אגם הגעגועים/ פאולינה סיימונס, הוצאת מודן. 624 עמ'
אתחיל מהסוף. נשברתי. לא הצלחתי לסיים את הרומן ההיסטורי הזה של פאולינה סיימונס המהוללת והמוכרת לרוב בזכות "פרש הברונזה". ולכן, אתחיל בוידוי קצר: יכול להיות שאני טועה.
ייתכן ותאהבו את הספר או תיסחפו בעלילה הנפרשת על פני רוח המאה ה-19 כשעקרונות הקולקטיביזם וההחרמה של אוקראינה מהלכים בשוליה, אבל אותי זה איכשהו לא הצליח להרשים או להשאירני בעיניים פקוחות לרווחה לאורך זמן.
שלא תטעו. סיימונס טיפחה כאן נכס ספרותי בעל פוטנציאל אדיר, שלא גורע מיכולות הכתיבה שלה או פוגע ברפרטואר שלה כמחברת רומנים עבי כרס, נוגעים ומרטיטי לב.
ועדיין, את הגעתי לעמוד 250 עשיתי בדרך חתחתים, במאמצים מרובים ושכנועים עצמיים, בעיקר כי מדובר בפאולינה סיימונס הגדולה והייחודית כל כך בנוף הספרותי, ולא יכולתי לוותר עליה לגמרי.
סיימונס ניסתה, בדומה לשאר ספריה האחרים, לחבר בין שני עולמות שונים ולהפוך אותם לחטיבה אחת, לכוח מלוכד ועוצמתי מול התופת ושפל הזמן.
מהצד האחד, איזבל לזאר, שברחה מאוקראינה לארצות הברית ונטשה את משפחתה בלית ברירה תחת העול הסובייטי הכבד, ומעברה השני פין אוונס, בנקאי עשיר ומצליח עם משפחה ענפה ומשגשגת שנחבט חזק מדי יחד עם שותפיו העסקיים ממפלת הבורסה של סוף שנות ה-30 של המאה ה-20.
איזבל, שתחילה מועסקת אצל החייט שומאן, עוברת בשידולו לעבוד כעוזרת בית אצל פין, ומתקבלת על ידי וונסה אוונס, אם המשפחה, בגבות מורמות ושפתיים מעוקלות. אמנם על הילדות למשפחת אוונס היא מתחבבת בקלות רבה, אך בנקוף הזמן היא עדיין מוצאת את עצמה מתקשה להיספג באקלים התרבותי של בוסטון.
איזבל ופין השונים כה זה מזה אוגרים בתוכם כל אחד לחוד זיכרונות ואידיאלים כמוסים, אשר עם קשיי הנסיבות החיצוניות מאיימים להתפרץ כלבה געשית בכל רגע. מסע ההתקרבות ביניהם איטי ביותר ונדרשת אליו סבלנות של אחרית הימים, מה שגרם ליצר הסקרני שלי לכבות ולדהות מדי פעם, ורק מפאת ההרגשה שאולי זה פשוט לעולם לא יקרה.
לכאורה העלילה ב"אגם הגעגועים" זורמת במים גועשים ושוצפים בין שני עולמות, שתי תרבויות ואנשים זרים כל כך, אך היא נוטה לאבד כיוון ולסטות לנתיבים שגורמים לה להיות מנומנמת, ולשקוע יותר ויותר במצולות במקום לגאות או לפחות להמשיך במסלולה.
יש לציין כי דווקא איזבל השמרנית עם הצייתנות והאיפוק המוקפד שוברת את החוקים בגסות ובחוצפה חיננית, ומצליחה לנגוע בליבם של אנשי בוסטון הטרודים בעצמם מאוד מאוד, ביניהם פין אוונס. ופין, שמתיימר להיות האיש הכל-יודע שידו בכל, עובר טלטלה אישית ומקצועית כאחד ומזדמן לשערי "האוניברסיטה של החיים".
כך שהדמויות הללו עם שאר הסובבים אותם וודאי עוברות שינוי. בוודאי שנוסף כאן לדמותם העגולה ממילא נפח ונופך, אבל בלי לדעת מדוע וכיצד, בתוך כל העגלגלות הזאת חוויתי מעין סחרחורת מטאפורית.
ובמידה ויש ב"אגם הגעגועים" איזה חסד שפספסתי, אצלי הסימנייה עדיין שמורה בעמוד 250, לכל מקרה אם ארצה לחזור אליו שוב או אם חרדת ההחמצה של "לא סיימתי את הספר של פאולינה סיימונס" תבוא לבקר בחדרי הלב שלי.