רגע שפרצה מלחמת “חרבות ברזל" החל חגי לובר, שחקן־מחזאי־במאי תיאטרון ומנהלו האמנותי של התיאטרון ובית הספר למשחק “אספקלריא", לפרסם מדי יום פוסטים ברשתות החברתיות בהם הוא שופך את לבו ופורש את תחושותיו לגבי המצב בפני עוקביו. ב־8 באוקטובר, למשל, ביקש מצה"ל לקחת אותו לכל תפקיד נצרך, והחל להופיע עם להקת התיאטרון שלו בפני מפונים מקווי העימות ובפני שורדי הטבח. במקביל חיזק במילותיו את ארבעת בניו ושני חתניו שגויסו ויצאו למלחמה, וקרא לשיח מאחד בין יריבים פוליטיים.
"בתמונה לא רואים": אחייניתו של אהוד אולמרט בספר שירה חדש
גם 120 שנה לאחר מותו: הרצל ממשיך להיות מושא ליצירות תרבות
ב־11 בדצמבר 2023, נר חמישי של חנוכה, נכנס בנו, סמ"ר (במיל’) יהונתן לובר ז"ל, לוחם בגדוד 8104, עוצבת ראם, לרצועת עזה. הוא נפל בקרבות בח'אן יונס ב־25 בדצמבר, בן 24 בנופלו. יהונתן, אברך בישיבת “רועה ישראל", הותיר אחריו את אשתו אביה, בהריון מתקדם, ואת בנו בן עשרת החודשים נחמן. בפברואר האחרון ילדה אשתו את בנו השני, אמציה.
“תמיד כתבתי, אבל מתחילת המלחמה התחלתי לכתוב ברשתות החברתיות פוסטים, פעם או פעמיים ביום, שעסקו גם בתחושות שלי בהיבט הלאומי, תחושות שאופפות את כולנו מאז מה שקרה ב־7 באוקטובר", מספר לובר. “עם נפילתו של יהונתן בשבוע שאחרי חג החנוכה, כתבתי על ההתמודדות עם האובדן והשכול, תחושות שידועות יותר לאנשים ששכלו את יקיריהם. לאט־לאט, ובייחוד אחרי שבני יהונתן נהרג, הפוסטים שלי התחילו לקבל יותר הדהוד, יותר אנשים קראו אותם, ודבריי קיבלו תשומת לב ציבורית".
“ערבוב של שמחה וכאב"
לקראת יום הזיכרון האחרון, בעקבות פניות רבות שקיבל מעוקביו, גמלה בלבו של לובר ההחלטה לאגד את הפוסטים לכדי ספר. “התחלתי לקבל הודעות מהרבה אנשים שאמרו לי שהם מוצאים בדבריי נחמה, קריאת כיוון ואיזשהו ביטוי של המציאות שעוזר להם להתמודד, אז החלטתי להוציא את זה כספר", הוא אומר. “כתבתי פוסט בפייסבוק וביקשתי שמישהו יעזור לי להוציא את הספר לאור, ואז קיבלתי פנייה מדב איכנולד, מנכ"ל הוצאת ‘ידיעות ספרים’, והוא אמר לי שההוצאה לאור שלו תוציא את הספר, והם הוציאו אותו בשבוע האחרון. העורכת לקחה 90־80 פוסטים ואיגדה אותם לכדי ספר".
הספר “בין שני חדרי הלב" (יומן מלחמה וחלום) אוצר כאמור אסופת פוסטים שפרסם לובר מפרוץ המלחמה ועד יום הזיכרון האחרון, דרכם הוא נושא את הקוראים אל סיפורה של המציאות הישראלית מאותו טבח נוראי של השבת השחורה, השכול הלאומי והשכול הפרטי שלו, כיכרות המחאה והשינויים החברתיים והפוליטיים במדינה, וגם עלינו ומה אנחנו צריכים לשאוף להיות, כאומה וכבני אדם. דמותו של בנו יהונתן, שנולד להיות חולם ולא לוחם, מוארת ומאירה, ומבטיחה שכעומק האובדן - כך גם התעלות הרוח.
“הרבה פעמים, כשאני קורא את התוצר הסופי, אני שואל את עצמי: ‘אני כתבתי את זה בכלל?’. הפוסטים האלה נכתבו בסערת רגשות, במנעד תחושות מאוד רחב וטעון. למשל, מיד בפתיחת המלחמה, כשהילדים שלי והחתנים שלי התגייסו, כתבתי פוסטים שהיו מאוד טעונים רגשית, וכשאני קורא את זה אני מופתע לראות את הרגש הרב שייצג את אותם רגעים", אומר לובר. “ברגע שיהונתן נפל כתבתי פוסט שבו הודעתי מה קרה, ואני חושב שהדברים הם לא רק נכונים לשעתם. בפוסטים שהעורכת בחרה יש ממד שהוא הרבה מעבר לזמן הספציפי, לנופל הספציפי, למקום הספציפי ולמלחמה הספציפית. יש בהם ערך שאינו תלוי בזמן מסוים".
ב־7 באוקטובר היה לובר יחד עם שני בניו בתפילה בבית הכנסת המקומי באזור מגוריו בבית אל. “היינו בתפילה וכשרגע אחד יצאתי החוצה מבית הכנסת כדי להביא משהו, ראיתי מישהו עם מדים, חגור וקסדה", הוא משחזר. “שאלתי אותו: ‘מה קרה? פרצה מלחמה או משהו?’. הוא אמר לי ‘כן’. מיד חזרנו הביתה והבנים שלי עלו על מדים ונסעו לבסיסים, למרות שכולנו כמובן שומרי שבת, אבל במצב כזה אנחנו מיד מתגייסים. יום אחרי זה גם החתנים שלי גויסו".
בחג החנוכה האחרון, רגע לפני שנכנס לעזה, הצליח יהונתן לשלוח הודעת וואטסאפ קולית למשפחתו, שבדיעבד הייתה ההודעה האחרונה: “רגע לפני שיהונתן נכנס לעזה הוא הקליט לנו הודעה ואמר: ‘אבא ואמא האהובים והיקרים, משפחה אהובה, עכשיו תורנו!’. אני חושב שהתובנה, ההבנה של העת הזאת ומה שצריך לעשות והתרגום באופן מיידי של זה לפעולה, זה משהו שאנחנו צריכים לקחת ממנו.
צירוף המילים ‘עכשיו תורנו’ מקפל לתוכו הבנה של המון דברים שהם חורגים מעבר לזמן, למקום ולמי שאמר אותם. המילים הללו מקפלות בתוכן את ההבנה ההיסטורית של מי אנחנו, מאיפה באנו, איזה מסע עברנו ומה אנשים היו צריכים להקריב לאורך ההיסטוריה כדי שכולנו נגיע למקום המאוד טוב שבו אנחנו נמצאים.
ההבנה שכל דור, כמו חוליה בשרשרת, צריך לתת מעצמו באופנים שונים, וההבנה של יהונתן הייתה שעכשיו תור דורו להיות שם. הוא הרגיש שהוא חייב לעשות זאת, למרות שהוא השאיר אחריו אישה בהריון וילד. ה’עכשיו תורנו’ צריך להדהד. הוא צריך להדהד בעיניי להרבה מאוד תחומים שעליהם כתבתי בספר, הוא צריך להדהד למנהיגות שלנו שכתבתי עליה לטובה ולפחות טובה, הוא צריך להדהד למגזרים השונים בעם, לאנשים שיש להם דעות שונות וערכים שונים.
אנשים צריכים להבין שהם לא מנותקים ולא חיים את החיים שלהם בצורה מנותקת וללא קשר למה שהם צריכים לעשות בעת הזו. זו הכותרת שהבן שלי, בניסוח חד וברור, קיפל לתוכה עבר ועתיד, ובמובן הזה אני חושב שהוא ורבים כמותו, גם אלה שנפלו ואלו שתודה לאל לא נפלו, משמשים מגדלור ומודל לחיקוי לכולנו".
איך אתם מתמודדים עם האובדן מאז נפילתו של יהונתן?
“קודם כל המילה ‘להתמודד’ היא מילה מאוד מורכבת וכוללת בתוכה המון דברים. במובן מסוים אנחנו לא מתמודדים, אנחנו לא מנצחים את הכאב כי הכאב קיים בכל מקרה. אנחנו לא מתמודדים עם הכאב, אנחנו חווים את הכאב, מכילים אותו, הוא נוכח, קיים ונכון לנו. הוא נכון לנו על יהונתן והיה נכון לנו לפני כן על כל מי שנרצח באופן אכזרי וחייתי ב־7 באוקטובר. מצד שני יש דברים שגורמים לנו לאושר גדול ולשמחה גדולה.
נולדו לנו שלושה נכדים, כולל בנו של יהונתן עצמו, ואלו דברים שנותנים המון שמחה. קורים דברים, צה"ל מנצח, יש אחדות בעם ויש מנהיגות שמתגייסת ועל זה אנחנו שמחים. עינינו גם לא עיוורות לקשיים שיש במנהיגות, בעם, באחדות, לכן הספר קרוי ‘בין שני חדרי הלב’.
האופן הנכון בעיניי להתמודד עם הערבוב הזה של שמחה וכאב הוא להבין שיש לנו חדר אחד מלא כאב, שכול ואובדן, וחלקים מהמנהיגים שלנו שעושים טעויות ונמצאים במוד של לפלג ולא לאחד, וכל הכאבים האלה נמצאים בצד אחד של הלב שלנו. בחדר השני של הלב יש שמחה ואושר על הדברים השונים. אנחנו נמצאים בין לבין ואנחנו יכולים לכוון את הלב שלנו לחדר שמרגיש לנו נכון לפי זמן נתון.
כשנולד לי נכד אני מאושר, ומצד שני כשאני מגיע לבית הקברות או נזכר ביהונתן - אני מרגיש כאב שלם. אף כאב לא מהוסס וגם אף שמחה לא מהוססת או חלקית. זה קיים וזה קיים וכל הספר עוסק בזה".
“אנחנו אחים"
לובר (55) הקים ומנהל את תיאטרון “אספקלריא" ופועל גם בשטחי הקולנוע והטלוויזיה, כשמרבית מיצירותיו עוסקות בנושאים חברתיים, פוליטיים ומדיניים בוערים ואקטואליים. “האמנות היא שפת הדיבור שלי", הוא מסביר. “ככל שהרגשות חזקים יותר – כך אתה מדבר אותם יותר. לפעמים מדובר ברגשות אישיים ולפעמים ברגשות או הרהורים לאומיים ופוליטיים יותר".
לדבריו, “גם בספר יש דברים אישיים ולאומיים ואני מביא אותם בכתיבה, כמו שאני מבטא את תחושותיי גם בהצגות תיאטרון. אחרי ה־7 באוקטובר יצרתי הצגה בשם ‘שבעה באוקטובר’ שעוסקת בהתמודדות אישית ולאומית של מי שאיבד את אשתו באחד מיישובי העוטף ומגדל את שלושת ילדיו לבד.
אחרי שיהונתן נהרג הייתה לי מחשבה להוריד את ההצגה כי הייתי בלי כוח, אבל בסופו של דבר בחרתי לשמחתי כן להמשיך אותה והיא מבטאת את קשת התחושות שיש לי, ולא רק לי, אלא לכל מי שנמצא בסיטואציה דומה. עכשיו אני מדבר איתך מארצות הברית, אני הולך להעביר פה הרצאות כדי לבטא את ההתמודדות, על מה צריך לשים את הפוקוס, על אושר ועל אובדן, איך ניתן למצוא את השילוב הנכון ביניהם, שבזה גם עוסק כאמור הספר. אני מרגיש שליחות מסוימת לדבר על עוצמת הרוח".
בתקופה האחרונה עלית לא פעם לכותרות בעקבות התבטאויותיך נגד מפגינים הקוראים “לשרוף את המדינה" וקראת לשיח אחר. במה השתנה בעיניך השיח מאז ה־7 באוקטובר לעומת השיח שהיה בימי המחאות נגד ובעד הרפורמה המשפטית?
“שיח חיובי הוא פרט אחד מהתמונה. המדינה שלנו השתנתה לחלוטין מאז ה־7 באוקטובר. אני חושב שאנשים הבינו הרבה יותר את המכנה המשותף שלנו. כשאני מדבר על מכנה משותף אני מתכוון לזה שהבנו שכולנו אחים שרוצים ומוכרחים להמשיך ולחיות ביחד, גם אם דעותינו חלוקות. יש לנו מורשת ושפה משותפות, ובעיקר יש לנו גם חזון משותף.
אנחנו רוצים שזו תהיה מציאות החיים. לגבי ההפגנות - צריך לקבל את הדברים בפרופורציה. הרוב המוחלט של העם, כולל אלה שבהפגנות, רוצים את כל הדברים שציינתי, ובאופן טבעי לכל אחד יש רצונות שונים. להפגין את הרצונות השונים ברחוב זה בסדר, אבל להשתמש באלימות לצורך כך או בשיח מפלג – זה אסור.
אם תלך להפגנות, ואני הלכתי להרבה הפגנות, אתה תראה שכל אחד מפגין מסיבה אחרת, אבל זה לא אומר שהם לא רוצים את אותם הדברים. צריך להבין מה מפריע למכנה המשותף ולחזון המשותף ואין לי שום ספק ששיח מפלג, קללות, חסימות כבישים ואלימות ועוד ביטויים איומים לא מוסיפים לרצון לחוות את החזון המשותף באחווה. צריך להיכנס לפרופורציות".
לסיום שיחתנו לובר מספר כי הקים לאחרונה יחד עם משפחות שכולות נוספות את עמותת “למענם" הפועלת למען אחדות בחברה הישראלית לאורם של לוחמי צה"ל שנפלו במלחמה: “העמותה הזו מתארגנת בכל חמישי בשעה 19:30 ובכל מוצאי שבת בשעה 21:30 שולחת קבוצות של עשרות אנשים ל־50 צמתים כדי להביע את הקול הזה שכולנו אחים ורוצים לחיות יחד.
אני חושב שהפעילות הציבורית הזו של העמותה מאוד חשובה. ב־8 באוגוסט אנחנו מתכננים לצאת במבצע שנקרא ‘מאה במאה’, במסגרתו 100 איש יעמדו במקביל ב־100 צמתים ברחבי הארץ ויפיצו את הקריאה הזו לאחדות. זו הפגנת כוח שבאה להדהד את המציאות שאנחנו אחים ורוצים לחיות יחד ולבטא את האחווה הזו".