הסופר, הפזמונאי והמשורר המוערך נעם חורב, (35), זוכה פרסי אקו״ם, הפך בשנים האחרונות לכותב מאוד עסוק והוא אחראי למאות שירים, ובהם אינספור להיטים למיטב האמנים, בהם ריטה, עברי לידר, רמי קלינשטיין, שירי מימון, מירי מסיקה, משה פרץ, גלי עטרי, דיקלה, הראל סקעת ושלומי שבת. בשיחה עם איריס קול ב-103FM סיפר חורב על ספרו החדש "שמש בצנצנת".
לאורך גם הספר הזה וגם הראשון אתה פשוט מרפא את עצמך ואתה מציע את הדבר הזה גם לאחרים.
"כשאני הוצאתי את הספר הראשון, 'טיוטה של אושר', היה חשוב לי עם עצמי להבין מה זה הדבר הזה שאני רוצה להוציא לעולם? ואז הגעתי למסקנה שהספר הזה הוא היומן האישי שלי, אני מרגיש כאילו אנשים מצאו את זה מוחבא מתחת למזרון שלי והם עכשיו קוראים ומציצים לחיים שלי. אני חושב שמה שיפה זה שהרבה פעמים הם מצליחים גם למצוא את עצמם בחיים שלי דרך החיים שלהם".
איריס הקריאה קטע מוך הספר החדש 'שמש בצנצנת' שנקרא 'חולצה בים' על גבר שמתקשה להוריד חולצה בים.
היום בפעם הראשונה
הורדתי חולצה בים -
היה לי חם
או שסתם
נמאס לי כבר להיות הילד
שעומד תמיד בצל
והבושה -
שתישרף,
שתלך לעזאזל
היום בפעם הראשונה
הורדתי חולצה בים –
והשמיים לא נפלו
והגלים לא חדלו
ואף אחד לא הסתכל
והכל המשיך להתנהל
כמו בכל חוף אחר בישראל -
ארמון בחול,
סוכת מציל
מוכר שצועק:
״שוקו-וניל!!״
היום בפעם הראשונה
הורדתי חולצה בים –
ולא משנה
עד כמה הילד הפנימי יציק לי
או יגרום לי להרגיש רע
אני לא אלבש אותה יותר לעולם
בחזרה.
"אני גדלתי בתור ילד כזה שלא הולך לים או שהוא מחפש תירוצים למה הוא לא מוריד חולצה. תמיד היה לי את הרגע הזה, ברגע שאני עושה את זה, שהייתי בטוח שבאותו רגע שאני מוריד את החולצה, העולם עוצר מלכת, כולם מסתכלים עליי, הגלים מפסיקים, וכולם מסתכלים עכשיו על השומנים שיש לנעם בבטן".
"עם הזמן אני מגלה יותר ויותר כמה בני האדם דומים, כמה שאנחנו חושבים שאנחנו מיוחדים ואנחנו פתיתי שלג אינדיבידואלים. בסוף מערכת ההפעלה האנושית היא מאוד דומה. בסוף זה אותם כפתורים לא פתורים, זה מה שמניע אותנו, החומרים מהם נוצרים החיים, וברגע שאתה גם מעז לכתוב על זה, אני חושב, בפתיחות, בשקיפות, אז נורא קל לקורא למצוא את עצמו בתוך הדבר הזה".
איריס קול הקריאה עוד קטע - "אצבעות"
ואז אמרת לי:
״איך אתה כותב...
כל מילה שלך שוברת את הלב.
זה כאילו שיוצא לך אור מהאצבעות,
פשוט מדהים לראות.״
והנהנתי כמו תמיד
ולא הצלחתי להגיד
את מה שאנשים לפעמים
שוכחים -
אני לא כותב מהאור באצבעות,
אני כותב
מהחתכים.
"הזמן עובר ואנחנו לומדים שאפשר גם ליצור גם משמחה, גם מאושר, גם מסיפוק, אנחנו לא חייבים להיות נורא אומללים ומיוסרים כל הזמן כדי לכתוב או כדי ליצור. אבל בסוף אין מה לעשות, הקטר המרכזי שמוביל את כל הרכבת הזאת זה בסוף כאב או געגוע. לא יעזור, שם אנחנו מחפשים את המקלט, שם אנחנו פונים לכתיבה כדי שתרפא לנו אולי את המקומות האלה".
"אני בסוף שמתי לב שכל דבר שאני כותב הוא הגיע כדי לנסות להחלים ממשהו, לרפא משהו או לעבור איזה שהוא תיקון ודרך הכתיבה אני עושה את זה. הכתיבה לפעמים היא באמת מצליחה או לרפא או להסביר, ככה אני מסביר לעצמי כל מיני דברים שקורים בעולם שאולי אני לא יודע. ברגע שאני מרגיש שאני אוחז אותם במילים אז אולי הם יותר ברורים לי פתאום".
זה לא רק ספר יש לו גם ערך ברשתות החברתיות
"אני מתייחס לרשת החברתית כמו לאיזה שלט חוצות שלי או עיתון שלי, זו עוד במה, עוד פלטפורמה לשלח את החומרים שלי, את החומר שאני עושה, את השירים שלי. כך זה באמת מגיע להמון אנשים היום הדבר הזה. למרות, שאני חייב להגיד שהיה לי מין חשש כזה שלא יצליח להיות המעבר מהרשת לספר הפיזי, מין חשש כזה. זה נחמד, אנשים עושים לייקים, אבל הם לא עכשיו ילכו, יכנסו לחנות וישלמו על הספר, אבל הנה זה קורה".
סייעה בהכנת הכתבה: נויה חסון 103fm