שירז אפיק, "ליל הברווזים", הוצאת המקור, 183 עמ'
מילה המפורשת מוזכרת רק שלוש פעמים ברומן הכובש והמטריד בו בזמן של שירז אפיק. ובאחת מהן שואלת הגיבורה בטור פסיכולוגיה שימושית שהיא כותבת: "נקמה - כוס תרעלה או קתרזיס?". אבל נקמה היא תכלית הסיפור, המנוע שלו ומה שמייחד אותו בנוף הספרותי הנוכחי בישראל, שבו גיבורות עם רצח בעיניים וסכין בין השיניים הן חיזיון נדיר, לעומת ספרות הנקמה הבינלאומית (ולא רק האמריקאית), שהיא סוגה משגשגת בפני עצמה.
קבלו את אליענה דרורי, נערה עם קעקוע דרקון - אופס, טעינו! - פסיכולוגית ילדים מצליחה בת 48, שאירוע אחד בשירותה הצבאי, לפני שלושה עשורים, שינה את חייה מהקצה אל הקצה. אעשה מאמץ לחסוך בקלקלנים - העלילה המותחת, המדלגת בין זמנים, בנויה על הפתעות ותפניות למכביר - אבל רק אציין שהשם "ליל הברווזים" אינו מתייחס לתרגיל הגיוס הצה"לי משנת 1959, שהובן שלא כהלכה והתפרש כהכנה למלחמה (אם כי מניסיוננו המר כבר למדנו שכשישראל אינה במלחמה, החיים בה הם הכנה אחת מתמשכת למלחמה הבאה). "ליל הברווזים" גם אינו קשור לישיבת הממשלה המיוחדת בראשותו של מנחם בגין, שהתכנסה ב־1979 כדי לבצע שינויים במדיניות הכלכלית (שלא בוצעו).
"כל הדרך מאוקלהומה": המוות מצחיק, אז צוחקים
"גשרים נופלים לאט": ענת בצר מלטפת קיפודים ובולעת סכינים במופע סולו מרהיב
תרגיל הגיוס ההוא (שנקרא על שם אחת מסיסמאות הגיוס: "ברווזי מים") התקיים במקרה ב־1 באפריל, אבל לא היה מתיחה. גם האירוע המחולל שקרה לאליענה בצבא הוא לא ברווז עיתונאי ולא פרי דמיונה. אין ויכוח על הטראומה שנגרמה לה, אבל אפיק בוחנת את הדרכים שבהן אנשים בוחרים לתבוע את עלבונם, זעמם ורצונם בצדק שייעשה וגם ייראה, ואינה חסה על הגיבורה שלה.
אליענה, שמקצועה הוא הנפש, מעורערת בנפשה. יהיו אפילו שיאמרו פסיכופתית. היא שקרנית פתולוגית עד כדי כך שקשה להבין איך שרדה ועוד התקדמה בסולם הדרגות המקצועי (וכיצד לא נתפסה עד היום, כלומר איך הצליחה להתל כל הזמן בכל האנשים, כולל באמה). התהייה הזאת אגב דומה לזו שמתעוררת גם לגבי הקריירה המטאורית של קצין שמככב בעלילה, שכשל באופן קטסטרופלי בביקורת מח"ט בבסיס שלו בשלב מוקדם בשירותו, ובכל זאת נסק לשחקים (הוא אגב בן של טייס שבעצמו נפלט מקורס טיס). לכאורה יש כאן ביקורת על גברים שמתקדמים (בצבא, ולא רק בו) בלי קשר לכישוריהם הממשיים או למעשיהם הנפשעים - וגברים לכאורה חומקים ללא עונש מכל פשע שהוא, ואפילו מקבלים פרסים - אבל זו מתבטלת לכאורה אל מול הצלחתה המעוותת של אליענה רעועת הנפש בתחום הטיפול הנפשי. היא דורשת אמת וכנות מהקולגות שלה ומהמטופלים שלה, רכים בשנים ככל שיהיו, אבל כל עולמה בנוי על שקרים.
אפיק מהלכת רוב הזמן בתבונה ובשליטה בין הטיפות. על פניו, אליענה היא קורבן של גבר (של שני גברים, מתברר בהמשך). אבל היא בעיקר קורבן של עצמה ושל פגמיה (שכנראה היו שם גם לפני ליל הברווזים), ובמידה מסוימת גם של אמה חלשת האופי. תשכחו משחור־לבן, אומרת אפיק בין השורות. הטובים הם לא רק טובים, הרעים (ברובם) הם לא רק רעים, יש צללים וגוונים ובני־גוונים, והסיפור הוא לא קרב בין גברים ונשים.
כל מה שנאמר על נקמה במהלך השנים נכון כנראה. "כשאתה מחפש נקמה", אמר הכומר דאגלס הורטון, "חפור שני קברים - אחד מהם לעצמך"; "אי אפשר לסבול בלי לגרום למישהו לשלם על כך", היגג ניטשה, "ולכן כל תלונה כבר מכילה בתוכה נקמה". ישנן כמובן האסכולות שגורסות שהנקמה הטובה ביותר היא סליחה ומחילה (איוונה טראמפ מצדה טענה ש"הנקמה הטובה ביותר היא שיער מהמם"), סטיג לרסון, מחבר סדרת "נערה עם קעקוע דרקון", שם בפי הגיבורה שלו, ליסבת סלאנדר, את המוטו: "לנקום על עוולות שנעשו לך או לחבריך זו לא רק זכות, אלא חובה". והיה אלפרד היצ'קוק שאמר ש"נקמה היא מתוקה ולא משמינה" (אמר ובתוך כך הרס את חייהן של כמה שחקניות שלא נענו לחיזוריו), ובל נשכח את האמירה ש"נקמה היא פעמים רבות כמו לנשוך את הכלב שנשך אותך" או זו הרלוונטית לאליענה פסיכולוגית הילדים: "הנקמה שלנו היא הצחוק של ילדינו".
אליענה משתמשת בילד אחד כדי להניע קדימה את הנקמה שלה (ושלו, במידה מסוימת), ובילד אחר כדי לבסס את שקריה. זה לכל הפחות פרובלמטי, אבל היא - ואפיק - מוצאות לכך הצדקה די משכנעת. בסופו של דבר, אליענה היא דמות מורכבת, מבריקה ומרתקת, גם אם לא בהכרח מעוררת הזדהות, ולמעשה היא מושכת ודוחה בעת ובעונה אחת. היא עשויה להדהד משהו מגיבורת ספרו המטריד לא פחות של ישי שריד, "מנצחת", הפסיכולוגית הצבאית אביגיל, שמצהירה בין היתר כי היא שוברת חיילים (שהם בעצם "ילדים עדינים") ואז מנסה לתקן אותם, "כמו אספנית צעצועים פסיכופתית".
תדע כל אם עברייה, למרבה האימה, שלא רק שאין לדעת מי מפקד על בניה החיילים ובנותיה החיילות, אלא גם מי מטפל בילדיה. ואם המטפלת הייתה ילדה־חיילת בעצמה, שנפגעה מילד־חייל, הכל רק הולך ומסתבך, ושאלוהים ישמור.
כמו בסיפורי מי־טו רבים, אין מנוס מהשאלה מדוע אליענה חיכתה כל כך הרבה שנים כדי לפרוץ עם הנקמה שלה (שבמקרה הזה משחקת לידיה באופן מעט נוח מדי). השאלה הזאת כשלעצמה היא חלק מהסיפור. אבל כשהיא כבר נוקמת, זה ברמה של סרטי "הנוקמים" של מארוול. הביצוע מושלם ומעורר התפעלות כמו אפקטים מיוחדים של גיבורי־על, ומה הפלא? נקמה שהתחממה על הכיריים במשך 30 שנה, גם אם היא מוגשת קרה, בוודאי זכאית לכוכב מישלן או שלושה.
ההומור השחור הזרוע בספר משדרג את ההליכים וגם מרכך אותם בעת הצורך, אבל השיניים החדות של הסיפור אינן נפגעות. דמויות המשנה מצוירות נפלא וטובלות בחמלה - למשל אדל, בעלת סלון כלות שמזריקה חום אנושי לסיפור ולעולמה הקר והאפל של אליענה, בלי לקפח את הצדדים הטווסיים והדרמטיים־קומיים באישיותה. הישראליות של הסיפור מדויקת בכל פרט, מתיאור ההווי הצבאי ובלויים של צעירים מקומיים ועד השמות - רעות מורנו לדוגמה, היש שם ישראלי מזה?
השקט שנשאר, בהשאלה משירי מימון, מהול בעצב בלתי נמנע. אליענה נוקמת כמו גדולה, אבל חייה בצל ליל הברווזים הם החמצה אחת כואבת, מה שמפחית מתחושת הניצחון. ילדינו אולי יצחקו, אבל ספק אם את אליענה זה ינחם. כעת היא יכולה לסגור מעגל ולחזור אל החתול שלה מלכישוע בדירתה הקודרת, אבל כמו שקורה פעמים רבות בסיפורי נקמה, השיא הוא גם אנטי־קליימקס, מעט מדי, מאוחר מדי. הנוקמת נדרשת לקום מבין הריסות חייה, ובמקרה הזה להמשיך לטפל באחרים, אבל מי יטפל בה עצמה?