ביקורת ספרים היא פחות או יותר הדבר האחרון שמעניין אנשים בעיתות מלחמה, ולא שבעיתות שלום מצבה טוב בהרבה.
מה לעשות שמי שמתעסק בביקורות הם בעיקר המבוקרים ומקורביהם. חלפו הימים שבהם "מדינה שלמה", כמאמר הביטוי הנושן, דיברה בהתרגשות על מי כתב מה על מי. היום מדינה שלמה עסוקה בעיקר בליקוק פצעיה ובמאבק על עצם קיומה. מהומות בזירה הספרותית וקרבות תרנגולים בשדה התרבות בכלל היו למותרות. הו, ישראל, לו רק היית נורווגיה.
הסרט החדש והחכם של אבי נשר, "גן קופים", מזמין כמה הרהורים על ביקורת ומבקרים. במרכזו עומדת דמות של סופר נשכח בשם אמיתי קריב (אדיר מילר), שמשמש כשק חבטות של מבקרי ספרות ובראשם אחד, אוריה חרמון (ערן זרחוביץ'), שהמקלדת שלו, בהשאלה מציטוט של ג'יי מקינרני, עשויה משיני אדם, ושמשתלח בקריב בהנאה סדיסטית בלתי מוסתרת, עד כדי קביעה פומבית שהאיש אימפוטנט. בעולם האמיתי קריב כנראה היה שובר לחרמון את המשקפיים, כמעשה דודו טופז במאיר שניצר (קצרי הזיכרון מוזמנים לסור לגוגל); בעולם של "גן קופים" הוא רוקח מזימה מתוחכמת שאמורה להשיב לו את כבודו האבוד, ולא נחטא בקלקלנים.
בואו נתעכב לרגע על דמותו הסמלית של חרמון. בעיני קריב, הוא מסוכן דווקא מפני שהוא אינטליגנטי ויודע על מה הוא מדבר. בעיני הצופה, הזה לפחות, מעניין לבדוק מה מניע את חרמון. מה שבטוח, לא נראה שהוא בא מאהבה. לא אהבת ספרות ולא אהבת אדם. אם כבר, אהבת דם, ואהבת הרייטינג שהוצאות להורג מניבות מאז ומתמיד. בברודוויי יש תיאטרון שנקרא על שם מבקר התיאטרון וולטר קר, ועד לא מזמן היה שם גם תיאטרון על שם המבקר ברוקס אטקינסון (שכעת נקרא, בתקדים היסטורי, על שם השחקנית והזמרת השחורה לינה הורן). אלו מחוות נדירות של כבוד והערכה למבקרים (זוכי פוליצר) לא בלתי נשכניים, שידעו שתפקידם איננו להיות אהובים אבל איכשהו לא היה ספק באהבת התיאטרון שלהם. מנגד, קשה לראות בעתיד הקרוב, או הרחוק, אולם תיאטרון ישראלי שייקרא על שם חיים גמזו או מיכאל הנדלזלץ למשל. לעומת זאת, אורי קליין, מבקר הקולנוע המנוח, קיבל אות הוקרה מיוחד בפסטיבל הקולנוע של ירושלים על מפעל חייו, כך שאין זו אגדה, תעשייה המצדיעה למבקריה, כל עוד הם הוגנים, לא מרושעים רק לשם הרשעות, ואוהבים באמת ובתמים את האומנות שהם מבקרים. עזבו אהבה, נסתפק במסירות, או באכפתיות עמוקה. יש חיות כאלה? פחות ופחות, לדאבון הלב.
אדיסון דה וויט (ג'ורג' סנדרס), מבקר התיאטרון בסרט "הכל אודות חווה", מודה שהתיאטרון הוא כל חייו ושאין לו דבר מלבדו. זה לא מצדיק בהכרח את אכזריותו, אבל כן מסביר את הדלק שמריץ אותו. תיאטרון אגב הוא אולי האומנות היחידה שבה ביקורת יכולה לשנות (לטובה) את התוצר המוגמר. במאי קולנוע לא ירוצו לחדר העריכה כדי לבצע שינויים שמבקרים יציעו, וגם סופרים ברוב המקרים לא יכניסו תיקונים בספריהם בעקבות ביקורת – אם כי הם יוכלו כמובן להפיק לקחים בעבודותיהם הבאות ממה שמכונה "ביקורת בונה"– אבל מחזאים יכולים לתקן את המחזות שלהם בכל שלב, כפי שעשה למשל ניל סיימון, ששינה את הסוף של "הזוג המוזר" אחרי שהערה של המבקר אליוט נורטון במהלך הצגות ההרצה של המחזה בבוסטון האירה את עיניו והפילה אצלו אסימון פנימי. "אני לא יודע אם נורטון הציל את המחזה או לא", אמר סיימון בדיעבד, "אבל הוא בהחלט הפך אותו להצלחה גדולה יותר". נורטון הסתפק בתודת המחזאי, במקום בצ'ק או נתח מהתמלוגים.
מעניין שמבקר תרבות אחד ב"הארץ" קרא (גם אם בצחוק, וזה לא מצחיק) למגר, לא פחות, דווקא את אותה אומנות התיאטרון, פשוט מפני שהיא מביכה אותו. הרי זה כמו להציע לשרוף ספרים כי אתה שונא לקרוא. איך אתה יכול להיות מבקר תרבות כשאתה מבקש לחסל בה אגף שלם? קולגה שלו באותו עיתון ביקר את הופעתו של אדיר מילר ב"גן קופים" מבלי שראה אותה כלל – סוג של שיא, כלומר שפל, אך לא חסר תקדים. הוא טען שמילר אינו שחקן דרמטי לגיטימי, וכך ביצע בעת ובעונה אחת דה-לגיטימציה של האיש ושל האומנים שבוחרים להעסיק אותו והגופים שמעניקים לו פרסים (כולל האמי הבינלאומי). הוא הפך את כתב השטנה הפרסונלי לפוליטי כשפסק כי "חובה להתנגד לעריצות הרוב", לעג לנתוניו הפיזיים של מילר, ובעודו מקטין אותו התלונן שמילר מקטין נשים בסטנדאפ ה"אשתי ואני" שלו, והתעלם מהעובדה שקומיקאים מובילים כמו ג'רי סיינפלד בנו ערבי "אני פה בגלל אשתי" שלמים ומהוללים, וג'ון קליז בכבודו ובעצמו הקדיש סיבוב הופעות שלם לגרושתו. שני המבקרים היותר הורסים/פחות בונים האלה, אגב, פרסמו ספרים שהיו פגומים עד כאב לדעתי, אבל לעולם לא אקבע שאינם סופרים לגיטימיים. ההזדמנות להשתפר שמורה להם (ולרבבות הסופרים הבינוניים ומטה שמציפים את מדפינו) תמיד. כשחושבים על כך שאחד מהם גם שפך מאות מילים על יכולות המשחק הקלושות (בעיניו) של גל גדות, שוב מתגנבת ללב התחושה שאין ילדים רעים, אלא ילדים שרע להם. ילדים דחויים שיורדים על מלכי הכיתה בתקווה משונה שאולי זה יביא להם תשומת לב, אם לא אהבה, ומיידים בוטנים בקופים הפופולריים של השבט בידיעה שלעולם לא יזכו בתהילה, בממון ובהערצת הקהל (אותו רוב עריץ) של אלה. קנאה? זה דווקא לגיטימי, ואנושי. ולכן כמעט יפה בדרכו. מבקרים כיוצרים מתוסכלים? קצת קלישאתי, לא תמיד מדויק (ההיסטוריה מלאה במבקרים שהיו יוצרים משובחים בפני עצמם, מדורותי פרקר וג'וליאן בארנס ועד קינגסלי ומרטין איימיס ולאה גולדברג שלנו), אבל שוב, לא כדאי להתעלם מהמומנט האנושי, שמוסיף אור אחר לכל ההליכים.
בסופו של דבר כולנו הרי רק רוצים שיאהבו אותנו. בסופו של דבר, כפי שכתב פעם דיוויד הר, החופש המוחלט הוא שלא יהיה אכפת לנו מה חושבים עלינו – וזה חופש שכמעט אינו ניתן להשגה. ליוסף סידר למשל לא הספיקו המועמדויות לאוסקר, ובאקט קרינג'י ובו בזמן נוגע ללב (שוב: גשו לגוגל) הוא כמעט דרש מאורי קליין, דמות האב והחונך, שילטף לו את הראש ויאהב ללא סייגים את סרטו. אולי גם אוריה חרמון הבדיוני מאמין בכנות שאם יבייש ויעלוב בסופרים זה יביא לו אהבה. ומישהו, איפשהו, בוודאי אוהב באמת לקרוא. ולכתוב. וליצור, ולבקר. ולעורר דיון. ולחקור. ולהקשיב. ולנסות לעשות משהו טוב וראוי בגן הקופים המטורלל שבו כולנו חיים.
אז כן, טינה טרנר, לשאלתך: אהבה קשורה לזה ועוד איך. אהבה היא כל הסיפור. בימים נוראים אלה, וכנראה תמיד. חבל למהר למגר, להשמיד, לפסול ולשלול אחרים, בשעה שארגוני טרור עושים את זה בהצלחה שלמרבה הזוועה, עולה על כל ביקורת.