כולם רוצים לחסל את גיבורת הסיפור "כולם רוצים לחסל אותי היום". היא אמא שמכינה לילדיה עוגיות בריאות בטעם חול ושבעלה משרת במילואים של המלחמה הזאת ממש, זו שעל סף ביתנו ברגע זה, לפי כל הסימנים, למשל סרטוני הזוועה בטלגרם שהם "רק בשביל חו"ל ולא בשבילנו". הרופאה שלה חונקת אותה (או לא) עם הסטטוסקופ, לשכנה ממול נפלט כדור מאקדח לוגר גרמני ישן וחלוד ש"פספס את הרקה השמאלית שלי באלפית המילימטר", ואפילו אותו בעל מילואימניק זומם להתנקש בחייה (או לא), אבל לאחר מכן מסביר לה טלפונית, בעודו בג'נין (שאותה לא עזב לרגע), שמדובר בתסמונת שנקראת "ביקור הגברת הזקנה" והיא "שיתוק שינה שנגרם לא פעם במצבים של סטרס קיצוני". תרופה אפשרית: להפחית בצריכת חדשות ובמגע עם המשפחה המורחבת.

גברת זקנה באמת, בניגוד לגיבורת הסיפור הקודם, היא בתיה בת ה־89 מהסיפור "מסע ההרס של בתיה". הפייטרית הזאת לא מוכנה להיכנע לעלוקות נדל"ן החומדות את ביתה המצויד בחצר גדולה, ונאלצת להילחם עד חורמה באחד מנציגיהן החלקלקים, שהוא בעצם רק "איש קטן בחליפה". הבן שלה, "איש אפור בן 60" דווקא חולם להרוויח משהו מאחת העסקאות המפתות שמציעים הקבלנים רודפי הבצע שמסביב, מה שיעזור לו לשלוח את ילדיו ללימודים בחו"ל. הוא שואל אותה אם היא מבינה. היא מבינה מצוין. הנדלניסטים הם אומנם גוליית, אבל הרוגטקה של דוד/בתיה (שהמחברת משווה דווקא לרמבו) היא למעשה טורייה, ולא כדאי להתעסק איתה כשהיא כועסת ומיואשת. על דיור מוגן ("בית המתים
החיים") היא בכלל לא מוכנה לשמוע. "בתיה ביקרה לא פעם את חברותיה בסרקופגים הזעירים שלהן בנווה־מוות, או איך שקראו למקום הזה, ואפילו נשארה איתן לקפה ועוגה של אחר הצהריים, ולמשחק בינגו לפני ארוחת הערב.

ולא שלא הבחינה עד כמה הן נינוחות וזחוחות ולא רומזות ולו ברמז דק כי הן יודעות שסופן קרב בדיוק כמו סופה שלה. אך פעם אחר פעם, כשהייתה פונה לחזור לביתה, הייתה מזהה מין שביב של תחינה בעיניהן. 'קחי אותי איתך', אמרו העיניים, 'אל תשאירי אותי למות כאן'". וישנו גם הסבא מהסיפור "סגולה נעלמה", שמת בשיבה לא רעה אבל עושה את המוות למשפחתו אחרי מותו. שלוש פעמים שלמות מנסים לקבור אותו ללא הצלחה, מטעמים שונים ומשונים, שלא לומר נסים ונפלאות (אזהרת קלקלן. ורמז אחד: מנדל בורשטיין מוכן לקבורה, אבל המנוח הוא בכלל יוסל מאירשטיין. "אתם יהודים אתם?" נזעקת אלמנתו), והדבר מסתייע רק בפעם הרביעית, בבית הקברות שבו רצה להיקבר אבל לא הזמין בזמן חלקת קבר.

אז אף אחד כנראה לא באמת מנסה לחסל את גיבורת הסיפור ההוא, שאולי סובלת מתסמונת "ביקור הגברת הזקנה" אבל כאמור אינה זקנה; והדיור המוגן לא באמת מגן על דייריו מפני המוות או מפני פחד המוות בסיפור השני. וב"סגולה נעלמה", שמסתיים בקריצה פיזית, בנוסף על כל הקריצות המטאפוריות והסגנוניות בקובץ המצוין של סלעית שחף פולג, ישנה גם דמות בשם פאולה היפה, שכבר מזמן אינה יפה ושמחלה וצוק העתים השחיתו את פניה ברמות מפלצתיות; בסיפור הנושא, "כל הדרך מאוקלהומה", הנוהגים בפונטיאק השכורה בכלל לא יודעים שלוחית הרישוי שלה היא מאוקלהומה ואפילו לא, לצורך העניין, איפה אוקלהומה נמצאת, ואחד מהם מתרסק ומתנפץ פיזית לחתיכות גדולות ומשוננות ובת זוגו מנסה להרכיב אותו מחדש כמו שזכרה, פחות או יותר. אבל זהו, ששוב אולי לא. לא באמת. הנה היא קורצת לנו שוב, שחף פולג, כמו שההיא שלא באמת מנסים לחסל אותה מנסה להרגיע בזמן אזעקה עולה ויורדת את בנה האמצעי, ששואל "למה כולם מנסים לחסל אותנו?" בעודו מתחמק מחיבוק (אבל מי מקוראיה שירצה לא יפספס את חיבוק המספרת). "מאמי, אל תיקח את זה כל כך אישי", היא לוחשת לו. מצחיק, אבל ברור לה כנראה שדווקא את המלחמה הזאת פשוט אין אפשרות שלא לקחת אישית. או לא לקחת יותר מדי ברצינות, כמו ששחף פולג מבקשת בין השורות שנעשה רוב הזמן. אבל אפשר וגם מומלץ לצחוק למוות בפרצוף, כמו שכמה מהדמויות בסיפורים עושות, והזקנות שבהן ממילא חושבות שחיו מספיק וזה בסדר גמור לרדת מהבמה ולפנות אותה לצעירים. לא שאין להן כמה דרישות לפני המוות, כמו לסבא מחולל הצרות שהתחנן שלא להיקבר "מתחת לכביש המהיר", בבית העלמין ירקונים.

אבל כמה יפה לגלות שהמוות לא משנה באמת סדרי עולם. האלמנה לא מוותרת על צפייה בסדרת הטלוויזיה האהובה עליה, וגם בשידור החוזר שלה; הבת לא מפסיקה לעשן והנכדה מקפידה "לעשות שפם בחוט" בכל רגעי השיא של הדרמה הקומית עם המנוח הנעדר/נעלם/מוחלף והיש קבורה/אין קבורה. ובתיה מ"מסע ההרס של בתיה" חושבת על מרילין מונרו במה שעלול להיות הרגע האחרון שלה, ומצטחקת לעצמה ש"זו לא דרך גרועה כל כך ללכת".

אוקלהומה אולי השתלטה על שם הקובץ (ולאס וגאס מציצה באחד הסיפורים, ועוד קצת אמריקה בסיפור אחר, וגם חלום על אפריקה), אבל גופו - ולבו - הם בפתח תקווה, כמשל וככתובת נפשית ופיזית. מה לעשות שבית העלמין סגולה שוכן שם. גיבוריה של שחף פולג מתכתבים עם המוות אבל רובם חפצי חיים וחלקם רעבים לשינוי, ובסיפור "לשון לטאה", שקיבל את שמו מנשיקה לא רצויה שיוזם גיס מפוקפק במיוחד, הם אפילו משיקים את "תיאטרון החיים", שאינו אלא מופע מורבידי־אבסורדי שמתגלגל על קלנועית (בהכשר רבני!) ברחבי (שוב) בית קברות. בהשאלה משיר האהבה של מאיר ויזלטיר לתל אביב, לשחף פולג יש סימפטיה לאנשים שמתאמצים ומתעקשים ומתרגשים ומתייאשים בכל עיר ישראלית "בלי קונספציה", שהיא "נדנדת פח רועשת" עם "טיח נופל/תריס מתייפח/אוטובוס מת". ישראלים שכולם מנסים לחסל אותם, וגם השגרה עלולה להרוג אותם (נראה אתכם מכניסים ומוציאים בגדים מהמייבש שוב ושוב ושוב ונשארים בחיים. ובשגרה הכוונה גם למילואים אינסופיים), אבל לפני שזה יקרה הם עצמם יחסלו את כולם. ועוד יספיקו לאכול בנחת קציצות עם פירה, כפי שעושה האלמנה שחושדת שבעלה המת (שאחרי 55 שנות נישואים שבהן כמעט לא יצא מהבית בגלל נטייתה האנטי־סוציאלית, נדמה שהוא שואף לארגן לעצמו חיי חברה בבית
הקברות) מנסה בכוונה להוריד אותה ביגון שאולה יחד איתו. המוות מצחיק, אז צוחקים.