שאלו פעם את הסופר חיים באר איך הוא מסביר את השתלבותו המוצלחת של בנו המדען במכון צוקרברג לחקר המים בשדה בוקר. "מי ששם משפחתו באר, טבעי שתהיה לו משיכה למים", משרטט באר קווים לדמותו של יוצא חלציו, פרופסור אברהם באר, פיזיקאי בהכשרתו המדעית.
"כשאני עומד מהצד ומסתכל בעבודתו של בני במעבדה או מול המחשב אני רואה לנגדי גרסה משופרת, משוכללת, של מי שהייתי רוצה להיות״, הוא מוסיף בצירוף קורטוב של גאווה.
באר, מגדולי הסופרים העבריים בני זמננו, ניהל במשך עשרים שנה ״רומן סוער״ עם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא השתלב בהצלחה במחלקה לספרות עברית והשקה את תלמידיו הרבים מדברי חוכמתו. כמה פעמים נבחר למרצה מצטיין והאוניברסיטה העניקה לו את התואר פרופסור. "לא עברתי מסלול אקדמי, אבל עברתי מסלול אינטלקטואלי ויצירתי. לדעתי, כל אדם שהגיע להישגים בעולם היצירה יש ביכולתו לתרום לתלמידים בתחום שהוא אמון עליו״, מבהיר באר בראיון לעיתון האוניברסיטה ׳אבג׳.
במשך שנים רבות שימש באר כעורך בכיר בהוצאת 'עם עובד' והטביע את חותמו על עשרות ספרים. רומנים פרי עטו זיכו אותו בכמה פרסים, החשובים שבהם: פרס ביאליק, פרס ברנר ופרס עגנון. את תקופת הקורונה ניצל לכתיבת רומן חדש – 'צל ידו' שזכה לשבחי הביקורת.
הבן אברהם מפליג בשבחי אביו: "אבא שלי הוא מרגל, חוקר, חופר, בודק, בוחן, שואל, מתעניין, מראיין, בוחש, נוסע לחו"ל, נפגש עם אנשי צבא, מוסד, וכו', ועוד כל מיני פעולות (אני מקווה שכולן חוקיות) שיעזרו לו לבנות עלילה יצירתית. זה הכי מחקר שיש, בטח יותר ממה שנחשב מחקר 'מדע מדויק' על-פי מרבית אנשי הטכנולוגיה אשר יכולים רק לקנא בו על עקשנותו ונחישותו".
לפני הרבה שנים נהג חיים באר להקריא לבנו סיפורים לפני השינה, רובם סיפורים ומעשיות פרי דמיונו. "אהבתי לספר לו, כמו לרוני אחותו הבכירה ולצביקה אחיו הצעיר, ולאחר מכן גם לנכדותיי ולנכדי, סיפורים שהמצאתי ממוחי הקודח", הוא מתוודה.
הסופר המפורסם עקב בגאווה אחר הישגיו של יוצא חלציו בבית-הספר, בסתר ליבו קיווה שימשיך בדרכו וימשוך בעט הסופרים. אלא שהסיפור המשפחתי התפתח לכיוונים אחרים. התפנית בעלילה הייתה מפתיעה כשאברהם פנה לעולמות אחרים, התמחה בפיזיקה וכיום הוא פרופסור החוקר מערכות מורכבות במכון צוקרברג לחקר המים בשדה בוקר.
אברהם, בטח נשאלת כיצד בנו של אחד מגדולי הסופרים העבריים בדורנו פנה לתחום כה שונה?
"אכן. לא אחת נשאלתי מדוע אני עוסק בתחום אחר".
ומה ענית למקשי הקושיות?
"שתמיד כדאי לפתח נושא בעצמך, אחרת סופך וסוף אביך עלול להיות כמו בסרט 'הערת שוליים'. או כמו שנדרש בסיפור הבריאה, איך אמר המאור הקטן? 'אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?' ולכן נתמעטה הלבנה. אני לא רוצה להתמעט, ולכן לא אמלוך באותו הכתר כמו אבא. בסופו של דבר נושא העיסוק איננו חשוב כלל ועיקר, אלא המוח הקודח".
הופתעת מכך שבנך פנה לתחום המחקר הנוכחי שלו?
חיים באר: "כבר מילדותו 'ממי', (זה היה כבר אז שם החיבה שלו), ניכר בחכמתו, בבהירות מחשבתו ובמקוריותו. הוא גילה עצמאות מחשבתית ולא היה מוכן לקבל דבר לפני שחקר אותו לעומק. מכיוון שהיה דעתן ועמד על שלו נתגלעו לא מעט קונפליקטים ביני לבינו – יחסי אב בן קלאסיים – ולא פעם סער הבית. אמו הכילה אותו הרבה יותר ממני. ומי שהאמינה בו מאז שהיה ילד קטן והגנה עליו מפני זעם העולם והמורים וגם ההורים, הייתה סבתא יפה, אמה של בתיה אמו, שאמרה שהיא אולי לא תזכה לכך, אבל שאנחנו נראה שהוא יהיה פרופסור למתמטיקה. כמעט דייקה. לאורך השנים, מאז שנה א' שלו באוניברסיטה ועד עכשיו אני עוקב בהשתאות ובהערצה אחרי עבודתו מתוך דמיון פורץ גבולות המשולב בדייקנות קפדנית, אורך רוח, ספקנות, ירידה לפרטים הכי שוליים יחד עם המראה לגבהים, דייקנות וחריצות".
מה לדעתך דחף אותו להתמחות בתחום זה?
"כבר בתחילת הדרך הייתי משוכנע ש'ממי' לא ילך בדרכים סלולות וכבושות אלא לכיוון חדשני עצמאי ונועז. לאן בדיוק? לא יכולתי לדעת, אבל היה ברור לי שהוא רב תחומי. ואכן הוא מחבר בין עולמם של החיידקים ובין השדה הפיסיקלי אם באמת ירדתי לסוף דעתו. וכמתבונן מהצד ויחד עם זאת בהכירי את בני מילדותו, הצד הניסויי, השילוב בין תיאוריות לבין בדיקת הדברים במציאות הקונקרטית, היו תמיד חלק בלתי נפרד מעמידתו מול החיים".
אברהם, תוכל לשתף אותנו אירועים שחקוקים בזיכרונך מבית אבא?
"הורי דחפו אותי תמיד למצוינות, אבל בתיכון שבו למדתי, המורה ללשון ולספרות עברית נהג לתת לי ציון נכשל. לכן, יום אחד ביקשתי מאבא שיעשה את המשימה בשבילי. אבא קיבל 64, שזה היה שיפור משמעותי, אבל אני לא הייתי מרוצה. ביחד עם אבא ניגשנו למנהל בית-הספר והתוודינו על המזימה. המנהל לא הניד עפעף ואמר שאם הוא היה בודק את העבודה, אולי היה נותן רק 63".
קרה שחלמת לחבר סיפורים כמו אביך?
"לא. אבל לפני כעשר שנים התחלתי לכתוב רומן. אבא קרא אותו והעיר מה שהעיר. זנחתי את הכתיבה למרות שאני מאוד אוהב את מה שכתבתי, אבל הסיבה המרכזית שאני נמנע מלהתקדם בנושא היא שלעולם לא אגיע לקרסוליו של אבא ואין לי אומץ לפרסם יצירה שכזו. טוב לי עם המאמרים המדעיים שלי שנכתבים באנגלית מקצועית. אולי בגיל מאוחר יותר אנסה לפרסם מה שכתבתי בעברית ספרותית".
תכונות משותפות לשניכם?
אברהם עונה בשמו של אביו ואומר: "ודאי שיש קווי דמיון אבל הם לא רבים. שנינו פרפקציוניסטים עד כדי להכעיס, ובעלי חוש הומור שמפותח כנראה יותר מידי – זה מציק לסובבים אותנו. לגבי הפרפקציוניזם, אני זוכר שכשהייתי בתיכון חוזר עם ציון 95 הורי שאלו אותי 'למה לא 100?', וכשחזרתי עם 100 הם שאלו אותי 'כמה ילדים בכיתה קיבלו 100?'.
מבין ספריו של אביך, מהו הספר החביב עליך ביותר?
"ביקורי התכופים והמרובים בברלין, במסגרת שיתופי פעולה מחקריים שלי, הכריחו אותי לאהוב את 'לפני המקום'. בכל פעם שאני בברלין אני עושה מסע קצר באחת מסמטאות הספר, נושם אותה, ומחפש אותה בסמטאות העיר".
האם אביך מתייעץ איתך לפני פרסום ספריו?
"כן, ולא (באינטונציה שמיוחסת לשמעון לפרס). לא, כי אבא מתייעץ רק עם מספר מצומצם של אנשים, למשל עם אמא שלי או אחותי הגדולה שהיא מתחום מדעי הרוח. בנוסף יש לו גם אנשי מקצוע שהם חברים. וכן, כי כשהוא מתייעץ איתי אז זה בדרך כלל לגבי דברים טכניים שנוגעים לאמיתות וריאליסטיות של עובדות. אבא כותב באופן מגה-ריאליסטי, דהיינו, סיפוריו הבדיוניים תמיד משלבים עובדות רבות, מאוד מגוונות, מרביתן אמתיות, שמשוות לסיפור אותנטיות. באחד הספרים שכתב אבא הוא שאל אותי לגבי מופע הירח. היה חשוב לו לדייק בתיאור הלבנה, במקרה בו הגיבור פוסע בערב, בשעה מוגדרת בתאריך מסוים בלוח העברי, והיה חשוב לו לתאר בדיוק כיצד נראתה הלבנה באותו הרגע, כאילו הוא עצמו היה עד בבית הדין של יבנה, עומד לתת עדות על קידוש החודש. כזה אבא, דייקן".
האם אברהם שימש מקור השראה לחלק מסיפוריך?
חיים באר: "בימים שכתבתי את 'אל מקום שהרוח הולך' הייתי בשנת שבתון באוניברסיטת אוסטין טקסס, שם אברהם עשה פוסט דוקטורט. גרתי לידם באותו קומפלקס דיור והייתי בן בית בביתם, נהניתי מהאירוח של סנדרה כלתי ומחברתם של נגה ושחר המקסימים. בערבים היינו אני ואברהם עורכים צעדות וכמובן שהוא סיפר לי על עבודתו המדעית ואני חלקתי אתו לא מעט מענייני הכתיבה וברור שלא מעט מהשיחות חלחל לתוך הרומן הנכתב".
מהו נושא השיחה המרכזי במפגשים שלכם?
אברהם: "כשאני נשאל שאלה זו עולה על פניי חיוך. אני חושב שהנושא הכי מעניין הוא רכילות. אנחנו כמעט תמיד שואלים זה את זה, 'נו, מה אתה יכול לספר, אולי איזו רכילות מעניינת?', וזה לדעתי מתקשר לעובדה שאנחנו לא באמת מתראים לעיתים קרובות".
אתה עובד בשדה בוקר וגר בעומר, אביך גר וכותב ברמת גן. איך מגשרים על הריחוק הגיאוגרפי?
"בשנים הראשונות שבהן גרנו בעומר, אבא היה בא ללון אצלנו יום בשבוע, בדרך כלל ביום בו היה מלמד או ערב קודם לכן. לפעמים גם אמא הייתה מצטרפת. הנוהג הזה הוחלף עם הזמן בביקורים ארוכים בסופי שבוע, בעיקר של ההורים אצלנו, וגם נוהג זה הוחלף. ככה זה, אבולוציה של קשר משפחתי. היום אנחנו משתדלים להיפגש פעם בשבועיים".
אילו היית מתבקש להכין סיפור על פעילותו המדעית של בנך הפיזיקאי, מה היית כותב בפתיח?
חיים באר: "הייתי כותב שמדען אמיתי הוא ההתגלמות המושלמת של 'האדם המשחק' מאת יוהאן הויזינחה. ובני ממי הוא אחד מאלה שמוכנים להיכנס ל'מוד של משחק' בשעה שהוא נכנס למעבדה ומתחיל לשחק עם החיידקים שלו".