אמא לא באה: פרק מהספר "ועכשיו אהבה" של אורלי סיגל

בעבוע

עורבים על גג בית הכנסת משגיחים מלמעלה על חטאי השכונה. מעויני הסורגים בחלונות הקטנים אוסרים את החוץ פנימה. דרך התריסים אורלי מציצה בשמיים של ינואר. העננים לטובתה. בבית הכנסת הרב יורד בכבדות את המדרגות והרוח פורעת את הזקן. היא מחכה עד שהוא נעלם בסמטה ואז משחררת את הסוגר ודוחפת את דלת התריס בכוח, נזהרת שלא ייתפס בכבל הכחול הגדול שנשרך מהגג, זה שהיה שם עוד לפני שהיא ואבי קנו את הדירה של עמידר.

האלומיניום המכופף של מסגרת התריס נתפס במסילה והיא מקללת. כבר חודש היא מנדנדת לאבי שיתקן. מעליה, בסורגים של השכנה מלמעלה, שני חתולים ג׳ינג׳ים מתכרבלים. בחלון השני, היא מצליחה להושיט ידיים לחבלי הכניסה. גרב אחד נופל למטה, בדיוק על קורת העץ, והיא מתכעסת על השכנים בקומה הראשונה בגלל הפרגולה הלא־חוקית. הלך הגרב. את המגבות הצבעוניות היא תולה בחבל החיצוני ואת התחתונים והחזיות בחבל הפנימי. ״חס וחלילה שלא יראו בָּבֵּית כנסת".

את הקפה היא שותה בעמידה ליד השיש. היא מרוקנת חצי כיכר לחם לבן שנשאר וממלאה בקציצות, לאבי לקחת. ברבע לשבע היא מעירה את הבנות ומתעכבת איתן עד שהן מתלבשות.
״היום פיתות״, היא מכריזה כשהן נכנסות למטבח. היא מפשירה מהפריזר וחותכת את הפיתה לשתיים. פס השוקולד נמרח על השוליים. את קופסת האוכל היא מנקה ומייבשת לפני שהיא מניחה בפנים את הכריך. ״אם האלמנה תוסיף לי שעתיים, את תצטרכי להכין סנדוויצ׳ים לבד בבוקר לך ולאחותך, למה אני יֵצא מוקדם״, היא מצביעה על הגדולה. ״שומעת?״
בת אל לוגמת מהשוקו החם וצליל השאיבה מערבל את האוויר במטבח הקטן כמו הוריקן. ״בסדר, בסדר".

כשהיא מחזירה את החלב, הבוהן נחבטת בזווית המקרר והיא מתעצבנת. אם היה מאיפה, הייתה מחליפה למטבח אינטגרלי חדש. כמו בבית של האמריקאית של ימי שני.
״חמש דקות אתם יוצאים״, היא מניפה אצבע מול אבי ועוטפת את שירן במעיל.
השיער נתפס ברוכסן המעיל. ״הקוקו, הקוקו״, שירן צועקת.
אבי יורד את גרם המדרגות העלוב. על המכסה של בלוני הגז מישהו ריסס: ״אין עוד מלבדו״. פגרי סיגריות מונחים בכניסה, צפופים, כמו כתב סתרים. אבי מעשן מהר, וזורק.

אורלי מותחת את המצעים במיטה של הבנות, עם הכריות המודפסות שתפרה לבד ויוצאת מהבית אחריהן. הכניסה המטונפת לבניין מכעיסה אותה. פרינציפ היא לא מנקה שם, אחרי שהפוסטמה מקומה שלוש פתחה עליה עיניים עם הניקיון והתשלומים לוועד הבית. כבר מזמן היו מוכרים את הבית ועוברים לגילֹה, ליד אחותה, אבל החובות אוכלים את הפרנסה.

מאתיים שמונים אלף שקלים היו צריכים לשים מקדמה על הילד ועוד ארבעת אלפים שקלים תשלום חודשי. וכל השנים אבי זכר את הקצבה שלקחו להם והרכב, כמו שעץ זוכר ענף כרות. דווקא הסתובבו לחפש את המוסדות שהמדינה מממנת, אבל במקום הראשון ראו ילדים קשורים לכיסא והחולצות רטובות מהרוק והחליטו שעדיף מהכיס שלהם. בשביל השקט הנפשי.

״ארבע־עשרה שנה ייקח לחסל את ההלוואה הזאת", אבי אמר לה כשחתם. ״ארבע־עשרה שנה". מאז, כל מה שהיא מכניסה הולך להלוואות. היא חושבת על זה באוטובוס בבקרים, בדרך לבית של האלמנה בטלביה שריח הנפטלין שבו, עקשן ומטריד, לא עוזב את אורלי אחר כך גם כשהיא מתקלחת.

היא חושבת על זה כשהיא שולפת שיער אישה שחור סבוך מהביוב של המשפחה האמריקאית בעמק רפאים. היא חושבת על זה כשהיא משפשפת צואה במברשת המעצבים בשירותים של הקונסול הספרדי. את החרא הזה אני משפשפת בשביל הילד, בשביל כל יום שהוא שם, היא משננת, ואבי לא שואל אותה: ״בשביל כל יום שהוא שם, או בשביל כל יום שאת לא רוצה אותו בבית?״

בשישי היא לוקחת את העגלה מהמרתף של הבניין ונוסעת לשוק.
״סתם את בַּארְדַה״, אבי אומר לפני שהוא יוצא לאתר להתקין צילינדרים והצרידות מסגירה קופסה של סיגריות ביום. ״ראש קשה. שני אוטובוסים בשביל מה? בדרך חזרה אני יעצור בשוק ויביא לך".
״או־הו הפירות שאתה קונה בשוק״, היא מנופפת בכף היד והאגודל נשאר במקומו כציר. ״מעוכות עוד לפני שקטפו אותם. כשאני הולכת אני יודעת לבחור".

באוטובוס היא מהדקת אליה את הארנק עם המזומן שנתן לה הפרופסור. תשע תחנות היא נוסעת וביניהן פקקי הבוקר של שישי. אחר כך, ברכבת הקלה, העיר מתקצרת לה. כל תחנה מתקרבת לזו האחרונה. אמא שלה לא מסכימה לנסוע בה עדיין. ״קודם נראה שאין אסונות, חס וחלילה". כשהרכבת מתרחקת בתחנת השוק היא מביטה על האספלט שהתחלף במסילה.

עגלות שוק בשורה דוקרות את העוברים ושבים בקצותיהן הבולטים, ליד הדוכן של השרוף. אורלי מושכת את העגלה שלה. מבלי משים היא מעבירה כרית אצבע על הקרע, סיבי הבד שמאסו זה בזה. עגלה חדשה תעלה חמישים. עדיף שתתקן עם טלאי בגיהוץ. ובכל זאת היא נכנסת לשָֹרוף ובוחרת שלוש סלסילות קש קטנות לחדר האמבטיה של ספי. כל פעם שהיא מנקה שם היא מתעצבנת שהוא זורק על השיש את הקיסמים של האוזניים והחוט של השיניים.

היא עוצרת אצל אלישבע הדתייה ולוקחת תחתוני כותנה לבנים. את החוטיני והתחרה אלישבע מצניעה מתחת לגופיות ולפיג'מות. "הבת של ריימונד", אלישבע מחייכת. "הרבה זמן אמא לא באה", היא מתקדמת לאורלי מצידו של הדוכן והאף הנשרי מקדם את פניה. תר אחר הזדמנויות, מרחרח במרקם השמנוני, האדמומי שלו.

“בגלל הרגליים לא באה", אורלי טופחת על השוקיים שלה להדגים ומכניסה את התחתונים שבחרה לילדות לשקית שאלישבע מושיטה לה.
“והגדולה?" אלישבע מסדרת את השביס ומקערת את כפות הידיים השמנמנות להדגים, "לא צריכה כבר חזייה?"

בפינה אצל מנחם אורלי בוחרת ירקות. עם בקבוק ליטר וחצי מחורר, מנחם משפריץ מים לרענן את הפטרוזיליה. הזָקָן של החודש כמעט ונוגע בקצה העלים. על מי הוא מתאבל? אורלי מעדיפה לא לשאול.
“למי את קונה היום? לפרופסור?" הוא שואל וכשהוא מגרד את הזקן שמציק לו, חצי עלה של פטרוזיליה נתלה בקצהו.
“כן", היא מצביעה על ארגזי העגבניות בתוך החנות, "תוציא לי את הרכות בשביל המטבוחה".
“בזהירות איתם", הוא מצביע על הפלפלים הקטנים שהיא בוחרת ומניח לה שקית עגבניות על המשקל. "שלא ייחנק האשכנזי".

בפתח הסמטה היא ממהרת. רק בקצה העין היא מציצה בהם, בקלפנים, ישובים בקצה החמארה, בקבוקי ערק מתנדנדים בכל פעם שהם מכים בשולחן. גם אבא שלה היה ככה, בחמארות השש־בש והקלפים. קיטר שאין עבודה, שהבנייה מתה, שהביאו רומנים בזול. ולמרות שהתהלך עם ריח ערק ובטלנות שלא הסתיר, אמא שלה אף פעם לא אמרה עליו מלה רעה. גם אחרי שמת.
אם אבי היה יושב ככה בבית, הייתה ממררת לו את החיים.

היא נעצרת ליד פיצוחי כהנא ומסתובבת אל הממתקים. ויטראז' מסחרר של מניפת צבעים מסוכרים על פלטות עץ מסתיר את הבוץ והביוב של הסמטה. היא לוקחת חצי קילו מתוקים לבנות מהכסף של הפרופסור. גם ככה הוא לא מבקש קבלות. בקצה הסמטה פנחס הגרוזיני של הזיתים כבר הכין לה שקית לקחת. "בשביל אבי", הוא מושיט לה. "המלוחים שהוא אוהב".
פעמיים הוא מסדר את הכיפה לפני שהוא נותן בידיה את העודף והיא סופרת אחריו את המטבעות, מההרגל.

אם לאבי הייתה איזו קריאה למנעול במרכז העיר, היו יושבים לקובה חמוסטה אצל רחמו. ריח הלחם מהמאפייה של חבה מחלל את דרכה אליו. היא קונה ומכרסמת מחצית מהחלה עוד לפני שהגיעה לפינת השוק. טוב שלקחה עוד שתיים לשבת.

ליד הפלאפל של לוי היא פוגשת את הזקנה מהקומה הראשונה בבית הקודם. זה שגרו בו לפני שהילד הלך למוסד. אורלי רוצה ללכת. לא התכוונה להתעכב באזור האוכל, אבל הזקנה מחזיקה אותה במרפק ושואלת אותה על הבנות ועל הילד. "ווי ווי", היא נזכרת, "זה היה נורא ככה, עם הרוק והצעקות. פעם אחד ליד הכניסה לבניין, הוריד את המכנסיים שלו ורצה לעשות קקי. ככה", היא מחקה ישיבה ולא מרפה מהמרפק של אורלי. "מחזיק ביד שלך ומתיישב על האדמה". התור ליד הדוכן מתארך והזקנה המתחרשת כמעט צועקת, "יא חסרא, באמת ילד יפה". בכל פעם שנופל כדור ירקרק אל תוך השמן הרותח, אורלי מבעבעת יחד איתו. וגם אחרי שהיא נפרדת ממנה, נשארת לה בבטן הכווייה הזו, הרותחת, יחד עם מיצי הקיבה והרעב.

דבש ונענע

נעמי פורקת תיק כבד על שולחן האוכל של הוריה. את הנענע מהגינה שלה במושב היא עוטפת בנייר סופג ומכניסה למקרר ואת התפוזים שהביאה היא מסדרת בכלי נירוסטה גדול. דרך המתכת משתקף עור הזית החלק. הזקן של ניסו חורץ לנעמי בלחי אפילו שלא חיבקה.

היא מתכופפת מעט להציץ בשורשי השיער דרך מראה שניסו קיבע מעל השולחן, בגובהו ובגובה אמה. בסבך השיער החום, שחנקה בקליפס גדול, נחבאים חוטים אפורים מפתיעים, ביישנים. את האוזן הקטומה, המסומנת שלה, לא רואים דרך הסבך. היא מניחה כף יד על הפנים, באזור שבו עצם המצח הבולטת שלה משווה לה מראה דרמטי ומצִלה על העיניים. באצבע היא מותחת את הפנים לבחון אם הופיע קמט. אחר כך היא משפשפת את האף הרחב והנזם הזהוב, הקטן, שנשאר לה מאז האוניברסיטה מדגדג את העור.

היא מסתובבת לניסו. היא לא דומה לו. לא דומה לו בכלל. גם לא לאמא שלה. מהמפה המוכתמת זועקת כותרת העיתון שמונח שם על מפגש מרגש בין אם לבת שנמסרה לאימוץ. בכוונה השאיר את זה שם, שתראה. היא משלבת ידיים והכעס זוקף את עמוד השדרה הארוך. העורף נמתח בדריכות ההיא, שהאדמה יראה מפניה והכתפיים הרחבות שלה מתרחקות זו מזו. כשהיא מרימה כנגדו את המגזין הוא מכחכח בגרון. גם כשכבר ביקשה, הוא מסרב להרפות. ״אמא זה תפקיד. לא שם תואר", נעמי מטיחה את המגזין לידו והוא לא ירא מהכאוס בעיני הצוענייה הכהות שלה.
״ומה על הסליחה?״ הוא שואל.
״בגלגול הזה הרווחתי את הזכות לא לסלוח".

וכשהיא נושכת את השפה התחתונה, הבשרנית, ניסו נאנח את כל המטען והנקם שהיא סוחבת איתה, הבת שלו. מבית היתומות בקריית שאול, דרך כל השנים שקראה לו בשמו. מוקצה, מודר מהורות טבעית, מאבהות.
״זה הכל ביחד״, הוא אומר לה בבריטון הטבעי שלו. ״אלה השורשים שלך ויום אחד, הילדים שלך".

היא לא עונה, רק שולחת אצבע מהירה, לכבות את מכשיר השמיעה, אבל ניסו עוצר אותה. ״אל תברחי לי את". הוא מתיישב על כורסת העיסוי השחורה שנורית רוצה להעיף כבר שנים כי היא מכערת לה את הסלון הבהיר ומלטף את הכרס ביד שעירה.
״על ילדים אני מדבר איתך. את מכירה הורה שהתחרט?״ הוא לא מוותר.
״דווקא כן", היא מתרעמת והוא משפיל מבט כי שכח. לרגע.

אבל מיד הוא קם וניגש אליה, מניח יד חזקה על מרכז הגב שלה. ״גם לעצים יש פירות, נומיק. אדם לא יכול להיעלם ככה מהעולם, כמו רוח, בלי שהשאיר איזו טביעת רגל".
״די", היא אומרת והוא מחליט לוותר. הפעם.
״שמעת ממנה?״ הוא מחליף באחת אמא מאמצת באמא ביולוגית, תפקיד בְּתואר.

״אמא כבר במרוקו", נעמי מגדילה בשבילו תמונות מהטלפון. הוא לא אומר כלום על הציפורניים שחזרה לכסוס והיא לא שואלת אותו על המרחק הזה שהצטבר בין ההורים שלה, שהבית לא גדול דיו להכיל. הוא מחליף משקפיים ובוחן את התמונה. בין כל המטיילים, אמא שלה הנמוכה. החריגה. השיער האפור הקצר והסנטר הכפול תוחמים את פניה מצפון ומדרום.

ביניהם, המשקפיים עם המסגרת הבהירה שנעמי בחרה עבורה. גם דרך העדשות בולט הרוך שבעיניים. כפתן התיירים האדום גדול ממידותיה וביד ימין היא אוחזת בחגורת החבל המוזהבת על המותן. ועוד לפני שהגדילה את התמונה, נעמי מזהה את העווית הקטנה בקצה הפה של נורית. זו שמעקמת ריחות וטעמים.
ניסו מהנהן ונושף מהנחיריים הרחבים.

״ממש מקומית, לא?״ נעמי מחייכת עם הבִּקעה על הלחי, שניסו קורא לה גומת חן למרות ששניהם יודעים שזו רק צלקת, אבל החיוך יוצא עקום.
הוא מציץ שוב בתמונה שבטלפון. בין הגבות העבות שלו נקווים אגלי זיעה ושני קמטים עמוקים, מים על פני תהום.
״עוד עשרה ימים היא פה בחזרה", נעמי אומרת ובוחנת את פניו. ״זה כלום".

אחר כך היא ניגשת לקומקום החשמלי ומגלה שכבר הרתיח את המים כשהייתה במדרגות. היא סוקרת את המטבח עם ריח הטחב החדש. החלון הקטן עם וילון הקרושה שנורית סרגה, סגור מאז נסעה.
״תהיי נדיבה עם הדבש״, הוא מפטיר מפינת האוכל כשהיא דוחפת את הנענע לכוסות, אפילו שהוא יודע שהיא לא שומעת. ״בחיים צריך להמתיק, נעמי״.

הרומן "ועכשיו אהבה" ראה אור בהוצאת שתים