בזכות עוגיות התמרים שהתבקשה להביא לכיתה, יוצאת גלי הקטנה למסע בעקבות סבתא-רבתא שלה בעיראק של תחילת המאה ה-20, שעל שמה היא נקראת ושאותה היא מכירה רק מהתמונות ומהסיפורים. זהו סיפור מרגש ומרחיב לב ודעת, שהורים יקריאו לילדיהם, ויחד יתאהבו בקסמו הנוסטלגי, העטוף ביומיום העכשווי. הספר כתוב בעברית עשירה ויפהפיה, ששזורים בה ביטויים מהניב היהודי-עיראקי, שפורט על מיתרי הלב אצל מי שהשפה מבית מתגלגלת באוזניהם עד היום.
ענת לב-אדלר, עיראקית גאה ונינתה של ננה ג'ולייט מספרת: "ננה ג'ולייט לא ידעה לקרוא ולכתוב, ואנחנו, הנכדים והנינים, היינו מקריאים לה שמות ומילים, שלטי רחוב וסיפורים. אבל היא הייתה האישה הכי חכמה שהכרתי, ואת סיפור ילדותה בעיראק שמעתי מפיה אינספור פעמים. הסיפור הזה מהווה עבורי מקור השראה וגאווה. כתבתי את הספר הזה למענה, למעני ולמען הילדות החולמות שנמצאות בכל אחת מאיתנו".
הסיפור האישי-היסטורי מתובל באיורים מקסימים של רותם טפלו שמקימים לתחייה את אורחות החיים ורגעי היומיום בחיי הקהילה היהודית בעיראק, מנציחים את הנופים, הטעמים והריחות מהשוק בבצרה ומבישוליהן של הנשים במטבח היהודי העיראקי – מקובה סלק ועד תביט, מסביח ריחני ועד בעבע בתמר מתוק – וגם מקפל בתוכו שיעור בפמיניזם מזרחי ובמלחמה לשיוויון זכויות לבנות, שבמדינות רבות מתקיימת עד ימינו.
פרק ראשון
"אמא, את זוכרת שיש לנו מחר יום מאכלי עדות, נכון?"
"כן, ביום שישי, אני זוכרת," אמא אומרת. היא בדיוק נכנסה הביתה מעבודתה בעיתון והתכופפה ללטף את סופי הכלבה. סופי מכשכשת בזנב כמו שקורה בכל פעם שמגיע מישהו שהיא אוהבת.
"אז מה נבשל? המורה אמרה שצריך להביא כמות שתספיק לכל הכיתה ושצריך להכין גם איזה מופע או לספר סיפור לכולם."
"מופע או סיפור?"
"כן, ואפשר גם שיר או יצירה, משהו שיסביר על תולדות המשפחה," גלי אומרת. היא מגישה לסופי ביסקוויט של כלבים, והכלבה מבצעת קפיצות לולייניות. גלי מרימה את הביסקוויט גבוה באוויר. "אולי נביא את סופי לכיתה והיא תהיה המופע האמנותי," היא צוחקת ומביטה בסופי כלבת הקרקס, כפי שכולם מכנים אותה.
"נתת לי רעיון!" אמא מכריזה.
"מה, לספר על השושלת של סופי? גם היא עיראקית?"
"סופי בטוח עיראקית, היא הכי אוהבת את הביצים החומות של הסביח," צוחקת אמא. "אבל דווקא הביסקוויט שנתת לה הצית את דמיוני." אמא מוזגת לעצמה כוס של מים קרים ונכנסת להתקלח.
הצית את מה? מה הקשר בין הביסקוויט של סופי למאכלי עדות? גלי חושבת לעצמה ומחייכת. איזו אמא משונה יש לה.
כעבור כמה דקות, כשאמא יוצאת מהמקלחת, אחרי שאספה את שערה הארוך החפוף, גלי כבר יושבת ליד שולחן המטבח ומתבוננת בה.
"חוץ מהימים שאת עובדת מהבית, אני הכי אוהבת שאת חוזרת וישר מתקלחת."
"למה? אני כל כך מלוכלכת ומזיעה?"
"לא, אמא. ככה אני יודעת שאין לך עוד פגישה ושאת לא צריכה לצאת שוב." גלי קמה ומחבקת את אמה. "נו, אז מה הרעיון שחשבת עליו?"
"חשבתי שאולי נכין בעבע בתמר."
"נכין מה?"
"את עוגיות התמרים של ננה ג'ולייט," אומרת אמא ופותחת את המזווה. "קמח יש, שמרים יש, אריזת תמרים לאפייה יש." אמא מוצאת בטלפון שלה צילום ומראה לגלי.
"אמא, אני מכירה את העוגיות העגולות האלו. סבתא רותי מכינה לנו כאלו לפעמים."
"נכון, ואת יודעת במה הן ממולאות?"
"כן, אמא, את סיפרת לי. בתמרים. בעיראק היה פעם רק שוקולד יקר מתוצרת חוץ, אבל היו מלא-מלא עצי דקל שנתנו תמרים מתוקים, אז השתמשו בהם למילוי העוגיות. ועצי הדקל גם נתנו הרבה צל, וזה היה טוב, כי עיראק היא מדינה חמה."
"הרבה יותר חמה מישראל," אומרת אמא ומביטה בגלי בחיוך. כמה שהן דומות, הילדה שלי וסבתא שלי, היא חושבת. לשתיהן עיני שקד בגון התמר, לשתיהן שיער גלי סורר שכמעט תמיד עושה מה שהוא רוצה, עד שקולעים אותו לשתי צמות עבותות, ולשתיהן כוח רצון שאי-אפשר לעמוד בפניו".
"עוגיות התמרים של ננה ג'ולייט" מאת ענת לב-אדלר. איורים: רותם טפלו. ייעוץ היסטורי: אורלי בחר-לוי, אוצרת מוזיאון יהדות בבל. הוצאת ידיעות ספרים. 38 עמודים. להשיג ברשתות הספרים המובחרות ובאתר