מעבר בין תחנות חייו של אדם תמיד יהיה חסר. לצד התחנות הפומביות והמקצועיות ישנן אלו האישיות־פרטיות, שהאדם יודע שחנה בהן והעדיף לשמור אותן לעצמו. כאשר מדובר בסופר מאיר שלו, הפומביות והפרטיות לעתים הותכו זו בזו והתגלגלו לספרות. שנה בדיוק חלפה מאז שהלך לעולמו ממחלת הסרטן, ואצל שלו כמו אצל שלו, גם לאחר לכתו, נוספו תחנות.
במלאת 30 יום למותו: התיעוד האחרון של מאיר שלו נחשף | צפו
חזרה לריאיון עם מאיר שלו ז"ל: "אבי מעולם לא המריץ אותי לעסוק בכתיבה"
האחת, בהוצאת ספר הילדים “נכד קרטה וסבא סנוקרת"; השנייה, על במת תיאטרון “גשר" עם המחזה “האבות והאמהות" שהספיק לכתוב לפני מותו ותכנן לקרוא לו “אצלנו במערה". המערה היא מערת המכפלה כמובן. במחזה, יעקב מתעורר אחרי אלפי שנים מרוב געגועים לרחל, ומחליט שהוא חייב לצאת למצוא אותה.
סבו וסבתו, אשתו והוריו מתעוררים גם הם ומנסים להניא אותו מתכניתו. החשבונות לא מאחרים לבוא: ברית המילה, עקידת יצחק, העדפת יעקב על פני עשו ועוד. “האבות הם אבות האומה אבל אבות גרועים מאוד לילדים שלהם", תיאר אותם בזמן שעבד על הכתיבה. התחנה השלישית היא הספר “על אהבה ואחיזת עיניים" (עם עובד, עריכה: אלי שאלתיאל). בספר לוקטו שני ספרי שיחות שפרסם, “בעיקר על אהבה" ו"סוד אחיזת העיניים".
1948 | העמק
מאיר שלו נולד במושב העובדים נהלל בחודש יולי, חודשים ספורים לאחר קום המדינה. מאמו בתיה לבית בן ברק, בת נהלל ומורה לתנ"ך, ומאביו, יצחק שלו, משורר וסופר, חבר האקדמיה ללשון העברית יליד טבריה, ינק את האהבה לארץ הזאת ולשפה העברית.
ב"הדבר היה ככה" סיפר על היכרותם של הוריו: “אמי כתבה מכתב לבת־שבע אחותה, ובו סיפרה בראשונה על המחזר החדש שלה. בין היתר כתבה: פגשתי בירושלים שני אחים. שניהם נורא חכמים ונורא מכוערים... מכוער או לא, לאחר שחזרה אמי לנהלל, שלח לה אבי מכתבים והיא השיבה עליהם. כשהתחילה חופשת הקיץ כתב לה שבכוונתו לבקר קרובי משפחה בעין חרוד, בגינוסר ובכפר יחזקאל ושאל אם יוכל לבקר גם אותה בנהלל והגיע צרוב שמש ואחרי ארוחת הערב יצאו השניים “לטייל בשדות".
במהרה התברר שהוא מחזר אחריה במרץ ולא רבו הימים והיא עזבה את הכפר והלכה אחריו לירושלים... ואמי נעשתה לפחות באופן רשמי ירושלמית, אבל השתמרו בה הגאווה של בני נהלל שלא אחת הגיעה להתנשאות ותחושת הזהות של בת כפר ששיוו לה ייחוד ושונות במקומה החדש".
1952 | ירושלים
ב־1952 השתקעה המשפחה בשכונת קריית משה בירושלים. הוא למד בתיכון ליד האוניברסיטה, אותו בית ספר שאמו לימדה בו. אחיו הם רפאלה שיר, ציירת ומאיירת, שאיירה את ספרו של אחיה מאיר “גינת בר" (עם עובד 2017), וד"ר צור שלו, היסטוריון. יחד חברו השלושה לעריכת “השיר אל הזמן העובר", ספר שירה של אביהם במלאת 90 שנה להולדתו ו־17 שנה לאחר פטירתו.
מאז שיצא הספר, גם רפאלה נפטרה. אחיו של יצחק, מרדכי, הוא אביה של הסופרת צרויה שלו. שלו תיאר אותם כ"אוטודידקטים ידענים ואנשי ימין תקיפים" וכשהיה בן כ־5 החליט שהוא מהפלמ"ח, “כי הסיפורים שלהם היו יותר טובים, ואני חושב שהיה להם גם קצת יותר הומור". למרות העובדה שהיה מזוהה עם ירושלים ובה עשה את רוב חייו, את הפסוק “לשנה הבאה ב...", היה משלים עם המילה “בעמק", עד שחזר אליו והתיישב באלוני אבא.
השדה בקריית משה
רוב זיכרונותיו ושנותיו היו קשורים לירושלים. הוא גדל בשיכון קריית משה מול בית חינוך עיוורים ובשדה הפתוח שעליו בנויים היום כמה בתי מגורים שיצמחו למגדלים ולישיבת מרכז הרב. בגיל 6 קיבל שיעורים בטבע ממורה פרטי נפלא, השכן אמוץ כהן, שהיה מורה של אביו יצחק בגימנסיה העברית בירושלים. הוא היה מתלווה לסיורי החקר שלו בשדה הקטן, ולמד שמתחת כל אבן מסתתר עולם שלם. לאבנים האלה הוא חב חלק מהצלחתו. יהיו כמובן אבנים נוספות.
1969 | על דעת הנערים
שלו לחם בסיירת גולני ונפצע בגפיו התחתונות מאש כוחותינו במלחמת ההתשה. הפציעה דרשה שיקום ארוך. ב־14 במרץ 1969, כשהיה בן 21, פורסם לראשונה במעריב “על דעת הנערים", שיר פרי עטו. “השפילו ראשכם בפני החייל המת/ שלימדתם מוחו מלחמה/ וידיו קשת", ביכה את המתים בשירו וקרא תיגר נגד “לוחמי כורסאות/ וחיילי הנייר והעט", אלו שיושבים בכורסתם הנוחה ושולחים את הנערים למות בקרבות או סתם כותבים טינופת ומשגרים אותה לחלל. “ואין שעל בארץ הזאת, אשר יקר הוא לי, כגופם הנרקב", כתב על חבריו המתים.
שנות ה־70 ואילך | התקשורת
“תשע בריבוע" בשלהי שנות ה־70, “שעה טובה" מאוקטובר 1983 למשך פחות משנה בעקבות הנדנוד התקופתי התורן של ימין מול שמאל, “חטף פתח" שבה עסק בסוגיות לשוניות כמו מקור הבלבול בין קישוא למלפפון, ניתוח פתגמים כמו “מסתכל כתרנגול בבני אדם" בעזרת תרנגול שישב באולפן, החידון “שאלה של זמן" ו"כתוב בעיתון" שעסקה בביקורת תקשורת, “איזון קדוש" ברדיו ועוד. הוא התפטר מרשות השידור אך לא נגמל מהתקשורת ועד יומו האחרון כתב את טורו. במקביל, כמובן פרסם ספרים שהתקבלו בחיבוק עז.
1982 | הספרים הראשונים
“משכב לצים" ו"הילד חיים והמפלצת מירושלים" היו הספרים הראשונים. הראשון היה לקט חרוזים ארוטיים והומוריסטיים. למשל: “מעשה נורא שאירע בירושלים/ ויסופר בו על דיאטה והיקף מותניים/ על הררי שומן וחיטובי רזון/ על אהבת נשים ותאוות מזון", או משהו אקטואלי: “מעשה נורא בכבוד השופט/ בעורכת דין נאה ונפלאת/ איך העלמה בשופט חשקה/ ומה שאירע על שולחן הלשכה".
השני הוא ספר ילדים שבישר את גל ספרי הילדים ובו מעקב אחר עקבות מפלצת שנגלית בירושלים. בסיפור מחורז, הקוראות והקוראים הצעירים התוודעו אל ההיסטוריה של העיר. לספר הזה צירף שלו “מילון למילים קשות שלא כולם מכירים". למשל: “חוכמות גנוזות הערים והכביר - זיבל את השכל". אחריו הגיעו "אבא עושה בושות" ו"גומות החן של זוהר" (1988, כתר).
מהר מאוד הפכה הוצאת “עם עובד" להוצאת הבית שלו, ובה ראו אור, לצד הרומנים למבוגרים ויתר הספרים, “הכינה נחמה", “הטרקטור בארגז החול", "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני", "מבול", “נחש ושתי תיבות", “הדודה מיכל", “רוני ונומי והדב יעקב", “אריה בלילות", “הגשם של סבא אהרן", "הצלחת שמתחת", ספרי “קרמר החתול", “וניל על המצח ותות על האף", “הקטר שרצה לנסוע לרומא", “פנדה יוצאת למרעה", “ככה זה כשאוהבים", “השן שהתנדנד לה הילד" והספר שיצא אחרי מותו: “נכד קרטה וסבא סנוקרת".
1977 | אלפרד
באחת התוכניות של תוכנית הראיונות “עלי כותרת" שערך והגיש ירון לונדון, שלו הציג אבן מאמריקה. “האבן שעשתה אותי", כך כינה אותה שלו. האבן הזו היא שאחראית לפריצת הדרך ולתפנית הגדולה בקריירה. שנים שמר אותה. “יש לנו בבניין הזה מומחה לענייני שגיונות. הוא הביא לנו לכאן את היצור הכלוא כאן בקופסה: פט רוק", אמר לונדון ושלו תיקן אותו: “זו אבן שעשועים בנקבה. לא פתחתי את הקופסה כי כשקיבלתי אותה ראיתי שכתוב ‘קרא את ההוראות לפני שאתה מוציא את החיה החדשה שלך’.
בדף הראשון כתוב: ‘מדוע אין להוציאה מיד? כי אבן השעשועים שלך היא חיה מאוד רגישה ועלולה להיות בטראומה קלה בגלל תהליכי ההובלה והאריזה הכרוכים בהפגשתם’. אנחנו פותחים פעם ראשונה בזהירות. יש לנו חורים בקופסה כדי שתוכל לנשום. פה יש קן קטן. אם אתה מסתכל טוב אתה רואה שזו נקבה אבל קראתי לה אלפרד. אם אתה קורא את הספר אתה רואה שהיא יותר טובה מכלב וחתול שעושים הרבה רעש, נושכים, נובחים ומלכלכים. כעת אראה לכם כיצד היא לומדת כהרף עין את הפקודה: ‘הישארי’, כמו שאנחנו עושים לכל חיה".
שנות ה־80 | מפעל התנ"ך
בשנות ה־80 הקליט שלו עם שלמה ארצי את סיפורי התנ"ך לילדים, כחלק ממפעל שלם של הנחלת התנ"ך לציבור: המסות "תנ"ך עכשיו", “בעיקר על אהבה" ו"ראשית". את "תנ"ך עכשיו" כתב כסדרת מאמרים ל"הארץ" ובהמשך כינסם בספר, ואת ספרי הילדים התחיל לכתוב כי “נולדו לי ילדים וסיפרתי להם סיפורים". “כל אותו זמן עבדתי בטלוויזיה וברדיו ונעשיתי פחות ופחות שבע רצון. הכתיבה, למעשה, באה אצלי מתוך רצון לשנות את מה שאני עושה.
כשהוצאתי את ‘תנ"ך עכשיו’ היו בציבור החרדי קולות שאמרו שצריך לשרוף את הספר הזה, מה שדי ציער אותי שלא התרחש בסוף כי הייתי מוכר עוד שתי מהדורות. הקריאה החילונית לא עושה מגיבורי התנ"ך קדושים, וכך גם התנ"ך. משה רבנו אפילו מוצג כחוטא שנענש, ואין עם זה שום בעיה, עם כל גדולתו. הקריאה היא שונה. זה דווקא יכול להיות המקור לקריאה יותר מעניינת בימינו. לחזור לרוחו האמיתית של התנ"ך שהיה מאוד פתוח וחושפני. דברים שכתובים על דוד המלך בזקנתו במלכים א’ פרק א’ לא כתובים אפילו בעיתונות החופשית ביותר היום".
1988 | רומן רוסי
לאחר שיצא לחופשה של שנה מהרדיו, חזר עם רומן הביכורים שלו. “רומן רוסי" הוא החלום של כל סופרת וסופר. הספר התקבל בחיבוק עז, כבש את רשימות רבי־המכר והמשיך לתרגומים לשפות אחרות. שלו מספר מפי ילד שהתייתם מהוריו בגיל צעיר מאוד וגדל בבית סבו ובצל אישיותו, את תולדותיה של משפחת איכרים, מראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל. בגילוי לב ובאהבה גדולה ומפוכחת סיפר על ראשית ההתיישבות, תעלומות משפחתו, אגדות העמק וחיי הטבע שבתוכו גדל.
“אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות ולכן בחרתי את העיסוק בכתיבה כעצמאי. בכתיבה, במוצר הסופי, גרים שני אנשים. הסופר והקורא. לכן התפטרתי מהטלוויזיה. ממלכה שיש בה שני אזרחים. כל השאר הם בפריפריה של הכתיבה. במדינה הקטנה חיים כותב וקורא. לי יש מחויבות לקורא הבודד שאיני מכיר אותו.
אני לא חייב לחברה הישראלית או לכל קבוצה אחרת. זו תחושה של חירות נפלאה", אמר בעבר בראיון. דמותו של מורו האהוב אמוץ כהן התגלגלה ל"רומן רוסי" בשם פינס, מורה נערץ לטבע ומחנך: “פינס הראה לנו את תחנות־הריח של הצבאים, את מלכודות ההפריה של הדבורנית ואת רשתותיו הדביקות של עכביש־הצלב פרושות בין שיחי הלוטם... בלילות הוציא אותנו לשדות אל מתחת לשמיים המכוכבים, להשמיענו את “זמרת הקרפדים" ולהראותנו את “גרמי השמיים".
1989 | הפרס הראשון
פרס ברנשטיין ופרס ראש הממשלה שהוענקו לו ב־1989 על “רומן רוסי" סימנו את ראשיתו של גל פרסים: פרס העיר ורונה ומועדון רומיאו ויוליה על “כימים אחדים", פרס ברנר והפרס הלאומי לספרים יהודיים בארצות הברית על “יונה ונער", פרס פראט על מפעל חיים, ד"ר לשם כבוד באוניברסיטת בן־גוריון, האוניברסיטה העברית ומכון ויצמן, עיטור אביר מסדר האמנויות והספרות של צרפת. בהמשך היו אותות ותוארי כבוד נוספים לאחר צאתם של “פונטנלה", “הדבר היה ככה", “שתיים דובים" ו"אל תספר לאחיך".
הספר האישי מאוד “גינת בר" ראה אור ב־2017 עם רישומיה של אחותו, רפאלה שיר. מכל הפרסים כולם התגאה בפרס שאף סופר בארץ או בעולם לא קיבל: פרס ספרותי של החברה האנטומולוגית בישראל. “שבעה פרופסורים ממכון וולקני הזמינו אותי לאירוע מיוחד שבו קיבלתי מגילת קלף קטנה שבה כתוב על תיאור עולמם הצנוע של החרקים ב’רומן רוסי’, שהוא נעשה באופן מדויק ואוהב", אמר.
1991 | עשו
מאז שיצא הספר “עשו", המילים של שלו מהדהדות כמעט על בסיס קבוע בימי זיכרון ובסיורים בבתי עלמין צבאיים: “אתה יודע כמה ימי זיכרון יש למשפחה כזאת בשנה? יום הזיכרון של המדינה, ויום הזיכרון של החטיבה, ויום הזיכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר... שלא נשתעמם אפילו רגע. והימי זיכרון שלי, מה איתם? היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזיכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש? והדקה דומייה כשאתה רואה ברחוב מישהו שהיה איתו בכיתה אחת, ושניית הזיכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו? והמקומות? כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא.
זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגלעד פה וגלעד שם והלוח־זיכרון של בית הספר. וחוץ מזה יש המקום ששם הוא נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים את הצלחת שלו. וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים או שלושה?...".
שנות האלפיים | הספרים
שלו היה איש עסוק מאוד. בשנות האלפיים העביר הרצאות ברחבי הארץ, כתב את טורו השבועי ואת הספרים “פונטנלה", “יונה ונער", “רֵאשית - פעמים ראשונות בתנ"ך", “שתיים דובים", “אל תספר לאחיך", “גינת בר" ו־14 ספרי ילדים. כך כתב על פסח בטורו ב"ידיעות אחרונות": “ביחד עם היציאה מעבדות לחירות, ערכים כמו שוויון וחירות שנכללים בו, וכמובן הטבע הפורח, עושים אותו החג היהודי הכי יפה ומגוון. אין בו הוולגריות והאלימות של פורים, ולא הקיצוניות של חנוכה ולא הנקמנות של ל"ג בעומר. הוא חג עברי מקומי אמיתי. אני מאחל לנו שחרור וחירות מכל אלה, ואימוץ של קשרים עם הארץ ועם המשפחה".
2023
מאיר שלו הלך לעולמו ממחלת הסרטן, בגיל 74 בערב שביעי של פסח. הוא נטמן בהלוויה יהודית אורתודוקסית בנהלל בדיוק כפי שביקש בקובץ ההנחיות שהסתתר במחשב ושאותו כתב לקראת מותו.