת לקבוצת הכדורגל הבכירה של המגזר הערבי, ומשלבת שחקנים ומאמנים יהודים וערבים. בשנה שבה פסברג ביקר דרך קבע באצטדיון דוחא, מגרשה הביתי של הקבוצה, היו בה כוכבים יהודים כמו הקשר ההתקפי מאור בוזגלו, השוער עומרי אלון והמאמן אלישע לוי. “אחד הדברים שממש בלטו לי בקבוצה הוא כמה השחקנים, המאמן ושאר הצוות היו נחמדים”, מציין פסברג. “היה אצלם חוק שלא מוציאים החוצה כביסה מלוכלכת, כך שהרבה פעמים סיימתי ראיונות עם שחקנים בלי לקבל תשובות, אבל תמיד היה כיף איתם. הם היו נורא נחמדים ומקבלי פנים, צנועים ופתוחים”.

מהי החוויה הכי מכוננת שחווית בתקופת מגוריך בסכנין?
“היו שם כמה הפגנות לאורך השנה. אחת ההפגנות הייתה נגד ההחלטה לסגור את החקירה נגד השוטרים שהיו מעורבים באירועי אוקטובר 2000. הלכתי להפגנה כדי לראות מה קורה בעיר, ותוך כדי ההפגנה פגשתי אוהדים של הקבוצה. קלטתי סביבי דגלים של פלסטין וקריאות לשחרור פלסטין, ארונות קבורה של מערכת המשפט הישראלית וכו’. זה הרגיש כמו סצינה מסרטי תעמולה של חמאס. אבל כל מה שעניין את אוהדי הקבוצה שאותם פגשתי בתהלוכה זה כדורגל ובחורות”.

דיברת איתם רק בערבית?
“לא, לצערי הגעתי עם שלוש מטרות לסכנין: לכתוב על הקבוצה, לדבר ערבית ולדבר עם ערבים, אבל את המטרה של לדבר בערבית לא הצלחתי לממש. הגברים שם מדברים עברית כי הם עובדים עם יהודים מחוץ לסכנין”.

פגשת בסכנין יהודים מחוץ למגרש הכדורגל?
“במגרש עצמו פגשתי אוהדים יהודים, אבל בעיר עצמה לא חיו יהודים למעט מקרים חריגים”.

כאוהד בית”ר ירושלים, סיימת את התקופה שלך בסכנין כאוהד בני סכנין?
“בגלל שהכרתי מקרוב את הקבוצה ואת השחקנים, אז כן, הפכתי לאוהד בני סכנין”.

בשביל הכיף

בסוף 2008, עם סיום עונת הכדורגל, עזב טדי את סכנין, פנה ללימודים באוניברסיטה וכיום הוא בעל תואר דוקטור ומרצה לספרות יוונית עתיקה בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב. לאחרונה העלה על הכתב את חוויותיו מהשנה ההיא בסכנין בספר “ערימה של חבר’ה על הדשא – שנה בסכנין” (הוצאת כרמל ירושלים). בספר הוא מגולל לפרטי פרטים את השנה שחלפה עליו, מביא את הראיונות שערך עם אנשי קבוצת הכדורגל ותושבי העיר, ומספר כיצד השנה הזו השפיעה על תפיסתו ועיצבה אותו. “חשוב לציין שזה לא ספר אקדמי או ספר עיון אלא ספר אישי בלבד”, הוא מדגיש.

למה לקח לך 14 שנים להוציא את הספר לאור?
“חזרתי לירושלים שבוע לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, וברגע שהתחלתי ללמוד אז היה לי קשה להתפנות לספר. גם לקח לי הרבה זמן לכתוב אותו, ועוד יותר זמן למצוא הוצאת ספרים. ההפסקה הזו בין החיים בסכנין לבין כתיבת הספר הייתה חשובה כי היא נתנה לי זמן לעבד את זה, לחשוב על הדברים ועל איך אני רוצה לבנות את זה”.

מה השתנה בסכנין לאורך השנים, מאז שעזבת?
“המצב אז היה שונה בתכלית. הנהלת הקבוצה עשתה מאמץ עקבי ועיקש למנוע פוליטיזציה של הקבוצה. שאלתי פעם את מונדר חלילא, דובר הקבוצה, אם הם, חברי הקבוצה היחידה בליגת העל, אינם רואים את עצמם מחויבים לייצג את החברה הערבית ואת האינטרסים הפוליטיים שלה. ‘לא’, הוא השיב, ‘אני חושב שיש די הרבה משכילים ואינטלקטואלים ואנשים שמייצגים את המגזר בכבוד רב ובשליחות אמינה’. אתם לא רואים את סכנין כנציגת המגזר הערבי? הקשיתי. ‘לא פוליטית’, הוא השיב. אז מאיזו בחינה? ‘כדורגל. חברתית, אולי’. גם מצד האוהדים לא היה ניסיון לצבוע את הקבוצה בגוונים פוליטיים. הם לא נמנעו מפוליטיזציה של הכדורגל בשל חשש מהתקשורת היהודית, אלא משום שהם עצמם לא היו מעוניינים בכך".

"עבור צעירים רבים בסכנין הקבוצה הייתה כל חייהם משום שהכדורגל היה נקודת ההשקה היחידה שבה הם באו במגע עם יהודים כשווים מול שווים. ובסופו של דבר — חלקם אולי יתביישו להודות בכך היום — הם לא נכספו לשום דבר יותר מאשר להתקבל בחברה הישראלית. אם לפני עשור, לאחד ממשחקיהם הראשונים נגד בית”ר ירושלים, הביאו אוהדי בני סכנין דגל ישראל, היום מניפים אוהדיה במשחקים דגלי פלסטין ודגלי חמאס. מה השתנה מאז 2007, שנתיים לפני שובו של נתניהו לשלטון? הערבים בהחלט הפנימו את המסר של היהודים. היום, מבחינת הערבים בסכנין, מגרש הכדורגל הוא פחות מקום ליצירת קשר ושיח עם היהודים. היום מוצאים שם זהות אחרת שפחות מעוניינת בדיאלוג”, הוסיף. 

מה אתה חושב על קבוצת הכדורגל של בני סכנין כיום?
“הקבוצה חשובה לי, וחשוב לי שתישאר בליגת העל, ולכן היה לי חבל לראות את הבעיות עם הבקרה התקציבית ואת חוסר היכולת לייצב את התרבות הארגונית שם”.

מהם הפידבקים שתושבי סכנין נתנו לך על הספר?
“חלקם בעיקר שמחו שהוא סוף־סוף יצא לאור”.