מפולארד ועד סנודן: הספר שמתחקה אחר אישיותם של המרגלים המפורסמים בארץ ובעולם

הסערות המתרחשות מאחורי הקלעים של עולם הריגול והביון תמיד היוו את אחד ממוקדי המשיכה המסעירים לסדרות, סרטים, ספרים. אלא שנדמה שאת אחת הסוגיות הכואבות והמסקרנות בעולם הביון לא הרבו לחקור – בגידות. מה גורם לסוכן שעובד בשירותה החשאי של מדינה לערוק ולסייע לאויב? איך מרקוס קלינברג, למשל, מי שניהל את המכון הביולוגי של ישראל, החליט בוקר אחד שהוא מוסר מידע לרוסים? וכך ג’ונתן פולארד, מרדכי ואנונו, ויקטור אוסטרובסקי, וגם אדוארד סנודן, אולג גורדייבסקי ועוד רבים אחרים.

"בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות": כל מה שלא רציתם לדעת על חנוך לוין
דויד גרוסמן בן 70: ספר חדש חוזר אל יצירותיו הראשונות

על השאלות הללו עונים בספרם “בגידה בממלכת הסוד" (הוצאת מטר) שלמה פלד, פסיכולוג ארגוני שמילא שורת תפקידים במסלול המבצעי והניהולי במשרד ראש הממשלה, וד"ר אילן דיאמנט, פסיכולוג קליני שעסק באבחון ובטיפול בעובדים במערכת הביטחון.

מה גרם לכם לנתח את נבכי נפשם של סוכני ביון שבגדו לאורך ההיסטוריה?
פלד: “הסוגיה של אנשים שעושים מעשה קיצוני ולוקחים את גורלם בידיהם במידה רבה העסיקה אותי עוד כסטודנט. מה למשל עבר בראשו של אשרף מרואן בלילה לפני שהתקשר לשגרירות ישראל בלונדון ואמר, ‘אני רוצה לעבוד עבורכם’. התשובה הקלאסית המקובלת - אגו, מאניה וכיו"ב - היא תשובה טובה אבל שטחית ופשטנית. אנשים בדרך כלל מסתפקים ברמה הזאת של המניע: הוא רצה לנקום, הייתה לו תאוות בצע, פיתו אותו. זה נחמד אבל לא מספק. אותי הטרידה במשך כל השנים השאלה מה היה הבסיס האישיותי של מי שפעל כך, כיוון שמניעים יש להרבה אנשים, לכולנו בעצם, אבל המניע הזה צריך להתיישב על האישיות, ולא הייתה לי תשובה טובה למה הוא המבנה האישיותי של אדם שעושה מעשה כה קיצוני כמו בגידה. כשהבשילו התנאים פניתי לאילן ואמרתי לו בוא נעשה את זה".

דיאמנט: “חלק מהספר בנוי על הדינמיקה המודעת או הלא מודעת של אנשים. על חשיפה וגילוי סוד מהעבר. כשאני מביט על העבר שלי למשל, אבא ואמא, אני דור שני לשואה. יש שם סיפור מסוים שמלווה אותי מהרגע שנולדתי. הדוד שלי היה בבריגדה היהודית, והוא סידר תעודה להוריי. אלא שמעולם לא ידעתי איך הוא קיבל את האישור מהבריטים, והמחשבה שלי תמיד הייתה שהוא עשה משהו שנגד את המקום שממנו הוא בא, ולא סיפר כלום לאיש. אני מציין את זה כי בהמשך נדבר על הרגע של הטראומה, של העברה בין־דורית בטראומה שהיא גם כן יכולה להוות מניע לאקט כזה".

“מזדהים עם החלש"

אחד הדברים שעולים מהספר הוא שאצל כל הסוכנים שבגדו לאורך ההיסטוריה היה אישיו עם אבא או אמא, והמניע שלהם לא היה כסף. בנוסף, רק 5% מסוכני הביון הבוגדים הם נשים. על כך אומר פלד: “קודם כל, כמה נשים בכלל נמצאות בארגוני מודיעין? היום יש הרבה יותר ממה שהיו לפני 30 ואף 40 שנה בימי המלחמה הקרה. עיסוק בביון היה עד לא מזמן עיסוק מאוד גברי ומאצ’ואיסטי, על כל המטען התרבותי של ההגדרה מה זה להיות איש ביון. יכול להיות שיש פה גם אמירה פסיכולוגית אישיותית לגבי ההבדלים בין גברים ונשים בעניין של נאמנות ושמרנות".

“זהו שדה מוקשים מאצ’ואיסטי שרלוונטי למה שקורה לנו היום בשדה הקרב, למשל היעדרן של נשים מכל הנוגע לקבלת החלטות", מוסיף דיאמנט. "לעניין הביון, הרקע של דמות האב שאינו מעניק הגנה לילד, יש לו חשיבות משמעותית יותר לעניין האדיפלי בקרב גברים מאשר לנשים. אנחנו נולדים עם ציפייה אנושית שהדמות ההורית תגן עלינו ותיתן לנו ביטחון. כשהציפייה לא מתממשת, זה מגביר את המצוקה שנובעת מכך שאני לא יכול לסמוך על מישהו שאמור להגן עליי, וכאן יש שבירה של נאמנות. מעילה באמון".

סוגיה מעניינת נוספת שהתאימה לכמה בוגדים המוזכרים בספר, חלקם אף סוכנים ישראלים, היא עבר בתחום הפשע. מצד אחד זה יתרון כי הם מסוגלים להיכנס באומץ למשימות. מנגד, עד כמה אפשר לסמוך על אנשים כאלה? “הדילמה משותפת להרבה ארגוני מודיעין", אומר פלד. "לקחת אדם נורמטיבי ולהכשיר אותו להיות עבריין שגונב, מרמה, משקר ולפעמים גם הורג זה קשה מאוד. לעומת זאת, מאוד מפתה לקחת עבריין מוכן מהמדף ש’הוכיח את עצמו’, וכאן הסכנה היא במגלומניה הארגונית שסבורה שהיא חזקה ויכולה לשלוט בכל, אבל בסוף מאבדת שליטה. אותו איש הוא תותח לא מוברג לסיפון וכשיש ים גבוה הוא משתחרר ומטביע את הספינה על אנשיה".

זה קרה עם מרדכי קידר, אוסטרובסקי, אברי אלעד.
פלד: “אנשים שלכל אחד מהם היה לכאורה פוטנציאל מבטיח, וזה התהפך. וכך גם בארגונים אחרים. הניסיון הזה הוא מסוכן ואסור ללכת במסלול הזה. איפה הדילמה? כשיש לך מועמד שאתה מבין תוך כדי בדיקות שהוא עבריין מס בקטנה ועדיין יש לו את כל הכישורים האחרים הנדרשים. לא כמו מרדכי קידר למשל שנחשד ברצח נהג מונית. כאן מתחילות הדילמות והנטייה של הארגון לחפש את הנוחות ולהתפשר בסטנדרט ואין כאן תשובה נחרצת".

אילן, דיברת על טראומה בין־דורית ועל ההשלכות שלה.
פלד: “אנחנו רואים תופעה ובמובן הזה 'בין־דורי' לא מדבר רק על הורים אלא גם על לפני כן. יש מחקרים שמוכיחים שהטראומה הבין־דורית היא לא רק סביבתית אלא גם עוברת בגנים ואפשר להסתכל על זה כעל חלק מהמניעים".

טראומה שעשויה להשפיע על ההחלטה לבגוד בעם שלך?
פלד: “טראומה מגיעה מתחושה של שבר. אני מזדהה עם החלש כי אני חלש ושבור ורוצה לעזור לחלש ולשבור. ראינו את זה אצל דמויות כמו ואנונו וקלינברג. עם מי אני מזדהה? למי אני שייך? מי התוקפן ומי הקורבן? הם רואים את עצמם כמזדהים עם החלש, ובשליחות".

כמי שיש להם ניסיון ועבר במערכת הביטחון, מה אתם יכולים להגיד על אנשים כמו סנוואר למשל או נסראללה, לכאורה דומים אבל עם מבנה אישיות מאוד שונה?
פלד: “את נכנסת לתחום שנקרא פרופיילינג, אבחון אישיותי, שהשימוש בו עשוי לנבא התנהגות בעתיד. במצבי אי־ודאות כבדים כמו שאנחנו נתונים בהם זה מאוד מפתה ליפול לקלישאות ולסיסמאות, תוויות וניתוחים פשטניים, שלכאורה נשמעים מאוד משכנעים, והנה אנחנו יודעים מה סנוואר יעשה אם הוא ישמע את ה־D9 מעל המנהרה שלו. אבל אני מציע לשים כוכבית אזהרה על תוקף הניבוי. זה יכול לסמן תרחישים אפשריים, אפשרויות עם הסתברות מסוימת, אבל כל הזמן צריך לזכור שתוקף הניבוי מוגבל ולכן צריך לייצר גם תגובות חלופיות לתרחישים השונים".

דיאמנט: “ככל שהמידע שנאסף בכלל ארגוני הביון קרוב ואינטימי יותר, ולא רק סיפור־על, הפוטנציאל לניבוי טוב יותר. עושים את זה גם בארצות הברית למשל, ולא סתם ביידן יודע איך לדבר עם ראש הממשלה. אנחנו גם עושים את זה. לפני הסכם השלום עם ירדן למשל, היו שאלות כמו אם אפשר או אי אפשר לסמוך על המלך חוסיין. בנוגע לסיפור השמדת הכור הסורי, ומה שנקרא ‘קוד אריזונה’, גם ראש אמ"ן וגם ראש הממשלה הסתמכו על הדעה שלא תהיה מלחמה אם ננהג בצורה מסוימת ונשמור על פרופיל נמוך כדי לא לדחוף את אסד לתגובה קיצונית. הניבוי היה מספיק חזק עם מספיק ראיות עבור מקבלי ההחלטות".