האם אני בדיכאון?", שואלת שירלי את גוגל, אבל השאלה רטורית. שירלי ילדה זה עתה בת ראשונה שהיא מתקשה להיניק ולאהוב “כמו שצריך". היא מרגישה שהיא אפילו לא אם טובה דיה, אלא אסון הורי מוחלט, ושאפילו בתה הפעוטה יודעת את זה ושופטת אותה בעיניים כחולות ומאשימות. ליאור, בעלה האגואיסט, אינו מוסיף להערכה העצמית הפגומה שלה, ואם כבר, רק מקלקל. הוא מתעניין בכלב המגודל שלו יותר מאשר בשירלי; אבל הוא לפחות זוכר את שמה, בניגוד למנחת הסדנה לאמהות מתחילות (שחמותה האנטיפתית של שירלי נתנה לה במתנה לא רצויה), שהביאה לעולם שישה עוללים בלידה טבעית יחד עם בן זוגה עשב, שמתעקשת לקרוא לה שירי.
שירלי מרגישה שקופה לפחות כמו פושטת יד ברחוב שמתלוננת שאיש אינו רואה אותה ואינו מדבר איתה. נפשה של שירלי נקשרת גם בקבצנית אחרת, דתייה שטוענת כי יש לה 11 ילדים ו־20 נכדים. אותה נפש עורגת גם אל ר', שומר ברים גברתן שאינו חושף את שמו הפרטי ומטלטל את עולמה המבולבל ממילא של שירלי, שמנסה לנסח לעצמה את הבעיה: “אני יותר מדי נשואה והוא יותר מדי רווק. אני יותר מדי אמא, והוא מת להיות אבא, אבל הוא לא". לכאורה אין ביניהם שום דבר במשותף, אפילו את הקפה שלהם הם שותים אחרת - “הוא שותה חזק ובלי סוכר בכלל, אני שותה חלש ועם שניים" - ללמדכם עד כמה פרטים קטנים כאלה מספרים כמעט הכל על הדמויות. בפועל מתחוללת התאהבות חסרת היגיון או סיכוי, כששירלי אפילו לא יודעת אם ר' הממעט במילים מרגיש כמוה. כשחמותה תופסת אותה בוכה, שירלי מסבירה שבכי טוב לניקוי הנפש. תגובת החמות: אולי כדאי ששירלי תנקה כבר את הבית באותה הזדמנות.
בקיצור, זה לא להיט להיות שירלי. בעיקר לא כשהיא מגלה שכל החסכונות המשותפים שלה ושל ליאור נחמסו בידי נוכלת זוהרת, טייקונית הלבשה תחתונה לאלפיון העליון, שעקצה אותה ואת עמיתיה לעבודה בחברת האשראי (צפו לטוויסט אחד לפחות בעלילה). שירלי מנסה לשמור את זה בסוד מפני ליאור, ומשליכה את יהבה על הבריון הזר, שמסתובב עם אקדח בכיס ומסתיר כמה סודות, שלפחות שניים מהם עלולים להציג אותו כרוצח (ואולי כגיבור). שיא העלילה מתרחש בברלין, וכרוכים בו זיוף מסמכים, מטילי זהב וסיכוי לשלישייה אירוטית (אזהרת קלקלן: לא רעיון טוב כשאחת הצלעות לא ישנה חודשיים ברציפות, ורוב זמנה הוקדש לניקוי שלשולים ופליטות אחרות של תינוקת פעוטה וכלב ענק, ושהמונח “קקי גב" השתלט על חייה באופן מטריד).
תמי, חברתה הטובה של שירלי, היא לדעתה “נקבת אלפא", בדיוק כשם שר' הוא זכר אלפא. השידוך בין השניים מתבקש על פניו, אבל שירלי שבויה כל כך באמונה שהיא עלובה, רופסת ובלתי מושכת, שאינה מעלה כלל בדעתה את האפשרות שמישהו יימשך אליה, ועוד מישהו כה מושך כמו ר'. מבחינות מסוימות, שירלי הזו מזכירה שירלי אחרת, שירלי ולנטיין, מהמחזה של ווילי ראסל והסרט הפופולרי שנעשה על פיו. שירלי ולנטיין, עקרת בית מליברפול, הייתה כלואה בנישואים שאיבדו טעם וריח, הרגישה שבעלה וילדיה רואים בה משרתת ולא אדם עם רצונות וחלומות משלו; חברה הקרוב ביותר היה קיר המטבח, שאיתו שוחחה בטבעיות מדאיגה, ורק חופשה ביוון הצילה אותה מגורלה וגרמה לה להיוולד מחדש ולהציב את עצמה, לראשונה בחייה, בראש סדר העדיפויות של עצמה, או במילים אחרות, להפוך מטיפוס של חלש עם שניים סוכר לאישה של חזק בלי סוכר.
ר' מבטיח לשירלי שישמור עליה, אבל היא לא בטוחה מפני מה בדיוק. “ר' לא מבין מדוע אני חשה מאוימת", היא אומרת. “אני מתקשה לפרש את המציאות. לא את מה שקורה בה, אלא בעיקר את מה שלא". היא לא מצליחה להתחבר לססמאות כמו “אמהות היא מהות", שמתנפנפות בסדנת האמהות, וחושבת לעצמה בסתר שאולי אמהות היא דווקא אי־מהות. המחשבות שלה מייסרות אותה (ועלולות להלחיץ גם את הקוראים), והיא מקווה שזה סתם מפני שהיא “הורמונלית", כאילו שזה כישוף בר חלוף. “אבל מה אם זה לא יחלוף? ומה אם אהיה האמא הזאת שהטביעה את הבת שלה בגיגית, או ההיא ששיספה את גרונו של בנה וניסתה להתאבד אחרי שהחליטה שהחיים על פני האדמה הם סבל מתמשך? הבת שלי חסרת אונים והיא תלויה בי, ואני לא בטוחה שאני מטפלת בה נכון. אני לא יודעת אם מספיק חם לה, או קר לה, אם נוח לה להיות לבושה בשכבה על שכבה על שכבה כי ככה אמרו בטיפת חלב שצריך ובכלל קיץ עכשיו. היא בוכה המון ואין לי מושג מדוע. תינוקות לא אמורים לישון כל היום?".
זהו ספרה השני של ליאת לב רן, אחרי “מורשית חתימה" המבדר מאותה סוגת צ'יק ליט, והוא מציין התפתחות מרשימה ומשמחת בכתיבתה. ממש לא פשוט ליצור עלילה רומנטית משכנעת, שמתובלת בסיפור מתח, כשהחומרים האמיתיים של החיים נדחפים לתמונה. לכו תדברו על אהבה כשברקע קקי גב, בעל מנוכר ודיכאון אחרי לידה. אבל עובדה, לב רן הצליחה במשימה מעל ומעבר. הרומן שלה, שמתחרז עם אבטיח ודובדבנים ומזגן, וחותר בתבונה תחת הז'אנר של עצמו, תוכנית ומבנית (עם שילוב נמרץ של שירי משוררים למשל, פלשבקים לילדותה הלא מאושרת של שירלי וזגזוגים אחרים בזמן), מעלה חיוך של הנאה לכל אורכו, גם ברגעים העגומים והפרובוקטיביים, ויש משהו מזכך במסע הזה.
ידה הבוטחת של המחברת לא מאבדת לרגע שליטה במושכות הסיפור, ומזכירה אוטומטית את ידיו החסונות של ר', שגורמות לשירלי לחוש מוגנת ורגועה כפי שלא חשה מעולם. זאת תחושה נעימה, לדעת שאתם בידיים טובות בזמן הקריאה, ידיים שידאגו שלא יאונה לכם כל רע, שיערסלו אתכם וגם ילחצו בלי פחד על מקומות כואבים, אבל רק כדי לרפא אותם. הכנות הרגשית של לב רן והאומץ שלה להתעסק בדברים מושתקים ולא כיפיים במסגרת שתובעת קלילות מעצם הגדרתה, מוסיפים עומק לא צפוי לתוצאה בלי לקפח את ההומור ואפילו את רוח השטות שנושבת פה ושם בין השורות. חזק עם קצת סוכר. לרוויה.