“כל אחד הוא סיפור": יוסי אלפי חושף פרויקט חדש ומרגש

"הייתי מוכן ל־7 באוקטובר, ידעתי מה הולך לקרות", חושף בפניי יוסי אלפי באמצע הראיון. “ברגע שהתחילו המחאות והשסעים בחברה, כשהממשלה התחילה לגרום לאזרחים לאי־נוחות ולחוסר אמון, ידעתי שאנחנו בסכנת מלחמה כי באיזשהו מקום מסביבנו יודעים. הממשלה הסתכסכה עם העם, והסכנה הגדולה ביותר נפערה בפנינו. ב־5 באוקטובר, באירוע הסיום של פסטיבל מספרי הסיפורים ה־30, עמדתי לפני הקהל ואמרתי: ‘גבירותיי ורבותיי, עוד מעט תהיה מלחמה’".

“תבין, בדרך כלל אנחנו מסיימים את הפסטיבל במוצאי שמחת תורה והפעם סיימנו אותו יומיים לפני, זו הייתה התחושה שלי. הפסטיבל היה בסימן 50 שנה למלחמת יום הכיפורים ואמרתי: ‘מלחמת יום הכיפורים באה אלינו בגלל היוהרה שהייתה לנו, ובסופו של דבר היוהרה הזו, לצערי הגדול והרב, לא פסה מן העולם ובגלל היוהרה הזאת אנחנו עוד מעט נהיה במלחמה הבאה, מלחמה שתהיה קשה יותר מאי פעם’".

"אנושיות ויחס לזכויות אדם": הפרס היוקרתי של דויד גרוסמן
"כי ארצי שינתה את פניה": השר לשעבר עוזי ברעם מפרסם אוטוביוגרפיה

"אחרי הנאום הזה ירדתי מהבמה ואנשים בקהל אמרו לי: ‘איך אתה מדבר? אתה מכניס אותנו לדיכאון, זה הורס פסטיבל כל כך יפה’ ועוד הערות מהסוג הזה, ואמרתי להם: ‘חבר’ה, לדעתי בימים הקרובים תפרוץ מלחמה, לכן גם קיצרתי את הפסטיבל. לכו הביתה, תתארגנו כי יכול להיות שהמלחמה תפרוץ עכשיו’. יומיים אחרי זה, ב־7 באוקטובר, כשפרצה האזעקה הראשונה, אשתי סו צעקה לעברי: ‘יוסי, מה קורה?’, אמרתי לה: ‘קומי, אמרתי לך שתהיה מלחמה’. מה שכן, לא ידעתי שתהיה מלחמה כל כך נוראה".

מה עשית בחודשים האחרונים מאז פרוץ המלחמה?
“הלכתי מהלוויה להלוויה, ביקרתי פצועים בבתי חולים והופעתי בפני מפונים. המצב הוא אסון, שלא נדע. אני מאוד מקווה שיהיה כבר דיבור יותר רציני לגבי מצב החטופים כי אני משתגע מהעניין הזה, אני לא יכול לסבול את זה. אני רואה את עצמי בתוך המנהרות האלה. אני כל כך מזדהה שכל הגוף שלי הוא חידודים־חידודים".

“הבסיס הוא לאהוב אנשים"

הדרך של אלפי (79) לשמור על שפיות בתקופה כאוטית זו היא היצירה: בימים אלה הוא בעיצומן של ההכנות לקראת פסטיבל מספרי הסיפורים ה־31 שלו שיתקיים, כמיטב המסורת, בחול המועד סוכות בין התאריכים ה־14 ל־22 באוקטובר. “פסטיבל מספרי הסיפורים הוא האירוע של התיאטרון הקהילתי הלאומי שלנו", מספר אלפי, מייסדו ומנהלו האמנותי של הפסטיבל.

“השנה מגיעים אנשים מכל קצוות הקשת ומספרים סיפורים מגוונים: סיפורים ממורשת הצנחנים, מופע משותף שלי עם הגבעטרון בשם ‘שקדים וצימוקים’, סיפורי הגפן והיין הישראלי, הצדעה למד"א, סיפורי מוסד, היסטוריונים שמספרים על אנטישמיות מאז ועד היום, 100 שנים לעליית המשפחות הראשונות, סיפורי ירושות ועוד ועוד".

דבר נוסף שעשה הוא השקת ספרו החדש – “עושים סיפור" (פרדס הוצאה לאור), בו הוא חושף לראשונה את סודות האמנות של סיפור סיפורים. אלפי, זוכה פרסי מפעל חיים, משורר, תסריטאי, איש תיאטרון, מורה, איש תקשורת, רדיו וטלוויזיה, נחשב למספר הסיפורים הלאומי של ישראל. “עבדתי על הספר הזה כ־30 שנה", מספר אלפי.

“זה הספר שלקח לי הכי הרבה זמן כי הייתי צריך לשים דגש ולעצור על כל מילה וכל הברה כי הספר הזה הוא אחריות רצינית. הוא לא רק מתווה את הדרך של המספרים שיבואו בעתיד, אלא גם נועד לגרום לאדם להבין שהוא הסיפור. אין אחד שהוא לא סיפור. אפילו לקרש יש סיפור כי יש לו עבר - הוא נגזר מעץ טוב עם שורשים, עלים וענפים, וכך גם הקרש הזה הוא סיפור ענק. גם אם אתה חושב שאתה לא יודע לספר סיפורים, בסופו של דבר אתה כן יודע, רק שאתה לא שם לב ולא מתחבט בעצם העניין וחבל. אם אתה תדע שאתה סיפור אז תתייחס אחרת לחייך כי חייך הם סיפור".

וכאן נשאלת השאלה – למה לך לחשוף את סודות המקצוע שלך?
“כל הזמן שואלים אותי: ‘למה אתה מלמד את המקצוע? אתה רוצה שייקחו לך את הפרנסה?’. אני טוען שלא, ככל שיהיו יותר אנשים במקצוע תהיה יותר פרנסה. כשמישהו פותח קיוסק, אז תמיד מישהו נוסף פותח קיוסק לידו, וזה מביא יותר אנשים כי התחרות יותר גדולה. תחרות יוצרת יותר קליינטורה כי זה גורם לך להפעיל יותר את חוש היצירתיות שלך. כשיום אחד הודיעו לאבא שלי באכזבה רבה שפתחו מכולת ליד המכולת שלו, אז הוא אמר: ‘טוב מאוד, שיפתחו, אולי אני אוכל לסגור קצת יותר מוקדם וללכת הביתה’. וזה הגדיל את הקליינטורה שלו כי הוא עבד יותר קשה".

מה הטיפ הבסיסי שאתה נותן למי שרוצה להתחיל לספר סיפור?
“לדעת לאהוב אנשים. לדעת להקשיב איש לרעהו. זה הבסיס לכל הדבר הזה".

מתי גילית את היכולת שלך לספר סיפור?
“היכולת שלי לספר סיפורים החלה מילדות, כשסיפרתי כדי להציג משהו, לשכנע את ההורים, את הגדולים ואת המבוגרים. יכולתי לשכנע אותם להקשיב לי דרך סיפור. ההחלטה שאני מספר סיפורים כמקצוע התגבשה אצלי אחרי הרבה שנים שבמהלכן ייסדתי וניהלתי את התנועה לתיאטרון קהילתי".

"בתחילת הדרך הייתי די לבד בזה, עד שהבנתי שבסופו של דבר אנשים רוצים לספר את הסיפור שלהם, ואם הם לא יספרו את הסיפור שלהם – הם עלולים להפוך למסוכנים לחברה. עברתי ממקום למקום ברחבי הארץ וסיפרתי את הסיפור של המקום באמצעות הצגות תיאטרון קהילתי, באמצעות הבאת הסיפור המקומי אל הקהילה הסובבת. ברגע שהקהילה הסובבת החלה להקשיב לסיפור הזה – זה כבש את לבבה ושינה את פניה".

ואיך משם התגלגלת להפוך לכוהן מספרי הסיפורים של ישראל?
“הגעתי לביים עם הגישה של בוגר אקדמיה, השתמשתי במילים גבוהות, ויום אחד ניגשה אליי אחת ממשתתפות התיאטרון ואמרה לי: ‘סליחה יוסי, אני רוצה לספר את הסיפור שלי. אתה יכול לתת לי לעלות ולספר?’. היא עלתה, סיפרה ורעדו סיפי המקום עצמו. צחקנו, התרגשנו ובכינו. הסיפור שלה היה ענק, ואמרתי לעצמי: ‘מה יש לך עם השטויות שלך? למה אתה לא מסתפק בלספר סיפור ודי? למה כל השפה הגבוהה הזו והטכניקות וכל הדברים האלה?’".

"בשנת 1988, במלאת 40 שנה לקום המדינה, הוזמנתי לערוך את אירועי חגיגות המדינה המרכזיים במצפה רמון. עשיתי שם אירוע ענק, ובין היתר הבאתי את ארנון צדוק לספר סיפורים שכתבתי. למחרת פורסם בעיתון שארנון צדוק כתב את הסיפורים האלה. אמרתי לעצמי: אם הוא ‘כתב’ את הסיפורים האלה אבל אני כתבתי אותם, ואם הוא מספר סיפור – גם אני יכול, וכך נפתח בפניי עולם חדש שמביא אותי להמשך של התיאטרון הקהילתי".

מה השתנה בתחום מספרי הסיפורים לאורך השנים? כי היום, למשל, אנשים מספרים סיפורים גם בטיקטוק ובאינסטגרם.
“הדרך לא משנה – הסיפור הוא שמשנה. הסיפור עצמו עושה את הדרך. אנחנו מספרים סיפורים כבר מעל 3,000 שנה. היהדות חיפשה את עצם קיומו של הסיפור והפכה אותו לדבר שצריך ליישם אותו בגישה של קדושה. באמצעות הסיפור נוצרה קהילה, ובגלל ההקשבה אתה מייצר קרבה, והקרבה מייצרת עם. היום יש לנו הרבה מה לעשות כדי לתקן את מה שקרה לעם הזה בשנה האחרונה וגם לפני המלחמה, בתקופת הטירוף הגדול של הממשלה לשלוט באופן דיקטטורי על הקהילה היהודית שלא נתנה ולא תיתן".

איך אתה שומר על רלוונטיות לאורך השנים?
“אני מתאים את עצמי לשינויי הזמנים, כשאני חי, נושם לתוכי את כל הקיום ואת הקיים. לכן אני מחליף את נושאי הפסטיבל בכל שנה, בהתאם לצו הזמן".

“למדתי לקבל את החיים"

אלפי גם מתייחס לטענות שלדור הצעיר של היום אין סבלנות לשמוע סיפורים. “אם הסיפור הוא טוב – יש סבלנות", הוא קובע. “הופעתי למעלה מ־1,500 פעמים בפני ילדים מכיתה ד’ ועד כיתה י"ב, ואף פעם לא הפריעו לי, לא נכנסו לדבריי, לא זזו ולא הלכו".

ואם בדור הצעיר עסקינן, מה חשבת על כך שנכדתך אמה, בתו של בנך הקומיקאי והשחקן גורי אלפי, בחרה גם היא בתחום המשחק והפכה לכוכבת?
“הדברים קורים. אף פעם לא נתתי טיפ מוסבר גם לגורי. הייתי הבמאי הראשון שלו במחזמר ‘המלך ואני’ שעשיתי בתיאטרון הקאמרי. הוא השתתף שם למרות דעתי. עבדתי עם חמישה במאים שהיו תלמידים שלי, ובין השאר גורי היה שם. אחד הבמאים היקרים לי אמר לי: ‘אני מכניס את גורי להצגה’".

"אמרתי לו: ‘אתה לא מכניס את גורי, תפסיק לבלבל את המוח. זה יעשה לי רק צרות, שלא יגידו שאני עושה פה קומבינות. חוץ מזה - אני לא רוצה שהוא יהיה שחקן’. אז הוא ושאר הבמאים עשו לי מרד, ואילצו אותי לצרף את גורי להצגה, וגורי עשה תפקיד אדיר. מיד אחרי ההצגה אמרתי לסו אשתי: ‘הוא הולך להיות שחקן ענק’. תודה לאל הוא הגיע לזה שקראו לי ‘אבא של גורי’, והיום קוראים לי ‘סבא של אמה’ - וזה עושה אותי מאוד גאה ושמח".

לסיום, הצטלמת לגרסה הטלוויזיונית העתידית החדשה של סדרת הטלוויזיה המיתולוגית מהסבנטיז “הילדים משכונת חיים", שאתה נמנה עם כותביה המקוריים. תאר את החוויה.
“הצטלמתי לסדרה בתור יוסי אלפי שמגיע לשכונת חיים כי הוא מאוד מתגעגע אליה, ושם אני פוגש את הדמויות מהסדרה ההיא, המגולמות בידי שחקנים חדשים וכישרוניים. זו הייתה חוויה מרגשת וקצת כואבת, כי היום אני לא שותף לעניין הכתיבה, אבל למדתי לקבל את החיים כמו שהם ולא לבוא בטענות".