האם רובינזון קרוזו היה סוציאליסט? הנה תשובה אפשרית, מפי טייס משנה של מטוס שנוסעיו (כלומר, אלה שהתמזל מזלם) מצאו עצמם לפתע באי בודד, כמו הגיבור של דניאל דפו בשעתו. “בדרכו, כן. הוא חלק עם ששת את החפצים שלו ואת המיומנות שלו, אבל אף על פי כן הוא חי כנראה בתור בעל הבית באי שלו, וששת מבחינתו לא היה רק חבר, אלא גם העוזר הפרטי שלו... כלומר, רובינזון התייחס למערכת היחסים ביניהם באופן קצת פאודליסטי. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהוא בא לבד לאי, ששת הגיע אחר כך. הוא הקים משפחה, אנחנו - שבט".
ועוד איזה שבט הם הקימו, הניצולים האלה, שהיו בדרכם מטוקיו לאוסטרליה בשירות האו"ם, להוציא המספר, עיתונאי שמעיד על עצמו בחוסר התלהבות צובט לב: “אני ברנש פיני כאחד האדם: הכשרה מקצועית עלובה, שאפתנות ששואפת לאפס, בעל מקטורן בלוי ואישיות צנועה, נטולת כל ייחודיות. העשור השלישי בחיי כבר מאחוריי. אני הבינוניות בהתגלמותה, דבר שמדי פעם בפעם עולה לי על העצבים". האי הבודד יגלה לו כמה דברים מעט יותר מעודדים על עצמו. במקום הזה כל אישיות בינונית מקבלת הזדמנות לפרוח ולזרוח. חיילים אלמונים של החיים הופכים לגיבורים ולרמטכ"לים של מציאות אחרת. הניצולים בונים חברה שיתופית חדשה של ממש, עם חוקים ועונשים, הצבעות וגם בחירות (כמה צמרמורות מכל הסוגים הלא נכונים מעבירה המילה הזאת בבשר הקורא הישראלי בשבוע גורלי זה). מנהיגים שכשלו מודחים ללא הנד עפעף, והדיסטופיה הראשונית (“בכל המצב הזה אין ולו רק שמץ של אווירה רומנטית") הופכת פתאום לאוטופיה (כולל יין שיכר מקוקוס ומין חופשי, והרבה ממנו), לפחות אם תשאלו את טילור, טייס נוסף של המטוס שצלל לאוקיינוס.
“טילור תהה מה לעזאזל בוער לנו לחזור לעולם שסוע מרוב מלחמות, אך ורק כדי לתת למס הכנסה לקרוע אותנו, לקנות מוצרים יקרים מיותרים, לחטוף סרטן ריאות ומחלות אחרות, להקשיב איך הנשים שלנו לא מפסיקות להתלונן שהן כבר בקושי עומדות על הרגליים ושבמכבסה תמיד יש תור מפה ועד להודעה חדשה... באירופה יש מחסור באנרגיה, קר שם, ואם בדמוקרטיה מערבית עסקינן, מיותר לגמרי לנסות למצוא אותה שם, מכיוון שהמשטר אצלנו במחנה טוב פי כמה וכמה... טילור אמר בשצף קצף שהוא, מכל מקום, איננו מתגעגע כלל ועיקר לפרלמנט הבריטי, לא לבית הלורדים וגם לא לבית הנבחרים, ממש ממש לא! וכשהוא נזכר בהחלטה של ארצו להצטרף לאיחוד האירופי, כמעט יצא מהכלים: ‘אנחנו פשוט מטורפים אם אנחנו לא מסתפקים באי שלנו!'".
הארץ המדוברת של טילור היא פינלנד, שממנה בא גם המחבר, ארטו פאסילינה. הספר הזה ראה אור בשנת 1974, אבל כמו מיטב הספרים, יש בו יותר מניצוץ נבואי, והוא נשמע אקטואלי ורלוונטי עד כדי חלחלה וגיחוך גם ב־2022. מילא האיחוד האירופי המפורר, אבל בשעה שממשלת אנגליה קרסה אל תוך עצמה, הצהרתו של ריוס - “מבחינה פוליטית אנחנו, האנגלים, אומה נחשלת" - מהדהדת הדהוד דרמטי במיוחד.
ז'אנר האי הבודד כבר הביא פרס נובל לוויליאם גולדינג על “בעל זבוב", משל כמעט אולטימטיבי על טבע האדם ומופעיו בנסיבות קיצוניות. בימים אלה ממש מוצג בבתי הקולנוע הסרט “משולש העצבות", שחלקו מתרחש באי בודד, ומתכתב במודע או שלא עם “אסירים בגן העדן". שלא לדבר על “אבודים" ושאר סדרות הטלוויזיה הבדיוניות שמתקיימות לצד מפלצת הריאליטי הבלתי ניתנת להכחדה, “הישרדות", שבה בני אדם הופכים לחיות טורפות כבר בפרקי הפתיחה.
כשמישהו תוהה אם האוטופיה על האי יכולה להיות שלמה בלי טלוויזיה, עונה לו מישהו אחר: “טלוויזיה! מה כבר יש לנו לראות בטלוויזיה?! סבל אנושי מתובל בבידור וצחקוקים מטורפים בלי שום היגיון! פרסומות! ברור שמדי פעם בפעם יש גם תוכניות מעניינות, ואהבתי למשל תוכניות שסיפרו בהן על טבע ועל חיות, בדיוק תוכניות על אזורים מהסוג שאנחנו נמצאים בן עכשיו... אבל בשביל מה לנו לחזור לאירופה רק כדי לראות שם בטלוויזיה איזה מין חיים נהדרים היו לנו פה באי?!".
“אירופה המטונפת", קורא בתיעוב טילור ליבשת שממנה בא, אחרי שהוא מגלה שאפילו בתנאים האיומים ביותר, שמחייבים לעתים קרובות מעשים אכזריים והתעללות בחיות, ושמחסור במלח למשל יכול להעביר אנשים על דעתם ו"אין חכם מאדם הזקוק למקרר", אפשר ליצור עולם נקי, צודק ויפה יותר.
בתחילת השהות באי מהרהר אחד הניצולים: “כל הקטע מזכיר לי את המצור על לנינגרד. הטמפרטורה שם הייתה מתחת לאפס ולא היה כמעט מה לאכול. הגרמנים צרו על העיר במשך תשע מאות ימים, הפגיזו אותה בתותחים ומטוסי קרב הפציצו אותה, אבל אף על פי כן היא החזיקה מעמד. אנחנו כאן על סף שבירה אחרי זמן קצר כל כך, אם כי אף אחד לא משתין בכלל בכיוון שלנו, שלא לדבר על זה שלא יורים בנו כאן, ובנוסף לכל אנחנו גם מקבלים פה חינם מזג אוויר מצוין... נורא כמה שאנחנו עלובי נפש". מה מושך יותר לראות - את הנפש האנושית בשיאה או בעליבותה? ואולי השילוב של השניים הוא התשובה המנצחת, ופאסילינה בהחלט יודע את המלאכה. יריות אגב עוד יהיו, באדיבות מילואימניק של צבא אינדונזיה, וגם רעמי תותחים, אבל נניח לקלקלנים.
שמחתי ללמוד שכרישים פוחדים מצהוב. וגם שההומור הפיני המוזר עובד לא רע בעברית (שבחים לרמי סערי המתרגם). “ברגע שהיו מפזרים צבע כזה בים, הכרישים היו שוחים לכל עבר ונמלטים מהמקום כל עוד רוחם בם. ואולם, אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל לאשש סברה מעין זו, ועל אחת כמה וכמה לא לגלות לנו איפה כאן נוכל להשיג צבע צהוב".