תהל רן, “בית עוגות הדבש", כנרת־זמורה דביר, 400 עמ'

אני מאפרת את השפה העברית. איפור עדין עדין, ככה רק להדגיש את" העיניים היפות של השפה העברית. את השפתיים האדומות שלה. מעצבת לה את הגבות, ככה שתהיה לה הבעה יותר ברורה ואינטימית. איפור קבוע. בשפה האירנית אני לא נוגעת. יש לה תווי פנים חזקים. ממוקדים, כאילו שהיא הולכת לבצע משימה מאחורי הקלעים של השפה העברית, כדי לקמט את השפה העברית מתווי פניה התמימות והחלקות".

משכינת שלום: תמר בנימיני מביאה לתקשורת מאפשרת ומפשרת בזמן שהיא בונה בית
בפורמט של ספר אפשר להצליח היכן שכריסטופר נולאן והקולנוע נכשלו

תהל רן אכן עושה בשפה העברית כרצונה. מקשטת, מחריבה, מגהצת, מועכת, משתעשעת גם ברגעי האימה הגדולים שיצירת המופת הזאת מזמנת כמעט בכל עמוד. כתיבה היא קצת כמו ריקוד, מסבירה גילי, הגיבורה שלה, שמתפרנסת מכתיבת סיפורי חיים של אנשים, לגיבורה אחרת, רקדנית בשם מיכאלה (שמצדה טוענת שכל תנועה שאנחנו עושים, ולו הפשוטה ביותר, היא ריקוד). אבל בפעם אחרת, גילי מודה שבשבילה, “כתיבה זאת צעקה. כשאת פותחת את הספר, בכל דף ובכל שורה מסתתרת צעקה". ורן צועקת ולוחשת, מלטפת וחונקת. ואת הריקוד הזה לא תרצו להחמיץ.

קשה להתעלות על פתיחה שבה מסתובבת רוחו של היטלר כאחת מדיירי הבית, ובעל הבית מגלה שלמעשה התחתן עם הצורר הנאצי. ובכל זאת, רן מתעלה גם על זה. כשגילי מוסיפה ומספרת ש"כתיבה זאת הנפש עצמה, לא דבר אחר", כבר ברור שרן לשה את הנפש האנושית ומכינה ממנה עוגות דבש ספרותיות וגם שיריות (“לפעמים משוררת היא רק שורה בשפה שאין בה מנוחה. אני שותקת צימאון וחוזרת למיכאלה שלי"), שלא ימתקו לכל חך - וזו בהחלט לא מטרתן - אבל חובה לטעום אותן.

אם כבר נפש אנושית, רן - באמצעות דמויותיה - תוהה בין היתר מה הצורך בבני אדם בכלל. “אני לא מבינה למה נברא העולם, בשביל מה? בשביל מי? לא היה קורה כלום אם בני האדם לא היו נולדים, למה הם נחוצים בני אדם בכלל? בשביל ללמוד באוניברסיטה, בשביל להוליד ילדים מתוסבכים, בשביל להגיד שהחיים יפים, בשביל להעלות תמונות באינסטגרם, בשביל שחדרי המיון יתמוטטו על כל בני האדם. מי המציא בכלל את בריאת העולם, מי חיכה בכלל לבריאת העולם".

בעולם המופלא והמעוות שרן בוראת בהנאה בלתי מוסתרת, לא רק בני האדם די מיותרים, אלא גם בעלי חיים, כרישים למשל (“חלאות הכרישים האלה, פוצעים ונושכים באכזריות. נושכים גורים של כלבי ים עד מוות"). וגם ניצולי שואה אינם קדושים (“ניצולי שואה יכולים לפעמים להיות אכזריים, מרוב שהם כל כך פצועים וממולכדים").

בעלה של גילי, אורי, הלום קרב מיוסר, גיבור מלחמה שהיה לסמרטוט מלחמה, כהגדרתו (“הוא לא הסכים יותר להווה שלנו"), מדביק בייסוריו את כל הסובבים אותו - וסבל הוא כמו מחלה מידבקת בסיפור הזה - אבל הומור הגרדומים האנרכיסטי שרן מפתחת, בעודה שוברת את כל הכלים האפשריים, ושולחת מכתבים גם לאנה פרנק וגם לאינסטלטורים שמככבים בפנטזיות זימה (כי “מאינסטלטורים לא צריך להתבייש"), כמעט מכפר על הכל.

שורה כמו “בסך הכל יום יפה היום במחלקה של הגוססים" משתלבת בטבעיות עם שיר ששרה לעצמה גילי בחצר ביתה: “האושוויץ שלנו גדול וירוק, האושוויץ שלנו יודע הכל, בבוקר נוסע, בערב הוא שב, מביא הוא להיטלר ביצים וחלב". וזה כשלא מתחשק לה לבוא לכנסת ולהודיע “אני הוא קישקשתא", להוציא לשון לשוטר “ולגרד את הביצים של שליט צפון־קוריאה". למה? למה לא?

“את יפה כמו צחוק שמעולם לא צחקתי", אומרת אחת הדמויות בשורת חיזור מקורית לדמות אחרת. ובהקשר אחר נדמה לי שגם הצחוק שצחקתי פה ושם במהלך הקריאה ב"בית עוגות הדבש" הוא כזה שמעולם לא צחקתי. צחוק מר, מזועזע, נבוך מעצמו, שנתקע בגרון ובכל זאת עושה חשק לעוד. ויש עוד, לא לדאוג.

גילי מתחילה לשקוע, וכמעט לטבוע בדם ובדבש, כשהיא מעומתת עם סיפורה של מיכאלה והוריה ניצולי השואה (שגורשו מהקיבוץ אחרי שאמה הפחידה את הילדים ודיברה עם הפרות) בניגוד מוחלט לרצונה, אחרי שהבטיחה לעצמה שתפסיק לכתוב זוועות משפחתיות של אחרים, תפנה גב לעבר ותרקום לעצמה הווה חדש בחוטי זהב, אולי תכתוב ספר ילדים על איזו בילבי אפריקאית שובבה (“אני רוצה לכתוב על מחולות של ילדים ולא על מחלות של מבוגרים") ותהיה חברה טובה של עצמה.

אבל “הגיע הזמן לדרוך על המציאות", ו"מי ישמור עליי מנפשות קרועות" היא תוהה רטורית, ויודעת שהתשובה ברורה ועגומה גם יחד. בנימה כמעט פוליטית אומרת גילי: “אולי אני צריכה יותר להילחם על חייה של מיכאלה.

אולי לא. כל אחד צריך להילחם על חייו ולא לחכות שיצילו אותו. לא בארץ הזאת! בארץ הזאת אל תחכו שאף אחד יציל אתכם! רק תשתדלו לא למות צעירים. אל תתאמצו, רק תשתדלו".

רות, אמה של מיכאלה, הייתה כמו “זר של חרציות, פורחת רק בעונה אחת, אבא שלי שומר עליה שלא תתנפץ לרסיסים כמו קערת זכוכית מהמאה הקודמת. כל יום בבית הזה הוא מלחמה וגם שלום. אין מרחק בין עונות השנה, והחורף תמיד מכאיב לאביב שרק רוצה להראות את יופיו לעולם". מיכאלה הילדה מקנאת בחברותיה, שלכולן יש אמהות שפויות. “אני קודם שונאת את אמא שלי", היא אומרת, “ורק אחר כך, אם נשאר לי זמן, אני אוהבת אותה. אני רוצה להיוולד מחדש והיא לא נותנת לי". “אין יותר חמלה אחרי השואה", אומרת גילי. “הכל הוא רק הצגות של טוב לב".

גילי שומעת את השמיים נופלים בחבטה על הקרקע כשהיא מתחילה לכתוב את סיפורה של מיכאלה. “בא לי לצאת לשכונה כשעל מצחי כתוב בטוש שחור: סליחה שכנים, אל תעשו רעש, אני כותבת שוב ספר על שואה, אז בבקשה תרגיעו את עצמכם לפחות לחצי השנה הקרובה. כל האנשים בריאים, רק החטאים שלהם חולים".

את הסיפורים של דמויותיה עליה “ליילד בשלווה ערירית, ללא משככי כאבים". לספרה הקודם קראו “יש רעפים לחושך", והיא כבר מרגישה איך צלו של הבית שבו גדלה מיכאלה, ושבו רות אפתה עוגות דבש באובססיביות מפחידה, מתחיל להזדחל עליה. היא מבקשת להסיר את התחבושות שעטפו את ילדותה של מיכאלה, “לסייד" את זיכרונותיה, ומרגישה ששתיהן הן כמו נחל שרוחץ את פניו בנהר.

עוד היא תוהה: “האם לגורל יש מלבושים, נעלי עקב, סנדלים תנ"כיות", ומוקסמת מדיאלוגים בין רות ומיכאלה הקטנה, ב"ימים הלבנים" של אמה, בהשאלה מלאה גולדברג, הימים שבהם הייתה היא עצמה ולא מחלת הנפש שלה.

כך שואלת הילדה את האם (“אין אימא שהיא לא יפה") מה עושה השמש בחורף ואם לא קר לה, והאם מסבירה לה שבחורף השמש ישנה בבטן של הירח ומחכה להוראות מתי לזרוח (בימים הלא־לבנים האם פחדה מהאור אבל גם מהחושך, קראה לירח פדופיל ולשמש זונה); הילדה שואלת אם הכוכבים בשמיים יכולים ליפול לאדמה, והאם עונה שכן, אבל האדמה תנשק אותם כשהם ייפלו.

והשאלה הכי יפה בעיניי: “אמא, הזאב שטרף פעם את כיפה אדומה היה פעם ילד?", והתשובה הנהדרת: “הוא היה הרבה פעמים ילד, רק פעם אחת הוא היה זאב, ואז הוא שכח שהוא היה ילד". זה סיפור על כוחה של כתיבה לרפא וגם לפצוע, ועל היכולת והצורך להיאחז בילדים שהיינו פעם, וגם לשחרר אותם. והוא שופע חסד נדיר.