התאריך הוא 7 באוקטובר 2023. אני ראש האופוזיציה. השעה שבע וחצי בבוקר, זה המרתף השני של חיי. אין לי דרך אחרת להרגיע את יעלי מלבד ללטף את ידה. יעלי אינה מדברת. היא אישה צעירה, יפהפייה, והיא אוטיסטית. כבר שעה שאנחנו יושבים במרתף הבית שלנו. בחוץ סירנות בלתי פוסקות, רעשי פיצוצים ושריקות טילים נוחתים מתערבבים בשברי קולות הבוקעים מהטלוויזיה. חברת הכנסת דבי ביטון מצלצלת אליי משדרות, עיר מגוריה. "יורים מחוץ לבית שלי," היא לוחשת לי, "אנחנו סגורים בממ"ד, אבל חיים יצא להסתכל וחזר, יש מחבלים ברחוב לידנו, הם תוקפים את תחנת המשטרה".
דבי אומרת שזיו, הבת שלה, לא עונה לה. זיו עיוורת, היא גרה בקיבוץ כפר עזה. השמועות אומרות שקורה שם משהו נורא, אבל אף אחד לא יודע מה. אפרת, חברה ממושב פרי גן, מתקשרת. "יש מחבלים בבית של אחותי בקצה הרחוב," היא צועקת. בטלפון הקווי אני מדבר עם המזכיר הצבאי, מנסה לקבל ממנו תמונת מצב. הוא לא יודע הרבה, אומר לי שיחזור אליי. תמי ויאיר מתקשרים, הבת שלו ובן זוגה במתחם הסטודנטים בשדרות, היא מסמסת להם מהממ"ד, לא מעיזה לדבר בקול רם. אני חוזר לדבי, היא עוד לא שמעה מזיו. רק אחר הצהריים היא תגלה שזיו הצליחה לברוח מהקיבוץ ברגע האחרון. ליהיא מרימה אליי מבט נחרד מן הטלוויזיה. "יש ארבעים הרוגים," היא אומרת. "יש הרבה יותר," אני עונה לה, "הרבה הרבה יותר".
משהו קודר, כועס, עולה בתוכי. שבועיים לפני כן הייתי בתדרוך ביטחוני אצל נתניהו ויצאתי ממנו נחרד. האיומים סביבנו הלכו והתגברו, והוא נראה אדיש וזחוח. במשך יומיים ישבתי שעות ארוכות בחדר צדדי של ועדת החוץ והביטחון וקראתי חומר מודיעיני. אחר כך אמרתי לצוות התקשורת שלי לכנס מסיבת עיתונאים מיוחדת שבה אזהיר מפני האיומים המרחפים מעלינו. "את מי זה מעניין עכשיו?" הם שאלו, "כולם עסוקים רק במהפכה המשפטית. הכתבים לא יסקרו את זה." הצוות מבין טוב ממני את הזירה התקשורתית, אבל הפעם התעקשתי. "אנחנו בדרך לאסון ביטחוני," אמרתי להם, "זו חובתי כראש האופוזיציה להזהיר את הציבור".
הפרק המלא - מחר "במעריב המוסף"