"הדיירת השקטה" מאת קלמנס מישלון (הוצאת ידיעות ספרים) הוא הספר הכי מפחיד שקראתי בחיים. בעיירה קטנה ומנומנמת בארצות הברית חי איידן תומס, איש משפחה למופת וחלק בלתי נפרד מהקהילה המקומית. הוא חשמלאי, ולכן תמיד מושיט יד לעזרה למי שצריך. אחרי שאשתו של איידן הולכת לעולמה, הוא ובתו ססיליה בת ה-13 נאלצים לעבור דירה.
לכאורה הכל נראה טוב ויפה אבל לאיידן יש סוד אפל. הוא רוצח סדרתי. אחד כזה שרוצח רק נשים. הוא אוסף אותן כשהן נמצאות לבדן בחוץ ומעלים אותן. ויש לו חטופה אחת, רייצ'ל, כך הוא מכנה אותה, שכלואה במחסן בחצר האחורית שלו כבר חמש שנים.
כשאיידן וססיליה עוברים דירה, איידן יודע שהוא צריך להעביר את רייצ'ל לבית החדש. או לרצוח אותה. בשלב הזה היא כבר חלשה ושטופת מוח מידי כדי לברוח. היא לא מעזה להיזכר בחייה שקדמו לחטיפה ולכליאה. היא נמצאת כל כולה, בכל הווייתה, במשך חמש שנות כליאתה, במצב של טרור פנימי וחיצוני, בכל שניה חוששת לחייה, נתונה לאלימות מכל הסוגים, ועדיין קיים בה יצר החיים.
בבית החדש כשהיא כבר אינה מבודדת בצריף, היא פוגשת את ססיליה בת ה-13 ונפשה נקשרת בזו של הילדה. רייצ'ל מחליטה להציל את ססיליה מטרפיו של אביה.
במקביל, אמילי, בעלים של מסעדה מקומית, מתאהבת באיידן ומתקרבת בצורה מסוכנת גם לרייצ'ל ולססיליה, עד שהיא מאיימת לגלות את סודו. מה יעשה איידן, שנלחם על התדמית הנקיה שלו ונלחם גם כדי להמשיך לרצוח נשים?
"הדיירת השקטה" מסופר מנקודת מבט של שלוש נשים, שנמצאות במרכזו של הסיפור, רייצ'ל, ססיליה ואמילי. כל אחת מהן מאירה זווית מסוימת בדמותו של איידן, אב, חוטף, מענה ורוצח, ומאהב עד שהוויתו נגלית ברב-הממדיות שלה ומבהירה שגם האנשים היפים, הנחמדים, האדיבים והחומלים עשויים להיות בעלי צדדים מפלצתיים ורצחניים.
מהספר עולות שאלות על המין האנושי, על הצדדים הטובים והרעים של כל אחד מאיתנו, על היכולת לדחות סיפוקים או לממש אותם, כמובן שעל תסמונת שטוקהולם שבה לוקה רייצ'ל במסגרת ההזדהות שלה עם התוקפן, עד שהיא לא יודעת אם יש לה קיום שלא תחת חסותו.
בתקופה בה נמצאים 100 חטופים בשבי חמאס, לא ניתן לקרוא את הספר הזה מבלי לחשוב עליהם ועל התופת שעוברת עליהם.