לכבוד ט"ו בשבט המתקרב: פרק מתוך הספר "בית, עץ, געגוע"

עץ דקל ניטע בקדמת החצר המשותפת בביתנו החדש. בכל בוקר, עם עלות השחר, הייתי יוצאת אל המרפסת, מבטי עקב אחר צמיחתו. יום אחרי יום, בנחישות שלווה, התרומם לאיטו והוריק, עד אשר ליטפו כפותיו את המעקה בפינת המרפסת אשר בקומתנו הקרובה לאדמה. כשהתנשא והיתמר, הייתי מתבוננת בירוק המסוכך מעל ראשי, כשפיסות עננים משייטות מעל. מתחת לאצבעותיו הרחבות הייתי מתענגת על כל לגימת קפה, נסתרת מעין זר.

בימי סגריר אלומות אור נשלחו אליי, בצבצו מבין העלים, חומן הטוב נבלע בי. בימים לוהטים ליטפו את פניי כמניפת ענק משבי רוח צוננים. אם צל ענן שכן בלבי, היתה אוושת העלים משרה עליי נחמה. שנה ועוד שנה והעץ התמיר ניצב בהדרו השקט. צמרתו שפעה, גזעו התעבה, והוא מתח זרועות אל תכלת השמים כמודה על גורלו הטוב. ברית ידידות נכרתה ביני לבינו.

חגית הקטנה גדלה וצמחה, גם לבה נקשר לעץ. הייתי נושאת אותה למרום, והיא היתה מושיטה ידיים קטנטנות וצוהלת, "אקל, אקל". הוא היה מטה אליה את צמרתו, לוחש לה סודות מתוקים. גם החתול הג'ינג'י שטייל בין צמחי הגינה היה מפנה אליה את ראשו כששמע את צליל קולה.

כששיניה הזעירות בקעו, היתה יושבת בצלו ונוגסת מצלחתה קוביות קטנות של פירות, ואנו היינו נשטפות באור הנעים של שעת בין ערביים.
ניבה, שאהבה להקשיב לסיפורים מתחת לענפיו, היתה מתיישבת על ברכיי עם הספרים ששלומי הקפיד לרכוש עבורה. עוקבת אחר עלילותיהם של הכלב פלוטו מקיבוץ מגידו, האריה שאהב תות ומיץ פטל הארנב.

בעיני רוחי ראיתי את סבי יושב איתנו בצל ענפי העץ, בזרועותיו שתי הנינות הקטנות שלו, והוא מערסל אותן בשלווה עד אשר היו נרדמות.
יום אחד בשובנו מטיול, עוד טרם חנה שלומי בחצר האחורית מיהרתי לצאת מהמכונית. אפלולית קלה ירדה על הגן, ומבטי תר מעלה אחר הדקל שלי. איפה הוא? לאן נעלם העץ שלי? לא, זה לא יכול להיות! הרכנתי ראש, ומה שנגלה לעיניי היה גוש רחב ומנוסר, ללא גוף, ללא ראש. גדם נמוך תקוע בתוך אדמה יבשה, אילם ודומם.

מישהו גדע את הדקל שלי! מי העז לעולל זאת? מיהרתי לטלפון, מנסה לעצור את הכאב. לאחר כמה צלצולים טרקתי אותו בזעם עצור.
"העץ היה מפגע תברואתי. הוא נגע בחוטי החשמל וסיכן את שלום הדיירים", שמעתי בדמיוני את דבריו הצוננים של פקיד העירייה. אחרי שהקרדום הונף, לא ניתן להחיות אותו, חילחלה בי ההשלמה. "אל תדאגי, חדווש", ניסה שלומי, "נשתול עץ חדש, גם הוא יגדל ויהיה כמותו".

שתקתי שתיקה ארוכה. "כבר מחר נלך למשתלה", הציע. "אבל אתה כל היום באוניברסיטה", הזכרתי לו. "אחזור יותר מוקדם", הבטיח, "אני יכול לוותר על השיעור האחרון".

"יחסרו לי הכפות הירוקות שקיבלו אותי בכל בוקר", לחשתי כמו לעצמי. "את מגזימה, חדווה", כיוון אליי מבט חד, "זה לא בן אדם ואפילו לא חיה".
"אבל למה?", צרבה התהייה. "הכי חשוב שאני אוהב אותך", אמר בשאננות, "כל השאר שטויות".

עליתי לקומה השנייה, חני הזמינה אותי להיכנס. "כן... ראיתי אותם", דיברה בהיסוס. "את מי?" "את שלושתם", בררה את המילים. "שלושתם?!", ניסיתי להבין. "הם עמדו בבוקר על משאית מנוף של העירייה", דיווחה ביובש, "הפעילו מסור חשמלי ו... הוא התמוטט". העץ הגדול שלי התמוטט. על גזעו, על ענפיו. לא הביע התנגדות, לא השמיע קול צעקה, החריש.

"הם העמיסו אותו והסתלקו", המשיכה."אבל למה?", ביקשתי לדעת. "זה קשור ל... אייזנבך". "אני לא מבינה". "הוא..." "מה?" "אמר שהעץ חוסם לו את האוויר". "חוסם? איך?!" "הוא פנה לכל השכנים". "לכולם?!" "ואנחנו ריחמנו עליו. מסכן". "על מי?"

כשמר אייזנבך מינה את עצמו לגזבר, שמחנו שיש מי שיעשה עבורנו את העבודה. נראה שגם הוא שמח על עיסוקו לעת זקנה. בערב ליל הסדר ניקו יבגני ואינה את חדר המדרגות, ציחצחו וקירצפו כל פינה במשך שעות ארוכות. המראה הגדולה זהרה מתמיד, דלת הזכוכית שבכניסה נצצה, המעלית הדיפה ריח נעים וכל מרצפת בהקה כקריסטל. לא נותר אף לא כתם אחד בודד.

כשהצעתי להם שתייה, סירבו בניד ראש, "עבודה, עבודה", ענו תוך מירוק תיבות הדואר והצביעו על בקבוק מים מלא כדי מחציתו.
"מה דעתך", הצעתי לחני, "שנקנה להם בונבוניירה יפה לכבוד החג בשם כל דיירי הבניין". "רעיון מצוין", התלהבה. "הם מקפידים לנקות כאילו היה זה הבית שלהם", הוספתי. "אעלה לקבל אישור מאייזנבך".

חני חזרה כעבור רגע. "תשמעי, חדווה", פנתה אליי, "הוא לא מרשה". פניי הביעו אכזבה. "אמר שאסור לנו להרגיל אותם למתנות, הם יתחילו לזלזל בניקיון ולנו תהיה בעיה". תשובתו לא מאוד הפתיעה אותי. לא אחת ראיתי אותו עוקב אחרי המנקים ומעיר להם על כל גרגר אבק נשכח.
לפעמים הייתי מגלה את מר אייזנבך עומד מול תיבות הדואר ואצבעותיו מפשפשות בתוכן. "אני רק מחזיר למקום", היה מתנצל, "זו טעות, המכתב לא בשבילי".

את החתול הג'ינג'י עם הסינר הלבן תיעב בכל מאודו. היה בועט בקערית החלב שהבנות ואני היינו נוהגות להניח ליד פחי הזבל. גם את תותי שלנו לא אהב. כשהיה מבחין בו מטייל, היה מסובב את הגב בהתרסה ופונה לכיוון אחר. בכל יום הייתי צופה ממרפסת ביתי על הגזע הכרות. צלקות נראו על פניו, ולרגליו עשבים שוטים. לפעמים הייתי שומעת את נהמת הרוח מתוך הגדם היבש.

ידעתי כי גם אם ישקיע את כל אונו, לא יוכל להצמיח ענפים חדשים. רק שורשיו יתמידו להיאחז עמוק באדמה. לידו התנוסס הרימון, שכנו משכבר הימים, שולח ענפים דלילים. מדי פעם הכו בגדם כדורי רימון מרקיבים. הייתי מביטה ונזכרת, פיסות זיכרון היו עולות ומרצדות, מבליחות מתוך פינות נסתרות ומציפות את הלב בגעגועים.

הנה סבא שלי מלקט גרגרים מפרי עץ הרימון שבחצר האחורית ופורש אותם לפניי. אחד־אחד היה מפריד אותם מקליפתם הצהובה־מרירה. כפותיו המחוספסות סדוקות וידיי מלאו בחרוזים שקופים, טעמם חמוץ־מתוק, צובעים את שפתיי בכתמים אדומים. סמוך לעץ הרימון נגע בעננים עץ דקל. מתחת לענפיו השתרע מרבד פרחי בר: סביונים, חרציות, ציפורני חתול, שהפיצו ריח צהבהב של סוף חורף. הייתי קוראת לחלזונות לצאת החוצה, והם, דבוקים לכף ידי, לא נשמטו כשהפכתי אותה כלפי מטה. מעל ראשי נשמע משק כנפיים אפורות, היונים של סבא.

זמן קצר לאחר פרידתו מן העולם נולדה ניבה. צער רב ליווני על כי נמנע מנינתו הבכורה להכיר את סבא־רבא שלה. בראשי החלו להדהד מילות שיר שכתבתי לילדיי העתידיים כדי לשמר את זכרו. "עץ היה לסבא..." התגלגלו המילים. נברתי בין אלבומי תמונות, מכתבים דהויים, כרטיסי ברכה פרחוניים. ביניהם קלטה עיני פנקס קטן שבו כתבתי כמה שירי ילדים מחורזים.
בקול סדוק קראתי באוזני ניבה:

העץ של סבא
עץ היה לסבא, הוא ניטע לפני שנים,
עץ היה לסבא, אולי הוא בן שמונים.
עץ דקל גבוה, כפות לו - מניפות,
עץ דקל גבוה, לצדו יונים עפות.

והעץ ליד הבית שבנה לילדיו,
והעץ בתוך הגן שנטע במו ידיו.
אני וסבא היינו שמחים,
כששיחקנו יחד בין השיחים.

עד שיום אחד פתאום זה קרה,
סבא איננו, עצוב לי נורא.
את הבית שלו הפכו לרב־קומות ענק,
ובגן שלו שפכו גבעות בטון ואבק.

רק עץ אחד נשאר, הוא ניטע לפני שנים,
רק עץ אחד נשאר, אולי הוא בן שמונים.
עץ דקל גבוה, כפות לו - מניפות,
עץ דקל גבוה, לצדו יונים עפות.

"אז מה את אומרת על ה'אמנון ותמר' החדשים ששתלתי, גיברת פינצ'וק?", החווה אייזנבך לעבר הפרחים הקטנים שביצבצו על פני האדמה הרכה, "צבעים יפים, לא? צהוב, סגול, אפילו צבעים מעורבים". התבוננתי בפרחים ונזכרתי בפרחי ה"אמנון ותמר" שפרחו בגן המושבה שבו הרביתי לטייל בילדותי.

"נהדרים, מר אייזנבך". נפלטו המילים, "מזל שאותם אי אפשר לכרות". "למה את מתכוונת?" "אתה מבין טוב מאוד". "את לא שמה את היד שלך בגינה ויש לך טענות?", התקמטו פניו, "תתביישי לך!" "לפחות היית שואל אותי", הגבתי בתרעומת. "את הרי היית בחוץ לארץ", עלתה עווית של בוז על שפתיו.

"היית יכול לחכות קצת, מה בוער?" "לך יש זמן, גיברת פינצ'וק הצעירה", ירה באיבה, "לי אין זמן". "תסתכל עליו", הצבעתי על הגדם, "גזע כרות באמצע הגינה". "את כל האוויר הוא הסתיר לי", הצטרד קולו. "לא את האוויר הוא הסתיר לך", העזתי להטיח. "את לא תחליטי בשבילי... את שומעת?", האדימו פניו, "חוצפנית!"

עיניו האפורות נמלאו זעם, כל אחת משערותיו הדלות הזדקרה. הוא הניף זרועות חיוורות לכל הכיוונים. "אין לך בושה!", נופף אצבע מאיימת, "טפו!", נורתה תנועת יריקה מפיו, דלת הכניסה נטרקה והוא נבלע במעלית. כעבור חודשים אחדים, כשהשמים נצבעו בפסים של כתום ומשב רוח בא מן הים בשריקות קלות ועטף את האוויר, ואני השקיתי את הפטוניות שעל אדן החלון, הבחנתי להפתעתי באמבולנס חונה על שפת המדרכה מול ביתנו.

אלונקה הגיחה מפתח הבניין, ועליה היתה שרועה דמות עטופה בסדין לבן. חני עמדה במרפסת, צופה על המתרחש. "אני חושבת שזה הוא", כופפה אליי את ראשה. "מי, אייזנבך?", שאלתי בפליאה. "כן, זה הוא", אישרה. "מה היה לו?" "לא יודעת בדיוק, אבל...", היססה, "הוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב".

ביקשתי שתפרט, אך היא רק אמרה, "התלונן על הרופאים שהם לא שווים כלום ולא עוזרים לו". הדירה ברחוב רמז נותרה ריקה במשך ימים ארוכים. קונים נכנסו ויצאו, עד אשר נמכרה ליבגני. לתוכה נדחסו הוריו, אשתו אינה וסבתה הקשישה. בתו היחידה של אייזנבך מכרה להם אותה במחיר מציאה.

הגזע הכרות לא הצמיח מאום. גם לא ענף בודד שהרוח תלטף. גם לא פלומה דקה של ירק שתכסה את מה שנותר מגופו החשוף. רק תולעים וחרקים זעירים כירסמו בו. על שרידיו אהב לרבוץ החתול הג'ינג'י עם הסינר הלבן, זנבו מקופל בין רגליו, והוא מתלקק בהנאה. לעתים היה מתנער מרבצו, משקיף משם על העולם אשר למרגלותיו. כשראשו בעננים, היה עוקב במבטו אחר מעוף הציפורים. חוכך בדעתו אם לעוט עליהן או להישאר שרוע על מושבו. 

הספר יצא בהוצאת כנרת־זמורה־דביר