נותנים ולוקחים
מי ומה: יצירת מופת שופעת עוצמה ותשוקה וכתובה בתנופה גרסיה־מרקסית, על שנות ה־30 באלג'יריה הקולוניאליסטית.
קבלו דגימה: “שלושת האחים שלך נולדו כמו נסיכים. הם לא נשארו בחיים. אתה באת אחריהם, והתרוצצת בגנים עד כלות הנשימה. אחר כך אלוהים החליט שהחורף מחליף את האביב, והגנים שלנו נבלו. אלה החיים, ילדי. מה שהם נותנים לנו ביד אחת, הם לוקחים באחרת".
יסמינה חדרה, “חובו של היום ללילה", תרגום: רמה איילון, ספריית רות, 455 עמ'
חביתת סרפדים
מי ומה: אקטיביזם אקלוגי מתנגש ביזמות נדל"ן ובחייה של אלה פלורנטין, אישה אחרי מחלה ולפני חתונה.
קבלו דגימה: “פעם בשבוע הם היו נפגשים לזהות נבטים, להכין חביתת סרפדים, לחלוט גרניום לבטן לא רגועה, לטגן עלי לוף עם בצל. את הקרקע היא יצרה עבורו, עכשיו היה עליו ללמד את עצמו. הוא ישן ביערות, הקשיב לציפורים, צייר עקבות, הריח את האדמה לפני ואחרי הגשם".
מיה הוד רן, “לשחות את הים" ספרי ארוך, 384 עמ'
מרורי העם הזה
מי ומה: רומן ביוגרפי־היסטורי מקורי ומטריד מאת חוקר התנ"ך יוסף עמרני, על נביא החורבן המקורי, ירמיהו, שלא היה בומבה של נביא כמו הקולגה יחזקאל, ובעיקר שלא היינו רוצים להכיר ברלוונטיות הבלתי מתכלה שלו.
קבלו דגימה: “‘אלוהיי, למה עשית רע לעם הזה? למה שלחת אותי בשליחות זו? כי מאז באתי לדבר בשמך נהיה רע יותר לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך!' ברוך הביט ברבו בעצב, וכדי לעודד את רוחו אמר: ‘לא הכל רע'".
יוסף עמרני, “ירמיהו", כריכה – סוכנות לסופרים, 415 עמ'
אם להיות מאוד כנה
מי ומה: קומדיה רומנטית על אהבת נשים וסגירת מעגלים. לדליילה גרין אולי לא אכפת, אבל לכן יהיה אכפת ממנה. תרגמה את זה יפה שפרה קורנפלד.
קבלו דגימה: “היא לבושה כולה בשחור, המבט שלה נעוץ בצד הפריים, רגל במגף דורכת על הקיר. היא נראתה מאוד קווירית וזועמת. וסוג של יפהפייה, אם להיות מאוד כנה".
אשלי הרינג בלייק, “לדליילה גרין לא אכפת", תרגום: שפרה קורנפלד, סלע ספרים, 320 עמ'
להחליף דיסקט
מי ומה: אונס שהיה לפני 20 שנה. או לא היה? גבר יוצא להגן על שמו הטוב ועל חייו. מהפכת מי־טו, תג המחיר.
קבלו דגימה: “אני כבר החלפתי דיסקט, אח שלי, ומציע גם לך. לא מקבל יותר סטודנטיות בחדר סגור, תמיד משאיר דלת פתוחה, לא נותן להן מחמאות, לא הערות, שום דבר. כלום. לך תדע מאיפה זה ייפול עליך".
מיכל שטייניץ ניסן, “דברים במדבר", שתים, 216 עמ'
גרפיטי ללא הפסקה
מי ומה: ספר אלבומי מיוחד ומרהיב, שמתעד את האובססיה של ד"ר עמלה עינת, סופרת וחוקרת בת 83, לתופעת הגרפיטי בתל אביב. עינת מראיינת אומני רחוב עם סיפורי חיים מלהיבים, מאדריכל שמצייר על קירות וחרדי עם סטיית היפ הופ, ועד הופעת אורח של זונה שנעצרת על ידי המשטרה וצועקת: “לנו לא מגיע קצת יופי?". מגיע, לגמרי מגיע.
קבלו דגימה: “אי אפשר להתעלם, כמובן, גם מהפיתוי ההרפתקני הכרוך במרכיב הלא־חוקי שבעבודה. זה מעין משחק ב'שוטרים וגנבים' שמעלה את מפלס האדרנלין בדם. הצורך לצייר מהר כדי לא להיתפס על ידי המשטרה, לצייר ולברוח ולהיות מסופק מרמת הציור למרות המהירות".
עמלה עינת, “גם לנו מגיע!", מרום תרבות ישראלית, 158 עמ'
מחוץ לחלוני. הנורווגי
מי ומה: הגיגים נורווגיים חרישיים ומעודנים על החיים וכל מה שנגזר מהם.
קבלו דגימה: “ישבתי מוקסם מהחיים התוססים שמחוץ לחלוני - זה הזכיר לי את ילדותי, אז, ככל הנראה, היה טוב יותר להיות זקן, כך נדמה לי, אנשים היו פחות בודדים, ובראש ובראשונה היו מתים בזמן סביר".
של אסקילדסן, “רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל", תרגום: דנה כספי, סימטאות/תשע נשמות, 152 עמ'
היפוכה של אמא
מי ומה: עלילה בדיונית בקפריסין של לפני אלפיים שנה והתמודדות אוטוביוגרפית עם סוד נורא מהעבר הקרוב מתערבלות בה בעת בספרה העז והנועז של רוחמה וייס, סופרת, חוקרת תלמוד ואקטיביסטית פוליטית־חברתית מובילה.
קבלו דגימה: “כבר בגיל פצפון ידעתי שאהיה מבוגרת חזקה. כנראה שהידיעה הזאת הצילה אותי, או לפחות שמרה אותי מתפקדת. ידעתי שאהיה היפוכה של האמא המוזנחת והחלשה שלי. ידעתי שלי יהיה לק אדום על הציפורניים. ידעתי שאלך עם נעלי פלטפורמה שישמיעו קולות של נוכחות בכל מקום שאליו אגיע".
רוחמה וייס, “היהודיה האחרונה של קפריסין", פטל, 250 עמ'
בהמות פמיניסטיות
מי ומה: לוחמת מוסד. טיפולי פוריות. מתח מיני עם עמית זחוח שמתקשה בבדיקות פוליגרף. מארבים ברומא ופצצה (אמיתית) מתקתקת. מערבבים טוב־טוב ומקבלים ממתק אביבי חביב.
קבלו דגימה: “‘היכולות שלך כל כך מרשימות, שלפעמים אנחנו כמעט שוכחים שאת אישה', הוא צוחק ומשתנק בשיעול ליחתי. ‘לא, אני צוחק', הוא שוב משתעל. ‘שתדעי לך שאני פמיניסט ואני חושב שאתן, הנשים, הרבה יותר טובות מאיתנו. אנחנו די בהמות אחרי הכל, נכון, פינטו?'".
נועה שלו, “את עוד תתחרטי על זה", כנרת זמורה דביר, 320 עמ'
איפה התשובות
מי ומה: חשד לתרחיש אימים של מערכת הביטחון (פיגוע ביולוגי) חושף תוכנית שטנית שעלולה להוביל להרס מדינת ישראל (במקרה לא הרפורמה המשפטית).
קבלו דגימה: “אתה שואל הרבה שאלות טובות, אבל עדיין לא ברור לנו איך הסופר־אוקסיד הגיע למחזור הדם של הנפגעים".
דני גרינברג, “ריסט", סלע ספרים, 384 עמ'
והעולם שותק
מי ומה: זוג צעיר, יוצא/שורד התנחלות דתית קטנה, מתמודד עם אובדן קשה ועם מה שנשאר.
קבלו דגימה: “אישה הולכת ברחוב ומדממת תינוק והעולם שותק. העולם שותק לא כי הוא רע או אדיש או שתקן. זאת אומרת, העולם אדיש ולפעמים רע, לא בהכרח שתקן, אבל אף אחת מאלה היא לא הסיבה לכך שעכשיו העולם שותק כשהיא, האישה, מדממת את התינוק שלה. הוא שותק כי הוא לא יודע".
רעיה ג'קסון זלקינד, “ימים של חול", שתים, 203 עמ'
כמה שוקל האושר
מי ומה: תמי מילר, מורה לאושר ממיאמי (במקור מגבעתיים), מציעה מניפסט מלא תיאבון לחיים, עם עצות קטנות שיכולות לשפר בגדול את מצב הרוח והאהבה העצמית שלכם, כולל כמה מתכונים מושחתים לכאורה אבל למעשה בריאים ומשמחי נפש.
קבלו דגימה: “מה שעמד ביני ובין האושר הוא לא 10 קילו אלא אני, כולי במלוא הדרי, כששמתי את החיים במצב ‘המתן' ולא ידעתי לחיות את הכאן והעכשיו - אני הפרעתי לעצמי בדרך".
תמי מילר, “איך להיות בדיאטה 45 שנה ולא להיות רזה", כריכה – סוכנות לסופרים, 175 עמ'
מדרכות החיים
מי ומה: טנק בבני ברק, תשוקה בחוף געש ועוד סיפורים מפתיעים ונוגעים מאת אלי מורנו, סופר ומורה להיסטוריה וקולנוע.
קבלו דגימה: “רחוב אחד להיוולד בו ואחר כך גם למות בו, זה יותר מדי עבורה הערב. המדרכות שבורות, מרוסקות מדי לחיים שלמים של אדם. את חלקן היא עוד מזהה מהילדות כמו זיכרון מעומעם. הילדות אבדה לה".
אלי מורנו, “קיץ 86", מעזבות, 203 עמ'
שני שירים לחג
שטויות של אהבה
אני אוהב לדבר שטויות של אהבה.
אני מאמין שבסוף
כולם ימצאו.
זה לא נורא
לחמוד חיבוק.
גם לא בושה להודות:
אני צריך מישהי בשביל להשתנות.
אהבה, מה יש להסביר פה.
הייתי רוצה לשטוף את העולם
בנחמה הזאת. נכון, דרוש קצת
מזל
אבל אסור להפסיק לקוות.
מתוך “מוכה אהבה" מאת אוהד ובר, ספרי עיתון 77, 108 עמ'
תכסיסי אהבה
הזדיינתי בתכסיסים
בטקט
כמשקל האהבה
כדוגמת משקל השיר.
משקל האהבה גרם לה
יותר הנאה
מעצם אהבתי
לה.
מתוך “שברי מראות" מאת רון גרא, הוצאת שי, 100 עמ'
