קראתי וקראתי וקראתי. אף אות אחת לא הייתה בטוחה מפניי. קראתי ספרים וחוברות, מודעות ושלטים... קראתי משל הייתה הקריאה צורך נשימה, כאילו בלעדיה הייתי נחנק. קראתי את שהבינותי ולא הבינותי” (אריך קסטנר).
אלמלא אריך קסטנר נולד כדי לכתוב, ואילולא מו”לית חכמה שהתעקשה שיכתוב סיפור לילדים, איך היו באים לעולם תיאורים כמו “רכבת רוקעת ומגדפת”? או עוגת הדובדבנים עם החרדל האנגלי של הדוד סבוני? או תיאורים של מיצוי האכזריות הנאצית, כמו הסצינה שבה מרביצים שני תלמידים סטירות לחי, “שש בכל עשר דקות” בספר “הכיתה המעופפת”?
"כל הדרך מאוקלהומה": המוות מצחיק, אז צוחקים
שינתה כיוון לחלוטין: זה מה שעושה היום כוכבת שנות ה-90
קסטנר נולד ב־1899 בדרזדן, בן יחיד וצייתני שלא החסיר ולו יום אחד בבית הספר. הוא למד במכינה לסמינר למורים, גויס לצבא למשך שנה, סיים את לימודיו והוסמך להוראה. כשהיה בן 20 החל לפרסם שירים ראשונים בכתב עת. הוא זכה במלגה באוניברסיטת לייפציג, שם למד היסטוריה, פילוסופיה ותולדות התיאטרון וקיבל תואר דוקטור. התחנה הבאה הייתה ברלין. קסטנר מונה לתפקיד מבקר תיאטרון בכתב העת “ולטבינה”, פרסם שירים ופיליטונים והצטרף לחוג הסופרים ההומניסטים. שם גילה שלקורא המודרני נמאס לקרוא על עליית השחר ועל ציוץ הציפורים. הוא הקדיש מזמור להתפתחות המין האנושי שבו תיאר כיצד יורדים הקופים מן העצים, עוברים לגור בגורדי שחקים ומצטיידים בטלפונים.
כשיצא ספר שיריו הראשון, “שאון במראה”, המו”לית אדית יעקובסון הציעה לו לחבר סיפור לילדים. התחום היה זר לו, אבל הוא אימץ את האתגר. “אני סקרן לגבי כישרונותיי”, אמר. “אילו הצעת לי, למשל, לכתוב לאופרה, הייתי מנסה את כוחי גם בכך”. לאחר ניסיונות שלא עלו יפה, החליט לכתוב על “עניינים שאתה בקי בהם, כגון על מקום מגוריך, או על הילדים העוברים יום־יום על פניך, שגם אנחנו היינו פעם כמותם”. כך נולד “אמיל והבלשים” וכך נולד ז’אנר חדש בספרות הילדים: הרפתקה בלשית ריאליסטית. “אין כניסה למבוגרים ללא לוויית ילדים”. זה הצו המרכזי בספריו. אחרי אמיל הגיעו עוד 16 ספרים לילדים. כמתקן עולם פנה אל דור העתיד, הילדים. על כך כתב בספרי הילדים שלו “אורה הכפולה”, “פצפונת ואנטון” ועוד. כשפנה אל המבוגרים, לא דיבר על הטוב והרע, אלא על הטיפשות.
בצד ספרי הילדים, כתב רומנים חברתיים, שירים ומערכונים סאטיריים, למורת רוחם של הנאצים. הוא הכה אותם בשוטים ובעקרבים באמצעות המילים, והם השתמשו באמצעים משלהם: חקירות גסטאפו, שריפה של ספריו, הטלת חרם על יצירותיו וגירושו מאגודת הסופרים הגרמנים. 1945־1933 כונו בפיו “תריסר השנים האבודות”. הוא לא גלה מארצו כפי שעשו תומאס מאן וברטולד ברכט, אבל נאלץ לפרסם את ספריו בהוצאה שוויצרית. רק יצירות בודדות משלו פורסמו בגרמנית, וגם הן בעילום שם.
קסטנר היה מי שייסד בברלין את קברט “החירות הקטנה”. במרכז היצירה “בית הספר לעריצים” הציב בובה בתפקיד דיקטטור שבחוטיו מושכים המושלים האמיתיים. כי דיקטטורים, כתב, אפשר לגדל ולאלף בבית ספר.
כשיצא לאור ב־1946 מבחר משיריו מגרמניה, כתב בהקדמה: “סאטיריקנים אינם מסוגלים לשתוק משום שהם מורים ומורים חייבים ללמד. ומלבד זאת, בפינה הנסתרת ביותר שבלבבם, פורחת התקווה הטיפשית, חסרת השחר, למרות כסילות העולם, שבני האדם עלולים אולי להיות מעט קט טובים ביותר, באם ירבו לחרפם, להעליבם וללעוג להם. סאטיריקנים הם אידיאליסטים”. ומה הציע לאידיאליסט הצעיר המבקש להתאבד? “הישאר בחיים כדי להרגיז את הרשעים”. אריך קסטנר הלך לעולמו ביולי 1974. הוא עדיין משמח את הילדים ואת המבוגרים שהם מלווים ותולה בילדים את תקוותיו, עדיין אידיאליסט שמרגיז את הרשעים.
בחודש שעבר נערך בירושלים כנס לציון יובל למותו של אריך קסטנר, שקיים מכון ליאו בק בירושלים בשיתוף עם מכון גתה, ארגון יוצאי מרכז אירופה, מרכז קובנר והחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית. הכנס דן בזוויות שונות באישיותו של קסטנר והשתתפו בו חוקרים ואנשי תרבות, שכמה מהם כתבו על זוויות שונות באישיותו של קסטנר.
נשים וגברים בעולמו של קסטנר
שרון גורדון
אריך קסטנר היה סופר ילדותי הבלתי מעורער. הוא גרם לי לתהות מה ההבדל בין “גרמני” (שהוא קצת מותר) ובין נאצי. כל מה שהמבוגרים ידעו לענות לילדה קטנה הוא “כשתגדלי תביני”. לימים גדלתי והפכתי לחוקרת של היסטוריה גרמנית, בניסיון להבין. אך אף שהיה המניע לתחום עיסוקי בחיי הבוגרים ולקשר העמוק שלי לתרבות הגרמנית, קסטנר גרם לי לכאב לב גדול.
גיליתי שהסופר הנפלא שכתיבתו לילדים מלאה אהבת אדם, היה, ובכן, מיזוגן לא קטן. התברר שהוא היה רודף שמלות ופגע בנשים רבות בחייו ובראשן מי שפתחה לו את ביתה כאשר דירתו חרבה בהפצצות בנות הברית על ברלין והפכה למעין בת זוג שלו, הלא היא ליזה־לוטה, שהעניקה את שמה לספר “אורה הכפולה” בגרסת המקור הגרמנית. למדתי שהאישה היחידה בחייו הייתה אמו, שעבורה אף נשאר בגרמניה הנאצית ולא עזב אותה כשנואי המשטר האחרים בשל דעותיהם הפוליטיות. עוד קצת זמן לקח לי להבין שיחסו לנשים היה מורכב יותר, רווי בכאב ובציפיות בלתי ממומשות, כפי שניכר בספר למבוגרים שלו, “פביאן”. חמושה במשקפי המבוגרת שלי, ניגשתי בחשש לקריאה חוזרת בספרי הילדות של קסטנר (בתרגומיו הנפלאים של מיכאל דק). ולהפתעתי כלום לא נפגם. הספרים עדיין עשירים, מסעירים ומרגשים. ודווקא שם גיליתי כי אין לדידו הבדל בין בנים לבנות בגיל הילדות - לא באופי, לא בטמפרמנט, לא ברגשות ולא ביכולות ובכישורים, וכי בעולם המבוגרים מתהווה ההבדל ושם מתכערים היחסים.
ההומניסט הגדול
יהודה אטלס
ספריו של אריך קסטנר אהובים ונקראים עד היום באירופה, וכמעט שאינם מוכרים ביבשת אמריקה. עבר זמן רב עד שתורגמו לאנגלית ונדפסו בה. מכל ספריו, האהוב והנקרא ביותר הוא “אורה הכפולה” (במקור: “לוטכן הכפולה”). ספר קסום, שהפסיכולוגים חוששים שהוא מעורר תקוות שווא בקרב ילדי גירושין, שאפשר להחזיר את אבא־אמא לחיות יחד. בישראל תורגמו כל ספרי הנוער של קסטנר לעברית, על ידי 15 מתרגמים שונים, והם נקראים ואהובים, ונחשבים לקלאסיקה.
קסטנר הוא סופר הומניסט, שחולק עם הילדים סיפורים ומחשבות, גם על הצדדים הפחות מרנינים של החיים. רגיש לסבל של ילדים (“דמעות של ילדים אינן קטנות יותר”, אמר) ושל בני אדם בכלל. מדבר עם קוראיו הצעירים בגובה העיניים, דברי אמת, משוחח איתם על חייהם ועל החיים בכלל, ומשדר להם רגישות, חמלה, הבנה, אהבת האדם, חתירה לשוויוניות ולערכי אנוש אחרים. כתיבתו פשוטה כביכול, רזה, עם שביבים של הומור, ועל כן אמינה וחודרת ללב. גם כשילדים יחדלו לקרוא ספרי כותבים אחרים, את ספרי קסטנר הם ימשיכו לקרוא.
קסטנר הקולנוען
דוד ויצטום
כשם שגיבורו של מולייר במחזה “גם הוא באצילים”, לא ידע, גם אחרי יותר מ־40 שנה, שהוא מדבר פרוזה, כך לא ידע המשורר, העיתונאי והסופר אריך קסטנר, אולי עד שנת 1929 – כשמלאו לו 30 שנה, שהוא סופר ילדים מחונן, ומעבר לכך – שהוא מחזאי ותסריטאי שיצירותיו הוויזואליות כל כך באופיין הפכו לקלאסיקה. ידידה שלו – מוציאה לאור - היא שהציעה שיכתוב ספר לילדים, והתסריטאי הראשון שלו – לאותו ספר, “אמיל והבלשים”, היה לא אחר מאשר בילי ווילדר שהחל כך גם את הקריירה שלו!
ההצלחה הייתה מיידית וסנסציונית, והייתה זו לא פחות מהתגלות. עבודתו נקטעה אומנם בחלקה עם עליית הנאצים לשלטון ושריפת כמה מספריו הפוליטיים והביקורתיים, אך קסטנר נותר בגרמניה ואף המשיך ליצור. לבסוף הבינו אפילו ראשי המשטר הנאצי בגרמניה ואחריהם דורות של מפיקים ובמאים, שתרומתו לקולנוע, לעולם האגדות לילדים וגם למבוגרים היא ייחודית. זו הולכת ונמשכת גם היום - מעבר לתקופתה ולמיקומה הגיאוגרפי.
ואכן, קסטנר מוסיף לחיות ולהעשיר אותנו – בגרמניה, בעולם וכמובן בישראל - מעל דפי הספרים, גם בגרסאות ה”קומיקס” היוצאות לאחרונה לאור, וכמובן באמצעות הטלוויזיה והקולנוע: יותר מ־50 סרטי קולנוע נוצרו על ידו, בהשפעתו ובהשראתו בכל רחבי תבל, ומובן שאין מדובר רק ביצירות לילדים, אלא לכולנו, כשם שהזכיר לנו קסטנר עצמו: “רק מי שבגר ונותר גם ילד – הוא בן אדם”.
משת”פ עם הנאצים או קורבן לאנטישמיות?
זהר שביט
לאחר המלחמה הוטל ביישוב היהודי בארץ ישראל חרם על ספרים שנכתבו במקור בגרמנית, להוציא ספרים שנכתבו בידי יהודים וגם לא־יהודים שסבלו מרדיפות פוליטיות. ובכל זאת, קסטנר הפך לאחר השואה לסופר ילדים פופולרי בארץ ישראל, שכמעט כל ספריו לילדים תורגמו לעברית. ההחרגה הזאת של קסטנר דורשת הסבר, במיוחד לנוכח התנהגותו בתקופת הרייך השלישי – קסטנר המשיך לחיות בגרמניה במשך כל תקופת הרייך, המשיך לפרסם את ספריו בשווייץ באישור המשטר, ואף הוסיף לפרסם בגרמניה בהזמנת המשטר בשם הבדוי ברטולד בירגר. במילים אחרות, קסטנר שיתף פעולה עם המשטר הנאצי.
ההחרגה של קסטנר התאפשרה בזכות שיפוץ הביוגרפיה שלו ונטרול הגרמניות מספריו. בתיאור הביוגרפיה של קסטנר הציגו אותו כמתנגד המשטר וכלוחם למען השלום. המאמרים בעיתונות הדגישו שוב ושוב את העובדה שספריו הועלו באש ושזומן לחקירות בגסטאפו, והתעלמו מכך שנשאר בגרמניה ושיתף פעולה עם המשטר. בנוסף, התרגומים נטרלו את האלמנטים הגרמניים הגיאוגרפיים וההיסטוריים כמו שמות ערים גרמניות או גם פרטי מזון, משקה, חי וצומח שהזכירו הוויה גרמנית.
קסטנר - לא לילדים בלבד
פרופ׳ משה צימרמן
גם כאשר פנה אריך קסטנר בספריו אל הילדים הוא התייחס אליהם כאל “מבוגרים שבדרך”, שבעזרתם יוכל להתרות מפני מה שעושה דור הוריהם או יעשו הם כשיהיו להורים. בעיני רבים התעגן שמו של קסטנר כסופר ילדים, ולכן כבר לפני למעלה מחמשים שנה, עוד בחייו, טרח אחד הפרשנים לפרסם ספר בשם “קסטנר למבוגרים”.
כן, הכתובת העיקרית לכתיבתו וביקורתו של קסטנר היו המבוגרים – בכתבות בעיתונים, בשירה נוקבת, ברומנים, מחזות, תסריטים ועוד. הוא הביט בפני החברה וביקר אותה בחריפות, אבל עם הומור. הוא נציג מובהק של דור הסופרים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, שחוויית המלחמה הנוראה בחזית ובעורף הכתיבה את אופי יצירתו. לכך הצטרפו הביקורת על החברה בעידן המהפכה התעשייתית והעימות בין דמוקרטיה ופשיזם.
לא פלא שכשעלו הנאצים לשלטון הם שרפו את ספריו למבוגרים. בכל זאת לא עזב את גרמניה הנאצית, תמרן את עצמו למעמד של סופר לא פוליטי, עד שחלפו 12 שנות הרייך השלישי. מאז שוב יכול היה להציג את מסקנותיו בפומבי ולזכות בהכרת בני גילו ויורשיהם מקיר לקיר.
גם רבים מחיבוריו למבוגרים זכו לתרגום לעברית, כולל הרומן “פביאן”, שתורגם לראשונה כבר ב־1933. הסיכום שהגיע אליו קסטנר בגיל 70 היה מפוקח ומריר: "הבאים אחרינו לא למדו דבר“, ועוד: "לרוב – היה חבל על הזמן“.
אמיל בתל אביב
מיכאל דק
תארו לעצמכם שאמיל טישביין היה מגיע לתל אביב ועולה על אוטובוס. “איזה געניכט”, היו לוחשים מאחורי גבו. געניכט הייתה פעם המילה לתאר נער שכל כולו סתגלנות ומטרת חייו היא להיות בסדר. עם כל העולם ואמא שלו. עוד קודם קראו לאחד כזה סבון. ביטוי שפינה את מקומו ליורם.
תום שגב, עיתונאי ויקה, אמר פעם שאם אמיל היה פוגש את תום סוייר זה היה נגמר בנוק אאוט בסיבוב הראשון: תום היה משלשל במורד צווארונו של אמיל צפרדע מתה, לחה וקרה ואמיל היה מסתלק אבל וחפוי ראש כשהוא ממלמל: “זה לא יפה, זה ממש לא בסדר”.
ועל אף זאת האמיל הזה, החנון האולטימטיבי והבלשים שלצדו, זכו בארץ לפופולריות והיו לחלק מן הילדות של רבים. האם הוא עדיין גיבור אפשרי בימינו ובמקומותינו? התשובה היא כן. נראה שהסוד טמון ביכולתו של אריך קסטנר לדבר עם ילדים ולהבין אותם. לדבר אליהם בגובה העיניים. לא להפוך אותם למבוגרים קטנים, לא לדבר מעליהם ולא להתיילד.
אם היום מדברים על אינטליגנציה מלאכותית ומציאות מדומה יש בילדי קסטנר אינטליגנציה טבעית ולקסטנר “דמיון מציאותי”. לא פלא שעוד במחצית הראשונה של המאה הקודמת חזה קסטנר את הטלפון הנייד: ב”שלושים וחמישה במאי” מתנייד האיש על מדרכה חשמלית, שולף מכיסו את הטלפון הנייד ואומר לאשתו שהוא יתעכב במשרד. ללמדך שלא הרבה השתנה בעולם התירוצים. הסיסמה אמיל.
