Charles Busch, "Leading Lady – a memoir of a most unusual boy", Smart Pop Books
268 עמ' (באנגלית)
יש אנשים שמתחפשים בפורים, ויש כאלה שמתחפשים כל החיים. אצל צ'ארלס בוש למשל כל יום פורים. בוש (אין קשר למשפחה הנשיאותית) הוא אגדה חיה בעולם התיאטרון של ניו יורק. הוא מרבה לגלם נשים גדולות מהחיים במחזות שהוא עצמו כותב, ומחשיב את עצמו כ"סבתא של אומנות הדראג", עם דגש על אומנות, כאמצעי ביטוי, כבחירה אסתטית, לפעמים גם כהצהרה פוליטית, ולא רק כשעשוע מיינסטרימי לקהל הרחב (ואפילו לכל המשפחה) של רופול.
בוש הבין כבר בזמן לימודי המשחק שלו, שתפקידי גברים לא יהיו הצד החזק שלו. הוא יכול לעשות אותם, אבל תמיד יהיה מישהו אחר שיעשה אותם טוב יותר. בתפקידי נשים, לעומת זאת, הוא הרגיש משוחרר ומלא עוצמה, והפך מיידית מעלם ביישן וחסר ביטחון לדמות סמכותית שמנהלת את העניינים. ההשראה שלו הייתה כוכבות קולנוע של "פעם", כמו ברברה סטנוויק, בטי דיוויס, נורמה שירר (שבבית המקדש שלה הוא מתפלל, לדבריו), בטי גרייבל ומעל כולן ויויאן לי, ש"גם במבט הכי יבש או אטום שלה היה תמיד משהו קצת מטורף", הוא מסביר בחיבה, כמי שנמשך לכל ניצוץ אפשרי של טירוף ושל "אחרות", עם שורוק.
המחזות שלו מצדיעים לטלנובלות ההוליוודיות הסוערות של שנות ה-30 וה-40, וגם חותרים תחתיהן, אבל תמיד מתוך כבוד ולא לעג. ההצלחה המחתרתית הראשונה שלו היתה "הערפדיות הלסביות מסדום", מהתלה שרצה חמש שנים שלמות באוף-ברודוויי (וגם הניבה את הרומן "הזונות של אטלנטיס האבודה"), והלהיט הגדול שלו בברודוויי, לראשונה שלא בכיכובו, היה הקומדיה העצובה "המעשה באשת המטפל באלרגיות", שבמרכזו עמדה עקרת בית עשירה, בודדה ומשועממת, מהסוג המכונה "אשת חברה", שמתיידדת עם אישה מסעירה והרפתקנית (כזאת ש"עשתה" גם את הביטלס וגם את הרולינג סטונס), שמתגלה לבסוף כיציר דמיונה.
לאורך הדרך בוש חקר בעבודותיו נושאים מסקרנים כמו החיים הסודיים של הנזירות, ואילו המחזה החדש שלו, "רוחו של איבסן", שעולה בימים אלה בניו יורק, מוגדר כ"פנטזיה ביוגרפית חסרת אחריות" וגם כ"מחזה שאיבסן לא כתב מעולם – אבל עם יותר צחוקים וסוף טוב".
גם לממואר רב הקסם של בוש, שיציין באוגוסט הקרוב את יום הולדתו ה-70, יש סוף טוב, פחות או יותר, אבל ההתחלה עגומה. הוא איבד את אמו כשהיה בן שבע; אביו היה איש חביב אבל הורה בעייתי (אם כי בוש טוען שהוא סולח לו על הכל מפני שחשף אותו לתיאטרון, לאופרה ולסרטים ישנים בשחור-לבן). מי שפרשה את חסותה על היתום הטרי הייתה הדודה ליל (קיצור של ליליאן), אחותה המבוגרת של אמו. לליל לא היו ילדים משלה, והיא ראתה בצ'ארלס הקטן פרויקט אתגרי. היא הבינה את נטיותיו האומנותיות, שהבדילו אותו משאר הילדים בני גילו (כנרמז בכותרת המשנה של הספר) וגם הקשו עליו חברתית, ושאפה להעניק לו את כל האפשרויות שכספה, קשריה ובחירותיה יכולים לקנות. הספר נקרא "השחקנית הראשית" (שבתרגום מילולי מאנגלית זה גם "הגברת המובילה"), ודי ברור שהדודה ליל היא-היא השחקנית הראשית והגברת המובילה בחייו של המחבר והגיבורה האמיתית של הספר, לצד אחותו של בוש, מרגרט, שהייתה קרובה אליו במיוחד (יחסיהם מתוארים בחוטים עדינים של רגש, והוא טוען שהם לא רבו מעולם ולו פעם אחת), עד למותה בטרם עת בקיץ האחרון. הוא עדיין מתאבל עליה, ומסביר ש"אי אפשר להחליף אנשים"; מתברר שגם כלבים לא פשוט להחליף, והקינות שלו על כלבי המשפחה לאורך הדורות צובטות בלב במיוחד.
על עטיפת הספר מובא ציטוט מפי מלכה אחרת של ניו יורק, הלא היא שרה ג'סיקה פרקר: "זו מעשייה קסומה על איך שצ'ארלס הביא את הדראג להווה על ידי חגיגת הזוהר של העבר". ההגדרה שלה מדויקת למדי, וגם מסגירה את הצורך של בוש להתחכך בזוהר (בשעה שאינו יוצר אותו בעצמו) ולהיות מוקף בכוכבות גדולות, שחלקן (כמו הקומיקאית המנוחה ג'ואן ריברס, שבאנקדוטה מוקדמת בספר נרדמת על כתפו בעת צפייה בהצגה בברודוויי, ומתעוררת בסוף הערב רק כדי להעביר ביקורת על המחזה ועל הלבוש הלא מחמיא של השחקנית הראשית) שימשו לו כדמויות אם. עוד כולל הניים-דרופינג המרענן מפגשים מהסוג האישי עם אנג'ליקה יוסטון (שלצדה שיחק בסרט "משפחת אדאמס"), לייזה מינלי, אנג'לה לנסברי (שאיתה חגג את ליל הסדר), קלודט קולבר (שלא היססה להשמיץ את בטי דיוויס וטענה שזו הייתה "כוכבת הקולנוע המכוערת הראשונה"), בי ארתור מ"בנות הזהב" (שבוש חשב בטעות שהתעלמה ממנו בארוחת ערב רבת משתתפים, עד שגילה באיחור של שנים שהיא פשוט חירשת באוזן אחת) וגם איליין סטריץ', שקראה בקול אחרי שנשא נאום (בשמלה שהתקשה לסגור את הרוכסן האחורי שלה) באירוע נוצץ של נשות תיאטרון בניו יורק: "רואים לך את התחת!"
מדוע סוף הסיפור של בוש, סטורי-טלר מהדרגה הגבוהה ביותר, הוא טוב רק "פחות או יותר"? מפני שאחרי כל ההתקדמות ביחס הציבורי לאומני ואומניות דראג, ומעברם המשמח מן השוליים אל המרכז, ואפילו אל הפריים-טיים, ואל הקהילה הלהטב"קית בכלל, מסתמנת בארצות הברית תנועת נגד קולנית שקושרת את הדראג לטרנסג'נדרים שמעמדם רעוע מלכתחילה ומבקשת לפגוע בכולם, לשלול זכויות יסוד, לסמן את הדראג כתופעה שלילית ולהוציא חוקים שיאסרו גם על הופעות דראג ידידותיות לילדים או לכל הפחות יצנזרו אותן וימחקו את הישגי האומנות הזו, ואת נצחונותיה של הקהילה שהושגו בעמל, בזיעה וגם בדם. המהלכים החשוכים האלה מדאיגים ומטרידים כמובן, ומעיבים על השמחה הפורימית הטבעית ששורה על המחוזות האלה בדרך כלל.
זה מחייב יציאה למערכה חדשה, שבוש קרוב לוודאי יהיה אחד ממנהיגיה. בינתיים הממואר שלו עושה שירות מצוין לדראג, שהוא מרכז חייו. והוא עצמו מורגל במלחמות. בתקופות השפל המקצועיות שלו, כשניסה לשרוד כלכלית במנהטן היקרה והנחשקת, בוש מכר גלידה, ניקה משרדים ואפילו עבד כנער ליווי במשך תשעה חודשים. הוא לא ממצמץ בהתייחסו לימים האפלים יותר בעברו, ומדבר על הכל באומץ, ביושר ובהומור בריא שאופייניים לו מאוד.
בכלל, מאז שהתייתם בפתאומיות מאמו, כל שמחה נתונה אצלו בסימן שאלה וכל הצלחה כרוכה בחרדה אוטומטית של "מה יהיה הלאה". הרי כבר בגיל שבע הוא נאלץ להתמודד עם אמת החיים ההפוכה לחצי הכוס המלאה, שלפיה על כל אור שנדלק יש עלטה במקום אחר, ועל כל דלת שנפתחת מיד נטרקת דלת אחרת. ובכל זאת, שיהיה חג שמח ומבדח עד כמה שאפשר, ושהטובים ינצחו למרות הכל ואף על פי כן. אנחנו יודעים מי הם. הנצנצים שלהם זוהרים גם בחושך.