שלוש אהבות: סיפור מאת אמנון שמוש

החתונה סביב הבריכה, עם שר החקלאות וסגנו, ונציגי אגודת הנוקדים, עם ריקודי עם ושירה בציבור, ודברי לצון, ומעדני טלה, וברינזה, עם שתי חביות בירה ומאות בקבוקי מיץ פז - הייתה לשיחת החודש בעמק, אולי אפילו שיחת השנה. טליה תפסה אייל גזעי, אמרו הצעירים ביום שישי, הופכים על הגריל את שאריות הבשרים מן החתונה. הוריה של הכלה התעקשו לבטא שמה במלרע ואילו החתן עמד על שלו: טל־יה במלעיל. כאילו טל מקורו של השם. החותנת קיצרה לטלי. פשוט ונורמלי.
 

שישה־שבעה חודשים של שיכרון חושים והתנסות בחיי כפר על מי מנוחות (שום דבר לא קורה פה אצלכם, וואללה!), הובילו את אוהד לחיפוש פרוטקציה, יעני קשרים, עד שהוצעה לו שליחות לפריז. בין המתבן לביסטרו בחר אוהד בביסטרו, מבלי להתחשב בזוגתו, שילדותה עברה בין אבוס לשוקת. כבוגר אליאנס בצפון תל אביב, וכבן למשפחה פרנקופילית, ידע אוהד צרפתית והתרפק על כל מה שהוא צרפתי. 
 

מגבינות ושאנסונים ועד סרטים וצעיפים. השליחות לפריז תאמה לו כמו צמר לכבשה, כמו ענבל לצוואר משכוכית. זאת הבינה טליה, מה גם שנמשכה אל הבלתי ידוע, שמחה על פריז דווקא משום ריחוקן של העיר ותרבותה מעולמה הקסום והחסום. נתרצתה לו ואמרה הן, מבלי לשאול אפילו את הוריה. האם ריסנה את האב הזועם, תן לילדה לעשות מה שלבה חפץ. והוא הגיב בדאגה גואה, מה שלבה או מה שלבו חפץ??? האם הכריעה, כמו כל האמהות. מנעה מן האב לעמוד על רגליו האחוריות, להתנצח ולהתבזות.
 

קנו, וארזו, ונפרדו, ועלו על האונייה "קדמה" (עם היתר יציאה מהארץ והקצבת מטבע זר, כמובן) והגיעו בשעה טובה למארסיי, בואכה פריז.

היה זה חודש ספטמבר, יעוד על סיפון האונייה דוברת העברית, התעקש אוהד ללמד אותה לומר סֶפּ־טָאמבּר, בשתי הברות, וקרואָסָאן בשתי הברות ובמבטא נכון. היא נענתה בחן ובעצבנות, אבל דחילק, מה זה משנה?! והוא בשלו. תנסי, תשתדלי, זה עושה את כל ההבדל. והיא - תרד ממני, גוֹ קליימבּ אֶנאדר טרי. והוא - נעשית לי אמריקאית פתאום. והיא - אולי נפסיק לריב? מאז עלינו על האונייה המחורבנת הזאת, אני מקיאה את הנשמה ואתה מתאמץ לתרבת אותי. והוא - מאז שאינגריד נירבגה את אמזלג, לא שמעתי "סֶפטֶמ־בֶר" פרֶחי כמו שלך. והיא - פרחי אביך, מסייה בן־גל. והוא - במקום לריב, בואי נרד לקבינה ונעשה איזו קומבינה. והיא, יאללה, נראה אותך, יא אהבל פרנסאווי מיוחם.

על moi־toi התגברה. לא בלי מאמצים. אבל להוציא מפיה  bleu או  juif היה יותר קשה מלהוציא מפיה מציצה. והרי אלה מילים פשוטות ונחוצות: כחול, יהודי! מה כל כך מסובך?היא נרשמה לשיעורי צרפתית באליאנס פראנסז, והוא נרתם לעזור לה בהכנת השיעורים, אבל הקושי הפך למתח, המתח לתסכול, והתסכול לעצבנות. אצל שניהם. הוא פירש את סלידתה מהשפה החדשה והזרה כסירוב לתחינותיו וכנקמה על גחמותיו. המריבות הקולניות 

הפכו ללחם חוקם. נסתיימו ב"את לא תצעקי עלי" וב"אם תשמיע עוד נביחה אחת, זה יהיה הסוף שלך".
 

השפה הצרפתית הייתה הקש, אבל ערימות החציר ששברו את גב הגמל, היו בעיר המשגעת (תרתי משמע) ובכל אשר בה. אוהד התהלך בעיר מוקסם, כמי שנתגשמו מיטב חלומותיו. 
 

תסתכלי על הבתים, על הרחובות, על האסתטיקה, על החן, על האצילות - היה מנסה לשתף אותה באהבתו החדשה־הישנה. והיא הסתכלה בעיר היפה כאילו הייתה צרתה, ששבתה את לב אהובה והרחיקה אותו משיגעונו אחריה. מתוך תמימות הגדיש את הסאה, כשהיה מפליג בשבחן של הנשים, שיודעות להתלבש בשיק משובב, ולהתאפר בטוב טעם וללחוץ יד בחן. חוסר הניסיון של טליה בענייני איפור ושיפור, בענייני לבוש עליון ותחתון, קוממו אותה נגד הערותיו והתפעמויותיו המילוליות. אותי(!!!) לא תראה ממורחת, ומפורכסת ומעכסת, גם אם תעשה שמיניות בשאן־ז־ליזה! קנה לה צעיפים בצבעי שלכת והיא קשרה אותם, כאילו היו מטפחת ראש. קנה לה תחתונים סקסיים לאללה, והיא טענה שהם לוחצים. והוסיפה: "ומי צריך בכלל תחתונים? לא מוצא חן בעיניך מה שהטבע הכין לך, בלי אטיקט של שאנל?".
 

מצא גם מצא חן בעיניו. ובחלציו. אבל איך הטליה, הפתיה הזאת, לא מבינה שגבר נמשך דווקא אל הבגד הביזארי, אל השחור המדליק את לובן העור הנשי, אל הצבעוניות הזוקפת כפופים?! אל חנויות הסקס סירבה להיכנס איתו. אל מופעי זימה נתרצתה וברחה בחימה. עם המסעדות הסתדרה לא רע, אבל גם שם הוציאה אותו מדעתו. הייתה לומדת את התפריט, בעזרתו ובעזרת המלצר המנומס, מתחילתו עד סופו, ותמיד - אבל תמיד - הזמינה סטייק עם פלפלת חריפה. זה מזכיר לי את הקומזיצים אחרי גז הצאן, הייתה מסבירה שוב ושוב. ותמיד הדהימה את המלצר כשביקשה עם זה צלחת זיתים, והרבה זיתים, סיל־ווּ־פלֶה. אולי תבקשי גם פיתה, היה מנסה להצחיק אותה ומשיג את ההפך.

איור: ליאב צברי

הפגיש אותה עם ישראליות שעברו צרפתיזציה בהצלחה. זו למדה ציור ורישום ופיסול, זו למדה תפירה הוֹט־קוּטוּר, זו שמעה קורס באמנות הקוביסטית וזו באקזיסטנציאליזם. הלכה פעם עם זו ופעם עם זו, ולא מצאה עניין לא בהן (בורגניות) ולא בעיסוקיהן. נתלוותה למסע קניות של כמה מהן בגאלרי לפאייט ובסאמאריטֶן, נהנתה מביקור במוזיאון של האימפרסיוניסטים. וזהו. רוצה הביתה. אתה שקוע בעבודה כל היום, שוקע בטלוויזיה שאני לא מבינה כל ערב, ועושה לי טובות כל לילה, למרות שאני לא לובשת שום דבר מגרה ושונאת בשמים מסריחים, אז מה אתה רוצה ממני? אה? העיר הזאת זה שעמום המחץ! טובה לתיירים לשבוע, לא לחודשים ושנים. עבודה לא מצאת לי.

החברות שמצאת אינן לטעמי (גם לא הקוסקוס שלהן בערב שבת), ואני רק מפריעה לך ללכת לתיאטרון ולאופרה ולהרצאות (שמעתי אותך מתלונן אצל החבר'ה מהשגרירות). אז בשביל מה עלי להישאר פה ולסבול? אני נוסעת הביתה. בשבוע הבא. אתה תגמור את ההתחייבות שלך בשליחות, תיפרד מפריז אהובת לבך ותחזור אלי. אחכה לך באיזה מנזר, אידיוט שכמוך! רק דבר אחד תבטיח לי, שלא תלך אל הזונות הפריזאיות האלה, שכל פעם שאנחנו עוברים על ידן, הפה שלך מזיל ריר והזין שלך מפרכס. אני לא עיוורת. ואתה כל כך שקוף. אם תיגע באחת מהן, אפילו פעם אחת, גמרנו. קפיש?! אצלי אין חוכמות. אתה כבר מכיר אותי. חמור אחד. בוא תראה לי מה אתה יודע לעשות, יאללה, בוא! 
 

היא שכחה שפריז היא עיר של נשים, לא רק של זונות. ושאוהד הוא איש של נשים. הוא ליווה אותה לנמל התעופה אורלי, שילם עבור המטען החורג, קיבל הוראות אחרונות ונפרד בנשיקה צוננת. שב הביתה מרוקן ממחשבות ומותש נפשית, פתח את הטלוויזיה וקילל את שיראק, סגר, קפץ למיטה בבגדיו ונרדם.

אוהד הרגיש בודד, עזוב ונבגד. את הימים השקיע והטביע בהתמסרות לעבודה. את הערבים הקדיש לזלילת התרבות הצרפתית - הרצאות, מוזיאונים, תיאטרון וקפה־תיאטרון וקולנוע.

"קולנוע בלי תרגום לעברית, מה זה שווה?!" - נזכר. מאזורי הזימה והעירום התרחק. בלילות היה... חולם עליה. אלא מה. זכר כל קמט, כל חמוק בגופה, כל פיתול ושביל מכפות רגליה, דרך אחורי הברכיים ועד לירכיים המתרככים והולכים בואכה ארץ ההבטחה, בחגווי התאווה. היה עוצם עיניים, שרוע על המיטה הרחבה, וחש בכריות אצבעותיו את הטיפוס בגבעות שדיה עד לפסגות הרוטטות, עטורות הכיפה הסגולה, שלמגען נעשה כל גופה פיתולים־פיתולים ופיה נפער בגניחות מגרות. ריחותיה נותרו בנחיריו ובסדינים, שלא כובסו. ביודעין. ריח מיוחד היה עולה משערה החפוף השופע. זכר (הזכר הוא שזוכר?) כל ביטוי עסיסי בפיה. "הדבר הצרפתי היחיד שאני אוהבת - זו הנשיקה הצרפתית".
 

את סופי השבוע היה מקדיש לסיורים מרחיבי דעת ועטויי יופי בעיר האהובה ובסביבתה - ארמונות, עתיקות, גנים, אזורי בידור וכיו"ב. קנה תקליטים של אדית פיאף ואיב מונטאן וברברה, מה שנמנע לעשות כשהיא הייתה איתו והשמיעה אריק איינשטיין, ושלמה ארצי, ומיקי גבריאלוב ונעמי שמר. היה מגביר את הקול ומצטרף לפזמונים, מרקד ומשתולל. את ז'ורז' ברסאנס ליווה בהתלהבות, מנסה לחקות את הקול וההיגוי הייחודיים. איך שהטליה האהובה הזאת נשארה אדישה לברסאנס. "דחיל ראבק, שיפסיק לדקלם ויתחיל לשיר". האהבה הגדולה האמיתית לפריז לא הצליחה למלא את החסר. 
 

הקומדי פראנסז, תיאטרון השמש והקורסים בסורבון העשירו את רוחו, אבל עולמו נותר ריק. אם אין עם מי לחלוק את החוויות ואת התובנות, אתה נשאר כמו חבית בלא תחתית - אתה נותר ריק. לא אדם כמו אוהד, שגדל על ערכים, שהתייחס לטליה שלו כמו אל אלוהים - באהבה וביראה - ילך אל הרובעים תוססי הסקס של פיגאל, סן־דֶניי ובנותיהם, לפרוק את אונו, תסכולו וזעמו, ולמלא את החסר במיטתו. איומה של טליה עמד לנגד עיניו הצמאות, שהחלו מפשיטות כל אישה מושכת במטרוֹ ובבּוּלוואר, אפילו במשרד.
 

הפתרון, או אולי הפתיון, הופיע במשרד. בדרכו מפינת הקפה והשוקו נתקל באישה נאה, עצובה, מצודדת, לבושה שיק אצילי, ששאלה אותו אל מי אפשר לפנות בענייני הנצחה בישראל. זה לא היה התחום שלו, אבל הוא הזמין אותה אל חדרו, לשמוע מה רצונה ולהפנות אותה לדסק הנכון. מן הון להון, שפכה זו לפניו את לבה הדואב. בעלה האהוב, יהודי חילוני בשם פרנסואה כהן, נפטר לפני שנה מסרטן. 
 

הייתה זו אהבה גדולה, שלא כבתה ולא תכבה. נפגשו בבית הספר לרפואה וחיו בהרמוניה כשלוש שנים נפלאות. והיא מבקשת להנציח את זכרו במדינה שהעריץ ואהב מרחוק. מה אתה מציע ואל מי בדיוק עלי לפנות, מסייה...בן־גל. סנדרין כהן. אני שומרת ומשמרת את שם בעלי, עליו השלום. יהודי ואדם! כך התחילה האהבה השלישית. פריזאית היא הדבר היחיד שקוסם יותר מפריז. הזמין אותה לארוחה ברחוב הנסיך, בגדה השמאלית. נפגשו "באקראי" בפינת הרחוב שבו שכנה הקליניקה שלה, הלכו לראות את הבולשוי המוסקבאי באופרה, עשה לה היכרות עם יעקב אגם בפתיחת תערוכתו במוזיאון לאמנות דקורטיבית, הזמינה אותו לתה בביתה. עם התה הגישה טארט אגסים מעשה ידיה. עשה היכרות אצלה עם קאליסוֹן דֶ'אקס, המעוינים והעדינים. כשיצא הבוז'ולה החדש, חגגו השניים על בקבוק, גבינת שָאוּרס דשנה וז'אמבון קרו. לאט־לאט השלימה את הצטרפותו. קטלונית במוצאה, אף היא הייתה פרנקופילית מושפעת.
 

תוך חודש־חודשיים מצאו את עצמם יחד במיטתה. בלי הכנה מילולית מוקדמת. באופן טבעי, ספונטני, נינוח. ההשתלהבות התחילה לאחר מעשה. החיפזון והשיכרון שלו לא מצאו חן בעיניה. אבל יצרה ורעבונה גברו על עיניה ועל זיכרונותיה. היא הייתה אישה בשלה, מבוגרת ממנו בכמה שנים. רעבונה היה מתון, מיוסר, רעבון גוף עצור בידי נפש מתאבלת. רעבונו היה של גוף ושל נפש, של מחסור וזעם, על סף ייאוש. להיטותו היתירה, הבלתי מרוסנת, גבלה בחוסר הבנה והתחשבות. הסתייגויותיה הלכו ותכפו, הלכו והשתלטו על יצריה ועל נימוסיה. תחילה דחתה את תאבונו לחדירה מהירה, אחר כך דחתה את חדירותיו לפרטיותה. תרגילי ההשהיה שלה הלכו והשתכללו, עד האירוע המביך שבו שפכה את קוביות הקרח מן הכלי של השמפניה על מבושיו 
 

המתגבעים. לבסוף החלה לדלל את ביקוריו בביתה. תירוצים לא חסרו. כשהשתחרר מן הסחרחורת המינית והחל להיפתח ולספר על טליה, התקררה סופית התלהבותה מן היהודי השני בחייה. ההשוואה עם הראשון, המבוגר, העדין, האידיאליסט, לוחם החופש בספרד (נו פאסאראן!) - לא הייתה לטובת אוהד.ההתאהבות התמתנה. הפכה לידידות, עם שלוש נשיקות על הלחי בכל מפגש. היה נוח להם שיש בן זוג מוכר, בדוק, בבדידות דומה, שאפשר לצאת בחברתו או לבקש ממנו סיוע כשהמכונית מתעכבת במוסך.
 

מצדה זה היה סידור משביע רצון. לא מצדו. אולי משביע רצון, אבל בהחלט לא משביע רעבון. וצימאון. ועודפי און. מחשבותיו, שבויות ביצריו ובמנטליות שלו, דהרו בכיוון של חתונה והשתקעות בפריז. טליה מבסוטה שם בניהול הרפת, ותשמח לקבל גט ולבעול איזה גַ'חש או וַוחש מהעמק. מחשבותיה של סנדרין נעו בקו מקביל, בכיוון ההפוך. מעולם לא התכוונה לבגוד בפרנסואה היקר ולהתחתן שנית. את שלוש השנים החלומיות איתו לא מחקה מזיכרונה. עבודתה החשובה והמוערכת מילאה את חייה. 
 

בחופשה השנתית, חופשת מולדת בין שנה לשנה, הכין אוהד את ביקורו בארץ. הציע לה להצטרף. סנדרין הודיעה שהיא מתכננת במקביל טיול לשבוע פריחת הדובדבן ביפן. בארץ היא כבר ביקרה. פעמיים. אוהד נשאר ללא מילים. משך בכתפיו, צמצם שפתיו ופלט: טאמפי. מילה שאין לה תרגום. נוח היה להם לצאת יחד לנמל התעופה, במונית אחת, לאחר שתיאמו טיסות בהבדל כשעתיים. אני לדובדבן ואתה לקצפת, לחשה סנדרין במונית. קצפת? תהה. מה, ברפתות שלכם בישראל לא עושים קצפת?
 

הגיע לתל אביב המזיעה המתהוללת, התרפק על ההורים המזדקנים ועל תבשילי אמא, הכיר את המחזר של אחותו הצעירה בפאב, סידר את תיק ההשקעות בדיסקונט, שכר מכונית יוקרתית ויצא לבדוק את מצב הרפתות בעמק. בדרך החליט לעלות קודם לגליל העליון למלא את ריאותיו באוויר צח. טליה השאירה לו פתק על הדלת: אני ברפת. היא הייתה בסוף חליבה במכון המשוכלל, ולאחר שאותתה לו לחכות רגע, הכניסה אותו לחדר המחשב, חיבקה אותו בעוז והטביעה שתי נשיקות על לחייו הסמוקות. האהלאאאן שלה היה טבעי, כמו פעיית הפרות ברקע. הריח הכה בו בעוז.

ציפה לריחה המוכר של טליה וחטף בפנים ריח רפתות חריף ודוחה. הוא גמגם כמה מילים מנומסות, שנפלו כמו דבש על חציר, והשתתק במבוכה. טליה דיברה חופשי־חופשי, בשטף מונע מבוכה, והגיעה אל העיקר: תראה, אוהד, לא עניתי על מכתביך, כי אני לא טובה בכתיבה. עברו הרבה חודשים. לא היה לי קל. אהבתי אותך. מאוד. היום אני לא יודעת. חלמתי עליך, אבל בהקיץ שנאתי אותך. ואת פריז שלך. תמיד הייתי דוגרית איתך. אז ככה. אפשר לנסות, אם תישאר ולא תחזור לשנה שנייה. ואפשר לא. גט לא יזעזע אותי ולא ישאיר אותי עזובה. אני כבר ביחסים טובים ואינטימיים עם בחור אחד אדיר, שמת עלי. עוד מהצבא. הוא נהיה גבר־גבר ומצפה לאישה־אישה, להקים משפחה ולהוליד ילדים. בארץ. בעברית. בקיצור, אל תרחם עלי. תחליט. גט או בית. כאן. עכשיו.
 

הוא הרגיש נבעט. ברגל של... לא יפה. נבעט כותבים בטי"ת או בתי"ו? אולטימטום היא נותנת לי? מה היא חושבת לעצמה. היהירות הזאת הייתה חיננית כל עוד הייתה תחתי. מעלי היא בלתי נסבלת. שב אל עירו ואל אהבתו השנייה - אהבה שאינה תלויה בדבר - והחל להאיץ את בדיקת הסיכויים למימוש אהבתו השלישית. לסנדרין. שחזרה מהדובדבנים. זו החלה לאותת לו שהיא מבקשת שיניח לה. גם ככה הרחיקה לכת איתו יותר מכפי שרצתה. אין לי כוח אליך, מון־אמי, ואין לי עניין בהזיותיך.

כל החיים לפניך, כמו שכתב אמיל אז'אר, לך לדרכך ולארצך בשלום. הוא קיצר את השליחות, חזר לארץ ולעיר הגדולה תל אביב, אך לא הרפה מן החיזור האובססיבי אחר סנדרין. זה נמשך שנים. הטלפונים, המתנות, זרי הפרחים, הביקורים בסופי שבוע וההפצרות הדביקות היו לה לזרא. כמעט התחרטה שהכניסה אותו אל ביתה, אל עולמה. כמי שהכירה את האיש ואת דבקותו במטרה, חיפשה דרך אולטימטיבית להיפטר מטרחנותו.  הלכה למכר ותיק שהתמחה בהדפסת הזמנות וכרטיסים שונים, וניסחה איתו הזמנה לחתונה שלה עם אחד ז'אן־ז'אק לה־ברז'ר (שם בדוי)  ושלחה את ההזמנה הפיקטיבית אל אוהד בתל אביב.
 

אוהד היה מופתע. מזועזע. אך בתמימותו קנה את התעלול. קירח משלוש אהבותיו, מחפש הוא היום את האישה. שהרי נאמר בתרבות הצרפתית "שלנו": שֶרשֶה לָה פָאם. חפש את האישה.