נורית זרחי משיקה שני ספרים חדשים: "לא קוראת את הספרים שכתבתי"

בגיל 82 הזמן מעסיק לא מעט את נורית זרחי, כלת פרס ישראל בתחום הספרות והשירה ומהנשים הבולטות בעולם הספרות הישראלית. “השעה חמש. הזמן אוזל. עוד רגע האוויר", היא כותבת בספר שיריה החדש “השעה חמש" (הוצאת אפיק) בעריכת לילך לחמן, שבו היא מביאה את חוויית הזמן לנקודת שיא, כהמשך לשני ספריה הקודמים (“ואת?" ו"דוגמת העולם"), נקודה שבה עזה מאי פעם חוויית האל־חזור. אולם דווקא מתוך החסר, ההתנשלות והפרימה – מזדהר סיכוי התגלותו של הממש.

"כישרון לציפייה": עם נורית זרחי, הציפייה תמיד משתלמת
הבמאית הדוקומנטרית עטורת הפרסים נילי טל הלכה לעולמה בגיל 80

“הזמן מעסיק הרבה מאוד אנשים זקנים כמוני, הזמן תמיד נוכח שם", היא אומרת. “כיוון שהחיים תכף נגמרים, אז באיזשהו מקום המחשבה על הזמן היא מאוד רלוונטית, וגם, כשמסתכלים אחורה, על החיים שהיו, עולה השאלה מה נשאר, מה עבר, מתי נודע לי שאני אישה מבוגרת וההשלכות של זה".

מתי באמת “נודע" לך שאת מבוגרת?
“קשה לי להגיד כי עוד כשהייתי בת 40 הרגשתי מבוגרת. זה מרגיש שאני בריקוד מתמיד עם הזמן וזה מאוד מורכב. עכשיו הזמן מעסיק אותי הרבה יותר מאשר בגיל 40. החיים בסופו של דבר תלויים בזמן, למרות שזה מרגיש יותר עניין של אירוע מאשר רצף, וזה גם בא לידי ביטוי בספר הזה, הזמן מעסיק אותי מאוד".

“תחושת זוועה"

זרחי מנצלת היטב את הזמן, ולצד ספר שיריה השיקה גם ספר סיפורים חדש נוסף, “כישרון לציפייה" (הוצאת אסיה) בעריכת מרית בן ישראל, פסיפס סיפורים שוברי לב, חריפים ומצחיקים שכתבה בשנתיים האחרונות ובו מקופלים חיים שלמים – בין העבר (האישי והלאומי) להווה הבוער, בין הילדות שרודפת לזקנה ששואבת, בין הצורך באהבה לחרדת הנטישה, לפחד מהתיישנות, מהיכחדות הקריאה ותאומתה הסיאמית – הכתיבה.

“זה ספר שמורכב מרסיסים של חוויות, מחשבות, התרשמויות", היא מסבירה. “בתוך הסיפורים כנראה טמונים מסרים כלשהם, אבל לא כאלה שאני יודעת להצביע עליהם במדויק, אני כותבת מה שיוצא ממני. מעניין מאוד כי באוקטובר הספר היה עוד בשלבי עריכה סופיים, ואז הגיעו אירועי ה־7 באוקטובר וזה מרגיש שהספר, שבו אני גם נוגעת בין היתר במצב הישראלי, נכתב כאילו שאני אחרי המלחמה, וזה מאוד מוזר".

את כותבת בספר “עדיין יש בי געגועים לארץ היפים והחזקים. היה זה עולם שבבסיסו היה הכוח", ובסיפור אחר את כותבת “שברי החלום שלי התגלגלו לרגליי, מזוהים ודביקים כמו בוץ שנצמד לנעליים. חשבתי: לעולם לא אוכל לשכוח את זה. אבל שכחתי". הסבירי.
“כתבתי מה שאני חושבת. אחרי ה־7 באוקטובר הדעות האלה רק התחזקו אצלי. הפתרון הישראלי לא מצליח בכוח, מנסים ומנסים, דופקים על הדלת שוב ושוב והיא לא נפתחת. כנראה שזו לא הדרך הנכונה, כי עובדה שכל פעם מנסים ובכל פעם זה נגמר אותו דבר במחיר כבד".

איפה תפס אותך ה־7 באוקטובר?
“הייתי בביתי בגבעתיים ומאז תחושת הזוועה מלווה אותי כל רגע. אי אפשר להרים את הראש, זה קשה. אל תשכח שהייתי נוכחת במלחמת השחרור, ואני זוכרת את החבורה שרקדה בקיבוץ גבע על הדשא עם הקמת המדינה ואחד הנוכחים אמר: ‘היום הם שרים – מחר הם יבכו’. והבכי הזה מלווה אותנו מאז בכל מלחמה. לא השתנה כלום במדינה ב־75 שנה, רק אולי המניע של האובדן. בגלל שאבא שלי נפטר פחות או יותר סמוך למלחמת השחרור, אז מאוד הזדהיתי בחוויה שלי עם הצער ועם האובדן והשכול של בני המשפחות ששכלו את יקיריהם במלחמה. עד עצם היום הזה אני מזדהה".

מה הפתרון למצב?
“זה מצב מאוד מורכב ולמצוא פתרון זה מאוד קשה".

את מודאגת מעתיד המדינה?
“מאוד. תראה, זו הייתה המדינה שאהבנו. הייתה מדינה שלנו, ולראות אותה מתפרקת זה כואב".

השתתפת בהפגנות בשנה האחרונה נגד הרפורמה המשפטית?
“בוודאי. השתתפתי בהפגנות ככל שיכולתי במצבי הבריאותי, אבל אולי הייתי צריכה להיות יותר שותפה. אני מרגישה תחושת זוועה ובעיקר חוסר אונים כי בגילי אפילו להועיל אני כבר לא יכולה. אני מקווה שהצאצאים שלי יעשו זאת במקומי".

יש איזה שיר או סיפור שלך שרלוונטיים במיוחד ל־7 באוקטובר?
“יש איזה סיפור שבו אני מספרת על כך שכלב מושך אותי לאיזה מקום, אני נכנסת לבית ושם אני רואה את הרמטכ"ל ושתי הדודות שלו משני הצדדים השונים של המשפחה, ושתיהן מייעצות לו ואומרות לו מה לעשות. זה די הזכיר לי את הימים האלה במובן של העזרה של האזרחים לצבא במלחמה. האזרחים הם אלה שהצילו את המצב בשעות הראשונות ועזרו לצבא במלחמה".

“יתמות זו מכה לכל החיים"

זרחי, משוררת, פזמונאית, סופרת ועיתונאית עתירת שבחים ופרסים, נולדה בירושלים בשנת 1941. לדבריה, אביה, הסופר ישראל זרחי, הוריש לה את כישרונה הספרותי, על אף שבגיל 5 התייתמה ממנו. לאחר מות אביה עברה לקיבוץ גבע יחד עם אמה אסתר, שהייתה מורה. בהמשך עברה לעין חרוד ולאחר שירותה הצבאי למדה בסמינר למורים, השלימה תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ובשנת 1963 נישאה לפזמונאי יורם טהרלב. הם התגרשו לאחר 12 שנות נישואים ולהם שתי בנות (רוני ואראלה).

ב"כישרון לציפייה" היא מתארת בין היתר גם את הילדות בירושלים, עוסקת באביה וביתמות וגם ביחסיה המורכבים עם אמה. “אני עוסקת בספר, בהקשר של אובדן אבי, בהבנת המשמעות של ה’אין’ וההשלמה עם קיומו ונוכחותו של האין לעומת היש", היא אומרת. “יתמות זו מכה לכל החיים, זו חוויה שלא עוברת. הבנות שלי תמיד אומרות לי על העיסוק ביתמות שעברו כל כך הרבה שנים מאז שאבי נפטר ושאני צריכה להתקדם, אבל התוצאות של היתמות הולכות איתי עד היום, ואני חושבת על כל הילדים שעכשיו, בתקופת המלחמה, יצטרכו לגדול בעצמם בלי תבנית של אבא וגבר בבית – זה מאוד קשה. יתמות גם משפיעה מאוד על היחסים בין הילדים לאמם, זה משנה לגמרי את אופי היחסים וזה נושא מאוד עמוק ומורכב שמשפיע על המשך החיים".

בספר את גם מדברת על מערכות יחסים, ואני חייב לשאול: חיית עם יורם טהרלב, אחד היוצרים החשובים בעולם הפזמונאות, יצא לכם לכתוב יחד או לשתף פעולה ביצירה?
“לא כתבנו יחד, אבל הייתי שותפה ונוכחת מאוד בכתיבת הפזמונים שלו, ומצד שני הוא היה קצת עורך אותי בכתיבה שלי. למרבה הצער התגלגלו הדברים כך שאני כותבת לבדי. הייתי רוצה שמישהו יחזיק לי את היד או יכתוב קצת במקומי אבל אלו כנראה כללי המשחק של העיסוק הזה".

בשנים האחרונות הפסקת לכתוב לילדים, כתיבה שבמשך שנים רבות הייתה החוזקה שלך. מדוע?
“אין לי ילדים קטנים כרגע ואני לא באה במגע רצוף עם ילדים, והנכדים שלי גדולים כבר, וכמובן שהחוויה ביחסים עם הנינים שונה לגמרי מהיחסים עם ילדים או נכדים מבחינת הקרבה. בזמנו גם עבדתי הרבה עם ילדים, אבל אני מזמן לא עושה את זה, אז אני לא כל כך יודעת לדבר בשפה שלהם. אני גם חושבת שהילדים השתנו: הטלוויזיה והטלפון הסלולרי השתלטו על החיים והסביבה שבה גדלים הילדים, כמו מדינת ישראל, שהשתנתה מאוד. זה נורא מוזר איך השתנה העולם ככה".

איך הילדים של היום מגיבים לסיפורייך הישנים?
“הם מתייחסים לסיפורים במידה מסוימת, לא הייתי מייחסת לכך חשיבות יתרה כי הילדים השתנו. הילדים היום יותר נוטים לכיוון סיפורי פנטזיה כמו סדרת ספרי ‘הארי פוטר’, ונמשכים יותר לספרי קומיקס, כי הנושא הוויזואלי מעניין אותם יותר מערך המילים".

בספרים החדשים את כותבת על הילדה שאת היית ואולי עדיין.
“זה יותר חוויית חוני המעגל (צוחקת) מאשר חוויית מהותו של הקיום. מדינת ישראל השתנתה להפליא בזמן די קצר וקשה להאמין שהעולם התפשט לגמרי מההרגלים הישנים. כשגדלתי, סבא וסבתא שלי היו מהחלוצים, כל הדור שלי היה בנים למהגרים שעלו ארצה להקים את הארץ. לא אכנס לפוליטיקה אבל עולם הערכים השתנה לגמרי".

משנות ה־60 ועד ימינו כתבת מעל 150 ספרים. משהו בתהליך הכתיבה השתנה אצלך לאורך השנים?
“השתנה, אבל לא מבחינת אינטנסיביות הכתיבה. אני חושבת שכשהתחלתי לכתוב הייתי צעירה וכל עולם הספרות היה פופולרי ואחר, ולאט־לאט במשך השנים חשיבותו הלכה ופחתה. לעולם הספרות אין היום את החשיבות שהייתה לו קודם, ונשאלת השאלה גם מה ערכו עכשיו בעידן הדיגיטלי. מה העניין לכתוב עכשיו בתקופה שבה הקוראים של ספרות עברית הלכו והתמעטו. האם הספרות צריכה להשתנות? האם זה עניין של תקופות? או השאלה אם בעצם המילה הכתובה זזה והוזזה ממקומה והיא פחות בעלת ערך, וזה מתבטא גם באופן הדיבור ובנקיטת השפה".

איך זה משפיע עלייך ככותבת?
“הפלא ופלא – זה לא משפיע עליי. כנראה שהכתיבה באיזשהו מקום לא נובעת מחשיבותה של הספרות, או שאני פשוט שייכת לדור הישן ואולי אני מתחזקת בכתיבה שלי את העולם הישן".

את קוראת את ספרייך?
“לא, אוי ואבוי. אני רוצה להיות סופרת יותר טובה ממה שאני, ואני לא אוהבת את הטון האישי שאני משתמשת בו. אני לא אוהבת את איך שאני כותבת. להגיד משהו זה תמיד להגיד משהו חלקי ולא בהכרח נכון. מידת החשיפה בפני עצמי ובפני הקוראים גבוהה מדי, וגם אני לא אוהבת את השפה שלי. לא תמיד אני מוצאת את השפה הנכונה".

מה את חושבת על הדור הצעיר של הסופרים והמשוררים?
“יש כישרונות נהדרים. תמיד מופיעים יוצרים חדשים ומוכשרים. הכתיבה שלהם שונה לגמרי אבל אני לא יכולה לשפוט את סגנון כתיבתם כי אני שייכת לעולם הישן. באופן כללי הארץ מוצפת באנשים מוכשרים, לא רק בעולם הספרות והשירה".

מה את עושה בימים אלה?
“כרגיל, כותבת ועובדת על ספרים נוספים. זה שהספרים יצאו עכשיו זה מפריע לי כי הראש הולך אחורה למה שנעשה, אבל בעיקר כי אני לא יודעת אם עשיתי נכון, מה עשיתי, איך אני יכולה לחדש בספרים הבאים. להיות אדם כותב קשור גם בהרבה מאוד חיוניות נדרשת, ולא תמיד אפשר להשיג את זה. זה משהו שבא בדרך כלל מעצמו, זה לא שריר שמאמנים, כי הקיום והנטייה להיות עצמך, מבלי לדעת מה זה אומר בדיוק, הם שמניעים אותך".

לסיום, יש מסר שתרצי להעביר?
“אני רוצה שכבר ייגמר המצב המזעזע הזה של המלחמה, ובעיקר שהחטופים יחזרו. הייתי רוצה שיפתרו את המשבר. יש לי הצעה: הייתי רוצה שיאספו את כל היהודים החכמים מכל העולם, יצרפו אותם לוועדה ויחשבו מה אפשר לעשות כדי לפתור את המצב. למה כשיש מכבייה אוספים ספורטאים יהודים מכל העולם ומביאים אותם לארץ לתחרות? אפשר להביא את המוחות היהודיים לארץ ולפתור את הבלגן המסובך הזה. זו שאלה רצינית ואני מקווה שהיא תגיע לאוזניים הנכונות. מתפללת לימים טובים יותר".