“הלאומנות נוטעת בי תחושה של זרות": בחזרה לראיון עם סמי מיכאל

נביא זעם אוהב אדם. זה היה סמי מיכאל. הוא נולד בבגדד והמיילדת שהייתה עיוורת למחצה חשבה שהוא בת. “היא ניתקה אותי מחבל הטבור, כרכה אותי בסמרטוט ועלתה לגג, שם הניחה אותי בתקווה שאמות במהירות. היא חשבה שבכך תעשה טובה גדולה לאמי. בעקבות היבבות העזות עלתה אחת מבנות המשפחה לגג, פתחה את הסמרטוטים וגילתה איבר מין זכרי. נס גדול", סיפר לי בעבר הרחוק. אבל אצל מיכאל כמו אצל מיכאל, שום סיפור לא בא סתם כך: “מכאן, אני מסיק שהמילים הקשות ביותר בתפילה הן ‘ברוך שלא עשני אישה’".

מחשובי הסופרים והיוצרים: הסופר סמי מיכאל הלך לעולמו בגיל 97
איך הפך כאמל סאלח מבגדד, לסמי מיכאל, אחד הסופרים המוערכים בארץ

סבים, הורים וילדים גדלו על ספריו כבר מאמצע שנות ה־70, בהם “שווים ושווים יותר", “סופה בין הדקלים", “פחונים וחלומות", “חצוצרה בוואדי", “אהבה בין הדקלים", “ויקטוריה", “עאידה" וכן הלאה, לצד ספרי עיון, מאמרי דעה ועוד.

המציאות – זו שנכפתה עליו וזו שיצר בנשמתו, הייתה שורשי יצירתו. הוא האמין בכל לבו שספרות היא שיח בין אדם ובין עצמו. קולנוע, לעומתה, זה הניסיון לתרגם את זה לשיח בין אדם וההמונים: "כשאתה פוגש גיבור ספרותי בסרט, זה בעצם לפגוש את המוטציה שלו. הספר הכי טוב שנכתב הוא ‘אנה קרנינה’ וקדם לו כמובן התנ"ך. אני לא חושב שהתרבות האנושית הייתה מקבלת את הצורה הנוכחית שלה בלי האתוסים והאגדות של הסיפור המופלא של התנ"ך, ואני מדבר עליו לא כעל טקסט פולחני דתי אלא כעל רומן, כסיפור".

“חש כנטע זר"

“בחלומותיי הוורודים ביותר לא שיערתי שאהיה סופר עברי", אמר לי כשהיה בן 92. “הגעתי לישראל לפני כ־70 שנה ועד עצם היום הזה אני חש כנטע זר במציאות הרוחנית השולטת בארץ. האווירה הדתית והלאומנות הקיצונית יחד עם השחיתות הציבורית נוטעות בי תחושה של זרות.

צמחנו בבגדד שלושה נערים אידיאליסטים וחלמנו על חברה נאורה והומנית. חברי שאול טוויג נקטל מכדור של שוטר באחת ההפגנות שארגנו נגד השלטון הרקוב, ובגדיי ספגו את דמו, וחברי ששון דלאל הועלה לגרדום לאחר עינויים מזוויעים. אלה הם שורשי יצירתי. המורים של שלושתנו היו ענקי הסופרים והוגי הדעות ששאפו לחיות בעולם שההומניזם בו הוא ערך עליון. גם התנ"ך וגם הקוראן הם ספרי־על, שנכתבו בימים קדומים ואפלים ברוח הומנית מרתקת. לדאבוני, שניהם הפכו כאן לכלי של התבדלות והרג".

על השאלה מי הכי השפיע על כתיבתו ומיהם הסופרים האהובים עליו ואם יש מביניהם סופרים ישראלים צעירים, השיב: “הספרות הערבית בדומה לספרות העברית הייתה בעיקרה בימי נעוריי ספרות של שירה. באופן אישי מאז ומתמיד נמשכתי לפרוזה, ובעיקר אהבתי את הרומן שפרש כנפיים ב־200 השנים האחרונות. שפת הקריאה שלי הייתה האנגלית, והסופרים האהובים עליי הם אשפי הספרות הרוסים, הבריטים והצרפתים שנגעו בנימי הנפש והטיפו להומניזם אוניברסלי.

לצערי, אני לא יכול לומר זאת על הסופרים הישראלים לבד מעל הסופר ס. יזהר. אני חש שרוב הסופרים בארץ לוקים בלאומנות לוהטת. לעתים אני תוהה מי מוביל את מי: השלטון, כל שלטון, או הסופרים המתגייסים לשרתו מרצון. עצוב שלסופרים בכירים בארץ יש שני פנים: פנים מזויפים של שמאל הומניסטי בחו"ל ופנים אמיתיים בארץ המתבטאים בחיבור הדוק בסתר לשלטון התומך בהתנחלות וזומם להביא חורבן על הדמוקרטיה. מגמה מטרידה אחרת בספרות היא שסופרים צעירים לא מעטים, לדאבון הלב, הולכים שבי אחרי אסון ששמו סדנאות כתיבה. תארי לך שדוסטויבסקי או המינגוויי היו מתחילים את הקריירה שלהם בסדנה שמנהל אותה סופר שעלה בידו לפרסם רב־מכר שדוף".