לרגל יום הילד הבינלאומי: שלוש סופרות כותבות לילדים החטופים בעזה

שורות לילדה חטופה/ שלומית כהן–אסיף

אני מכירה אותך מן התמונה.
מדברת אלייך ושואלת מיליון שאלות.
מחכה שתעני, ואת שותקת ואת רחוקה. ואני לא יודעת איפה את.
גם את אינך יודעת היכן את ולמה. ואיך פתאום.
העולם התבלבל, ילדה. חיות טרף ברחו מן היער, והסתירו את החיים ואת האור.
גם השמש מתביישת. והזמן שלה הלך לאיבוד.
אני יודעת שאת נמצאת במקום שאין בו שמש, מקום בו גרים החושך והרוע. ורק זכרי, כמו באגדות, בכל מקום שיש מפלצות, פיות טובות מתקרבות לפתע ומחזירות את החיות ליער.
ואותך ואת החברים - הביתה.
יש פיה אחת, שהיא רק שלך. דמייני אותה, תני לה שם, והיא תרחף אלייך.
אני עוצמת עיניים, מתגעגעת איתך וחולמת שחזרת כבר, ואת פה.
ואני מכריחה את החלום להתגשם.
הלוואי! אַתְּ וכולם!
תגידי, הילדה מן התמונה: יש לך נעליים, גרביים, או שאת יחפה?
רציתי לספר לך: אתמול ירד הגשם הראשון. וגם הקשת הראשונה זרחה. זו הייתה קשת כפולה. אחת למשאלה שלך, שנייה למשאלה שלי. שתשובי הביתה.
הלוואי! את וכולם!
ואני מכריחה את המשאלה להתגשם.

אולי את מציירת עיגולים באוויר,
ציירי באחד מהם פרפר ודברי אליו. הוא יענה לך.
פרפרים עונים לילדים.
רק ביום שתשובי הביתה, השמש תפסיק להתבייש.
עוד רציתי לספר, ילדה: שיש לי שיר, שמו "המלאך שלי". אולי את מכירה אותו, ואולי נפגשנו כשהתארחתי בבית הספר שלך?
השבוע, מלחין שאני מאוד־מאוד אוהבת, מיקי גבריאלוב, הלחין אותו והזמין ילדים מהדרום לשיר איתו במקהלה.
הלוואי שהשיר יגיע אלייך וגם אל המלאך שלך.

הַמַּלְאָךְ שֶׁלִּי/ שלומית כהן־אסיף

מַלְאָךְ שֶׁלִּי,
אֵי־שָׁם בַּשָּׁמַיִם,
אַל תֵּשֵׁב רָחוֹק
בְְּחִבּוּק כְּנָפַיִם.

טַפְטֵף עָלַי
טִפּוֹת שֶׁל אוֹר.
צְבַע לִי
אֶת הַחֹשֶךְ הַשָּׁחוֹר.

שְׁלַח לִי
מַתְָּנָה שֶׁלֹּא נִגְמֶרֶת,
מַתָּנָה קְטַנָּה
בְּגֻמַּת הַלֵּב נִשְׁמֶרֶת.

כְּשֶׁאֲנִי לְבַד
תַּחֲזִיק לִי יָד,
כְּשֶׁאֶקְרָא לְךָ
אָנָּא בּוֹא מִיָּד!

מַלְאָךְ שֶׁלִּי,
אֵי־שָׁם בַּשָּׁמַיִם,

אַל תֵּשֵׁב רָחוֹק
בְּחִבּוּק כְּנָפַיִם.

מתוך הספר "כרטיס לירח" (הוצאת ספריית פועלים)

ילדות וילדים יקרים, מופלאים, אהובים וגיבורים שלנו,
אני רוצה שתדעו שכולם כאן חושבים עליכם, אוהבים אתכם, מתגעגעים אליכם וסופרים את הימים לשובכם הביתה. זה אולי נשמע קצת מוזר, כי אנשים שאתם אפילו לא מכירים מחכים לכם ואוהבים אבל זו האמת! התמונות שלכם תלויות בכל מקום, ילדים מפריחים בלונים ועפיפונים כדי להרגיש קרובים אליכם, מדברים עליכם ללא הרף בכל כלי התקשורת. אתם הילדים של כולנו, אתם אולי מרגישים לבד, אבל אנחנו איתכם! בכל יום מיליוני אנשים ברחבי העולם מתפללים למענכם, דואגים לכם ומדמיינים את היום בו תחזרו.
סבתא שלי, סבתא שושנה ז"ל, סיפרה לי שמה שעזר לה להתמודד ברגעים הקשים ביותר בחייה הוא הדמיון. סבתא שושנה הייתה נערה צעירה בשואה כשכל מה שהכירה השתנה, כשכל מה שהכירה קרס. ברגע אחד ראתה חלק גדול מבני משפחתה נרצחים, וברגע הבא נלקחה מביתה בחופזה ובידיים ריקות, אפילו בלי נעליים לרגליה, למקום רחוק ובלתי נסבל בו שהתה תקופה ארוכה. בלילות הקרים והבלתי נגמרים היא נהגה לעצום את עיניה ולדמיין כל מה שיקרה לה ביום שאחרי. היא דמיינה הכל לפרטי פרטים וכך הצליחה לשרוד, היא נאחזה בתקווה.
היא ידעה שהיא תינצל, היא דמיינה את הרגע בו תפגוש את בני המשפחה ששרדו, היא כמעט שיכלה להרגיש את החיבוק המוחץ ואת הנשיקה החמימה שלהם על מצחה. "תהיה לי משפחה", היא חזרה ואמרה, "יהיו לי חיים טובים". היא העזה להאמין ואפילו לחייך. "לכל תקופה קשה יש סוף", היא הזכירה לעצמה בכל לילה לפני השינה.
היא אהבה לדמיין את גלי הים, את הגלים שיישאו את האונייה עליה תעלה ברגע שיתאפשר לה. היא רצתה לעלות לארץ ישראל, היא רצתה לאהוב, רצתה להקים משפחה ולהיות אמא.
לדמיון שלנו יש יכולת מדהימה לקחת אותנו למקומות אחרים, למקומות נעימים.
בסוף זה קרה, הסיוט נגמר. כל מה שסבתא שושנה חלמה, התממש בדיוק כפי שראתה בדמיונה.
כשהמצב רע והחושך משתלט, קשה מאוד לראות את האור אבל חשוב שתדעו - האור קיים. הלב הוא הפנס שלכם, הקשיבו לו היטב.
לא ביקשתם להיות חלק מההיסטוריה הכואבת של עם ישראל ומדינת ישראל, אבל ב־7 באוקטובר סומנתם כולכם כגיבורות וגיבורים.
"סורה חושך, הלאה שחור! סורה מפני האור!". אני בטוחה שאתם מכירים את השיר. את המילים ואת המנגינה. כשהייתי ילדה זה היה השיר האהוב עליי מבין כל שירי החגים. בחגיגות חנוכה בגן שרתי את השורה הזו מכל הלב ובכוונה גדולה. רקעתי ברגלי בחוזקה ואחזתי בפנס שבידי מהופנטת מהאור שבקע ממנו. למעשה, שרתי אותו לעצמי עד פסח לפחות. השיר עזר לי להתגבר על פחדים.
היום, כשאני בת 45, אני זועקת בשבילכם. "סורה חושך, הלאה שחור!!".
חסידת אומות העולם ההולנדית, דיאט אימאן, אמרה שנסים עדיין קורים, גם אם אנחנו לא חושבים ככה. חג חנוכה בפתח, החג הגדול של האור והנסים, כל אחת ואחד מכם הוא נס. כולנו מתפללים מכל הלב שאת חג החנוכה הקרוב נחגוג יחד, נדליק נרות ונראה את האור, אתם האור!

מכתב לאוהד מונדר זכרי/ גלילה רון–פדר-עמית

שלום אוהד היקר,
זו גלילה רון־פדר־עמית.
אומנם אתה ואני מעולם לא נפגשנו ואף אחד עדיין לא טרח לערוך בינינו היכרות רשמית, אבל אני מרגישה שאני קרובה אליך מאוד־מאוד. קראתי את כל מה שהתפרסם עליך. שוחחתי עם אבא שלך. צפיתי בסרטון הברכות ליום הולדתך שבו חבריך מפליגים בשבחך ומאחלים לך מזל טוב, וצפיתי גם בסרטונים שבהם אתה מפליא לפתור, ובמהירות מדהימה, את הקובייה ההונגרית. אתה יודע? כל פעם כשאני רואה את המפגינים עם התמונות של החטופים, המבט שלי מתמקד בתמונה אחת ואני אומרת: "הנה אוהד!".
ופעם אחת נסעתי ברכבת הקלה (אני גרה בירושלים) ועלה לרכבת ילד שחבש כובע מצחייה אדום הפוך והרכיב משקפיים, וכמעט צעקתי: "אוהד!!!".
אני לא מפסיקה לשאול את עצמי איך אתה מתמודד עם המצב. הרי בכפר סבא, העיר שבה אתה גר, זכית לחיים רגועים וטובים, ופתאום מהפך נורא שכזה. איך שרדת את התופת הזו? מה הרגשת???
בדרך כלל הדמיון שלי מסייע לי לתאר לעצמי מראות ומצבים, אבל במקרה הזה, אני לא מצליחה להפעיל אותו. אני לא מצליחה לצייר לעצמי את המקום שבו אתה נמצא, גם אם הציור רחוק מהמציאות.
יש חלונות? אין חלונות?
נכנס אור יום? לא נכנס אור יום?
יש מקלחת? אין מקלחת?
האם לילד ספורטאי כמוך יש מרחב לנוע בו?
אני מסוגלת להניח שאין לך אפשרות לשחק טניס כמו שאהבת והיית רגיל. אבל אולי כדורגל? אולי מישהו מהשומרים עליך, שהוא עצמו אב לילדים, גילה חום אנושי והביא לך כדור?
אולי אמא שלך, שהיא מורה לכדורעף, מאמנת אותך בספורט הזה בתוך החדר?
ומה בנוגע לחברה? האם לילד חברותי כמוך, יש קשר עם ילדים חטופים אחרים?
האם אתם משוחחים? משחקים? חולמים?
ואם אתה מנותק מהאחרים, האם אתה נמצא יחד עם אמא שלך?
מהיום הראשון שבו נחטפתם, אני מנסה לדמיין אותך בכל השלבים. איך הגבת כשנכנסו המחבלים? האם הבנת מה קורה? ומי הוא המחבל המסוים שתפס אותך? האם הוא הכאיב לך? האם הכה אותך?
האם בכית?
ואיך הובלת לעזה? ברכב? על אופנוע? עם אמא? בלי אמא?
אתה יודע, אוהד, אני שייכת לדור הראשון של ילדי מדינת ישראל. אני מנחשת שגילי בערך כגילם של הסבים שלך, מצד אמך (אני יודעת שאביך מבוגר יותר ושיש לך שני אחים, רועי, בן 45, ואיתי, בן 38). גדלתי בחיפה, ובתור ילדה ישבתי רק פעם אחת במקלט. זה קרה כשהייתי בת 7. פרצה אז מלחמת סיני. משחתת מצרית התקרבה לנמל חיפה והיה חשש שיירו עלינו. נשמעה אזעקה. ירדנו למקלט. כעבור רבע שעה חזרנו הביתה כי המשחתת נלכדה.
כולם חשבו אז שכיוון שסוף־סוף יש לנו מדינה, הילדים היהודים במדינה העצמאית יגדלו חופשיים מפחד. וכאשר ישבנו רבע שעה במקלט, ההורים שלנו אמרו: טוב, אולי לא אתם תגדלו חופשיים מפחד, אבל הילדים שלכם, בטוח!
איך אפשר להשוות את הפחד שלנו שנמשך רבע שעה, למה שאתה עובר?
היום, הילדים שלנו הם הדור של אמא שלך. אתה שייך לדור של הנכדים שלנו. כולנו מרגישים שהמחיר ששילמתם כבד מנשוא. הלוואי שניתן היה להחזיר את הזמן אחורה, ולמנוע את מה שאירע.
אוהד היקר,
בתחילת מכתבי כתבתי שאתה ואני מעולם לא נפגשנו ואני מסיימת אותו בתקווה שניפגש. אחרי שתחזור הביתה בשלום ותירגע מהחגיגות שבוודאי יערכו לך כל אוהביך הרבים, אני מזמינה פגישה אישית. אנא, פנה לי מקום ביומן שלך. אבוא אליך לכפר סבא ואצרף לתחושת הקשר שלי אליך, את החלק הפיזי, החיבוק.
מתפללת לשובך ולשובם של כל החטופים,
גלילה רון־פדר־עמית.