צרות התחילו כשאביו סגר את נגריית אייכנבלט יוסף, ואולי עוד קודם. אביו ראה את עצמו כנגר הכי טוב בעיר, אלא שהלקוחות, לפי מה שארון שמע במבצר, לא אהבו להזמין אצלו. לא רק כי יצא לו שם של יקרן, אלא בעיקר מפני שבענייני עבודה היה וכחן ונרגן. הוא לא ידע להיפרד יפה מאלה שלא הזמינו אצלו וידע למרר את חייהם של אלה שבכל זאת הזמינו.
יוסף אייכנבלט סגר את הנגרייה, נפרד משלושת פועליו ומכר בפרוטות את הטנדר החבוט, המדיף סירחון בנזין - הטנדר שאיתו התחפרו בשבתות הקיץ בחוף הסודי. הוא גילח את שארית שערו הנסוג, הותיר בעורפו צמה דקיקה ויצא לעבוד במבצר כמורה האחראי על שיעורי המלאכה של הצרצרונים מכיתות ז'. בכך היה למונרך אבסולוטי, אדון בממלכתו, גם אם זו משתרעת על פני הצריף הירקרק בצדו המרוחק של מגרש המסדרים.
מספר הנתינים שחסו בצל קורתו של יוסף גדל לאין שיעור, גם אם לא הובאו בחשבון השיעורים של שש הכיתות המקבילות, ושליטתו במתרחש התבררה כרופפת. מה גם ששותפיו לקורות העץ שהתגוררו בתקרת המבנה היו עכבישים וקוּריהם, עכברים וגלליהם, והיונים החביבות ששחררו מטעני לשלשת.
לא קל היה לארון לשאת בתואר ״הבן של המורה יוסף אייכנבלט״. כשהתבשר ארון שאביו יהיה המורה האחראי על סדנת המלאכה של המבצר, הוא חיבק את גולגולתו השזופה ונשק לו בגאווה. כילד, אהב להשתעשע בעשן הסיגריות שהיתמר מפי אביו. כנער החל להתבייש בו ובחצי הסיגריה שהייתה תחובה לו תמיד בפיו, לחה וכבויה כדי שלא תפרוץ שריפה בהיכל העץ והטרפנטין, שאֶל דלתו הוברג השלט: חדר מלאכה - העישון אסור!
את דור התלמידנים שׂבע הפינוקים - המורה אייכנבלט לא הבין. אותו דור היורד בוקר־בוקר מטור המכוניות המשתרך מול חניון המבצר: שֶבִי נוֹבָה, אוֹלדסמוֹבִּיל רוֹקֶט, דוֹדג' וַליאנט, פוֹרד מֶרקוּרי אדום־הגה או פונטיאק שגגו נגלל לאחור ונוסעיו הצעירים חשופים לרוח הים הפורעת את בלוריותיהם המשומנות, אך אינה מצליחה להאפיל על קולו של הזמר השר ברדיו על מסיבת רוק של אסירים והסוהרים שלהם בכלא המחוז בעיר אחרת ביבשת אחרת, אם יש כזאת בכלל.
בשנתיים הראשונות במבצר לימד אביו את הגדולים ממנו, ובשנה האחרונה הגיע תור השִכבה שלו. וכך מצא ארון את אביו: שבע מרורים, משפיל, שנוא. תלמידיו של המורה יוסף נדרשו לעמוד במגוון מבחנים ומשימות כמו כיתוּת צינורות גז לפמוטים, גושי חֵמָר לקומקומי תה וקרשי בניין לחיים ביער. לכל מי שלא שייף במרץ או שאחיזתו בשופין רפה, מר אייכנבלט העניק מכת יד, סיבוב אוזן או מרפק בצלע. לנכה קרא צולע, לחלש רכיכה, למרושל סמרטוטר ולמשועמם חסר מוח. גם אם בילדותו ראה ארון את אביו כאיש מצחיק, למד שמדברים עליו כעל בדחן קרש. משחק מילים קטן וכואב, שחורר את הלב במקדח יהלום. חבל שבלתי אפשרי לחלוק אותו עם כְּנוּפיוֹנֵי הסלון של בז, שלא התאפקו ולעגו לאב בנוכחות בנו.
לפעמים המורה יוסף ארב מאחורי גבו של אחד מהסוּפר־בִּיוֹלוֹס, גְאוֹנְנֵי המגמה הביולוגית, שבעוד שלושים שנה אולי ייצא מהם מועמד לנובּל על גילוי אצה מצילת חיים. בעודו מדיף לעברו צחנת אפר נטל מידו את הפצירה, רכן על בול העץ בצורת דג שבמלחציים, העלה את משקפיו אל מצחו, הדגים באצבעותיו הקצוצות כיצד יש לאחוז בכלי והסביר, כשדבריו נבלעים בגלי שיעול: "אם תשפשף ככה את הפּיצקל'ה שלך באמבטיה, הוא יֵצא פחות עקום מהדג הצולע שהבאת לעולם. עכשיו כבר מאוחר להתחיל מחדש ולכן, אם אינך רוצה לבוא הנה גם בשנה הבאה, אני מציע שתבחר איך להציל את הדג מטביעה: או שתסדר לו קביים, או שתבנה לו כיסא גלגלים. רק אל תשאיר לי אותו ככה".
וכשהתלמידָן נכנס להלם, לקול מצהלות שכניו, המורה יוסף העלה על פניו צל חיוך ונדמה שהתרכך: "טוב, קודם כול סימטריה, שצד אחד של הקרפיון שלך יתחיל להיות דומה לשני. תתחיל לפחות מקצת דומה. שנית, טפל בזנב! אתה לא רואה שהוא רחב יותר מהגוף? ואל תבהה! תסתכל עליי ותוציא את היד מהכיס! אני מדבר על הזנב של הדג, לא על הקטן שלך!"
ממקום מושבו בקצהו הרחוק של האולם, ארון שומע את דברי אביו ואוזניו מאדימות מבושה. הרי הוא בין אלה שבחרו להימנע משיופים נועזים כמו פיל או ג'ירפה ובחר ביצור שהכי קל לשייף. הוא היה מעדיף לפַסל אמבה ולכל היותר מלפפון גינה, אבל בסוף כמו כולם הפך את בול העץ שלו לשרשיר, אותו ברווז ירקרק חסר מעוף, וכל תקוותו שאביו יניח לו ולא יגיע לביקור בפינתו המוצנעת כדי להציק לו על הבחירה ועל טיב העבודה.
פעם שאל את אביו, "היית יכול להפוך ארון מתים לסירת הצלה?"
"איזו מין שאלה זאת?"
"זה מה שהנגר של הפֶּקווּד עשה".
"מי?"
"זה הנגר מ'מוֹבּי דיק'. כשקְוויגקוֶוג הצִלְצַלָן חולה והולך למות, הנגר של הספינה בונה לו ארון מתים בצורת סירה, והוא נכנס אליו ולא יוצא ממנו עד שהוא מחלים לגמרי. פֶּקווּד, זה שם הספינה של ציידי הלווייתנים".
"מה זה קשור לסירת הצלה?"
"כשגלגלי ההצלה הישנים של הספינה איבדו יכולת לצוף, הנגר לוקח את ארון המתים הזה, סוגר לו את המכסה במסמרים, מדביק יריעות זפת על החיבורים, וככה נוצר מצוף שאפשר לזרוק למים ולחלץ את מי שנופל. אם לא ידעת, התפקיד הכי חשוב על הסיפון של כל ציידת לווייתנים היה נגר, והוא היה מאוד עסוק".
"די עם זה עכשיו, לך תרחץ ידיים, אנחנו תכף אוכלים".
"רק שתדע שישמעאל, זה שמספר את הסיפור, ניצל מהטביעה של הפֶּקווּד בגלל הארון הצף. יום שלם הוא נאחז בו עד שספינה אחרת אספה אותו. אתה מבין שאם היה טובע, לא היה מי שיספר את הסיפור?"
"אני לא מאמין שעם כמה מסמרים וקצת זפת אפשר להחזיק בנאדם על קופסת עץ בים סוער במשך יום שלם. כבר שמעתי על המובי דיק הזה, שמעתי עליו שזה ספר טוב, אבל לא כל מה שכותבים בספרים זו אמת לאמיתה. בוא, שב לאכול".
ארון רץ לחדרו והביא משם את הספר, "תראה מה עושה הנגר על הספינה. הוא לא רק בונה ארונות. הנה, תקשיב", ארון הקריא בכבדות, "'ציפור יפת נוצות סטתה מדרכה ונתפסה בספינה - עומד הנגר ומתקין לה מעצמות התנין הגרינלנדי ומשנהב תנין הספֶּרְם כלוב משונה הדומה לפגודה סינית. נקע פרק יד של אחד השווטים - בולל הנגר בליל־צרי לכאבו. נכסף סטאבּ לכוכב־שָׁשַׁר על כף כל אחד ממשוטיו - הנגר קובע כל משוט ומשוט במלחצת גדולה וממציא את צבאות השמיים הנדרשים. עלה על דעתו של אחד הספנים להתגנדר בעגילי שןכריש באוזניו - הנגר רוצע את אוזנו. ספן סובל מכאב שיניים - הנגר מוכן לעקור את השן הרעועה. ששר זה אודם, קראתי במילון. רוצה לשמוע הלאה?"
"אמרתי לך, הוא לא יודע עברית, המתרגם הזה. מה זה שווטים פתאום? למה לא שייטים? ולמה לעזאזל הוא קורא ללווייתן הזרע תנין הספֶּרְם?"
לפעמים ארון התגעגע לימים שבהם היה קק"ליסט, תלמידן בעממי שברחוב קק"ל. אביו היה אז נגר נמרץ, גס כנייר זכוכית, שניסה להיות אחד מהחֶברֶ'ה ובדרך כלל לא הצליח. אף אחד עוד לא הכשיר אותו להיות מורה, והוא עדיין לא יכול היה לשער את מקומו העתידי בשרשרת המזון של המבצר. ארון זכר יום אחד שבו חזר אביו באונייה לבנה מביקור באיטליה. הוא הביא משם ספרי אומנות בעטיפה מבריקה ובתוכם תמונות צבעוניות שכמותן לא ראה. ספר אחד הִדגים בצילומים איך הופכים בולי עץ לפסלים יפים של אנשים ושל חיות. אביו הושיבו אז על ברכיו, הראה לו תמונת דג מעץ והסביר שלדג יש מבנה מושלם. ארון למד ממנו מילים חדשות ונעימות לאוזן, הוא לא הבין בדיוק את פִּשרן אבל נהנה לגלגל אותן על לשונו. הרמוניה, סימטריה, פרספקטיבה, אירודינמיקה, הידרודינמיקה, אצטון.
מאיטליה הביא האב עט שרטוט כסוף שבקצהו כפיס־לֶבֶד מחוּדד, שהדיף ריח משכֵּר של חומר לא מוכר. אפשר היה לצייר בו קו שחור כצבע דפוס ועם זאת חד ומדויק. ארון אהב להתבונן באביו שצייר קתדרלות נישאות, משרטט בקו בוטח ומדויק מבנים וחפצים, והתגאה בעט החדיש שמציץ מכיס החזה של חלוק הנגרים האפור שהקפיד לעטות. עט לוֹרד קוראים לו. באחד השיעורים, מתוך ערפל הכימיה האורגנית שאפף את עפעפיו השמוטים, הגיע לאוזניו קולה של הנרייטה רזיאל מדברת על מולקולה אורגנית ממשפחת הקֶטוֹנִים, המכוּנה אצֶטוֹן, חומר מדלל ומנדף שעליו בנויה תעשיית הצבעים, הדבקים וחומרי הנפץ.
דוקטור רזיאל סיפרה שהנשיא הראשון היה גם כימאי חרוץ ומוכשר, ועוד בהיותו בחור צעיר הצליח לפתח דרך זולה לייצור אצטון, חומר חשוב בתעשיית חומרי הנפץ, ולעזור בכך לבריטניה לנצח את גרמניה. היא לא פסחה על המסקנה המתבקשת, לתועלתם של רפי השכל והמתנמנמים: "תהיו כימאים, תהיו חרוצים, תלמדו לחשוב, תדברו אנגלית, תמציאו משהו מועיל לאנושות, ואולי יום אחד מישהו מכם יהיה הנשיא שלנו - בוקר טוב גם לך, אייכנבלט, כנראה שזה לא אתה".
ארון נזכר בפעם הראשונה שבה ראה את הדוקטור לכימיה הנרייטה רזיאל. זה היה יומו הראשון ללימודים, ורזיאל נשפה לתוך המיקרופון על רחבת המסדרים הגדושה. אחת שתיים שלוש, נאבקה בצרימות שהחזיר לה המכשיר. "מישהו מוכן להזכיר לנו מדוע חשובה כל כך התלבושת האחידה בבית ספרנו, ולמה נבחר לשם כך דווקא צבע החאקי?" שאלה את הקהל שהתאסף לטקס פתיחת שנת הלימודים, ומיד ענתה: "חאקי הוא תערובת חומרים, צבעים, וגוונים. מן האדמה התחוחה ועד חול המדבר, מן הבוץ העירוני ועד השלג האפור. חאקי הוא צבע הסוואה אידיאלי לטורף ולמתגונן. חאקי הוא תלבושת כל הצבאות ורבים מהעובדים, יש חאקי לכל עיסוק ומקצוע, ויש חאקי אפילו על מסלולי האופנה.
"מה מסמל החאקי?" שאלה רזיאל.
"קחו את כל הגוונים, ערבבו אותם ותקבלו חאקי. קחו את כל מה שאנושי, את העשיר והעני, הקרוב והרחוק, החולה והבריא, המצטיין והכושל, היחיד וההמון. חאקי מסמל את הגיוון וגם את הדמיון האנושי. את השוויון בין תלמידי בתי הספר, המגיעים בכל העולם ללמוד בכל מקום ובכל גיל".
"ומה עם הג'ינס?" צועק מישהו בקהל. "למה אסור ללבוש ג'ינס?"
"מהפכת החאקי שלנו מחבקת את לבוש החאקי, פשטות, צניעות וריחוק מדור הבטלנים המכונה 'דור האספרסו'. לא יאה לתלמידי מוסד המכבד את עצמו להתהלך בביגוד צמוד, צבעוני ובלתי צנוע, המכביד על התנועה ומסיח את הדעת", משיבה הנרייטה רזיאל.
בהפסקת הצהריים בז, אלכס והצרוד, כולם בחאקי מצניע לכת המסמן כל מה שאנושי, תפסו את ארון, האנושי מאוד גם הוא, בפינת העישון בשיחים שמתחת למבצר.
שלושתם ביקשו שישיג בשבילם אישור מאביו, כדי שיוכלו להיכנס אחר הצהריים לצריף המלאכה לנסר כמה קרשים כדי לשפר את המקפצה הגבוהה לטרזן. ארון התחמק ולבסוף, כשהתעקשו, התחפר בעמדתו. "ילד קשה", אמרו עליו המורים ביום ההורים האחרון. "עקשן גדול", אמרו ושאלו: "הכול בסדר בבית?"
"אני ואבא שלי לעולם לא מדברים בבית על מה שקורה במבצר", אמר ארון, "ולא על מה שאני עושה עם החברים שלי, ובטח שלא מדברים על דיקטים שמישהו רוצה לחתוך, או לוחות סנדוויץ' שחסרים במחסן. איך אתם בכלל מעיזים לחשוב שאני אבקש עכשיו להכניס לצריף הירוק קרשים שסחבתם מאיזו וילה שבונים פה, ועוד להפעיל עליהם את המסור החשמלי?"
"אתה אגואיסט או סתם פחדן", טענו נגדו השלושה, "הרי אתה בעצמך ביקשת שנוסיף לוח עץ ומעקה למקפצה".
"זה שאני מציע איך לשפר את הטרזן - זה לא קשור לחדר המלאכה, ואסור לנו שיהיה קשור אליו. מה שקורה אצל אבא שלי בעבודה זה דבר אחד, והחיים שלנו בבית זה דבר לגמרי אחר", חזר ארון ואמר, וביקש שייקחו בחשבון שגם ככה די קשה לו בשיעורי המלאכה עם כל מה שהתלמידנים עושים לאביו ומה שהוא מעולל להם, ושיסתדרו בלעדיו.
וכך, ככל שהשלושה הגבירו לחץ, ארון התבצר בעמדתו, ובאין ברירה הלכו אל אביו בלעדיו. מר אייכנבלט לא קיבל אותם במאור פנים וסירב לשמוע מהם על עניינים שאינם קשורים לשיעור. "לפני שאתם מעיזים לבקש בקשות", אמר, "תוכיחו לי שאתם בני אדם אחראים וישרים", והם ידעו בדיוק למה הוא מתכוון.
# הרומן "סימני שיניים" ראה אור בהוצאת כתר
